סוף הקיץ

לדף הראשי ולקריאת סיפורים

CTRL-F לחיפוש פרק בדף

                                                      סוף הקיץ / מאת : איתי כהן  

 

 

פרק 1

 

זה היה בסוף הקיץ

האוויר היה חמים

הוא רכב על אופניים

לה היה מבט תמים...

 

כך התנגן השיר ברחבי האולם, הקהל התחיל להיכנס לאווירה של המחזמר מרי לו, שרים בקול ומתלהבים מההפקה שכבר רצה מאות הצגות, רבים מהקהל כבר באו לראות את ההופעה בפעם השנייה.

 

אבי ישב לבדו באולם, שקט ועגמומי, הוא אהב את הרומנטיקה שמאחורי הסיפור, הוא אהב את הדמויות, הוא ראה כבר את ההצגה ובא שוב כדי להרגיש את האווירה, הוא רצה שוב לשכוח את החיים בחוץ לכמה שעות ולהרגיש טוב, וההצגה נתנה לו את ההרגשה שהוא חוזר לילדותו, לאהבה התמימה של פעם.

 

כעבור כשעתיים הסתיימה ההצגה, הדי מחיאות הכפיים האחרונות נדמו, הקהל התחיל לזרום החוצה מן האולם, כולם נדחסים לעבר היציאה.

אבי השתרך בסביבות סוף התור, הבעת פניו הייתה עגמומית כמו בכל התקופה האחרונה מאז חברתו רונה עזבה אותו.

 

"אוי סליחה", אמרה לפתע הבחורה הג'ינג'ית שנתקלה בו במקרה,"העקבים האלו כל כך לא יציבים", הוסיפה בהתנצלות.

"לא נורא, קורה", מלמל אבי בשקט.

"היי אתה בסדר?", שאלה בדאגה.

"כן", ענה אבי בצורה לא משכנעת.

"אוקי", ענתה הבחורה והמשיכה בדרכה תוך כדי מבט מעמיק בעיניו.

 

אבי יצא החוצה והסתכל מסביב, השעה הייתה כבר מאוחרת והרכבים נאבקו כדי לצאת מהחנייה ולנסוע הביתה.

אבי הלך לעבר הגינה ליד, הוציא מפתח מכיסו וניגש לאופניו אשר היו קשורות לאחד הספסלים.

הוא לקח את האופניים, עלה עליהם והחל לרכב לעבר ביתו...

בראשו החלה להתנגן שוב המנגינה המוכרת מתחילת המופע,

 

זה היה בסוף הקיץ

האוויר היה חמים

הוא רכב על אופניים

לה היה מבט תמים...

 

לפתע הפסיק עם השיר, נעצר ונענע את ראשו וחשב,

"הרי עכשיו סוף הקיץ, האוויר חם, אני רוכב על אופניים ולבחורה הג'ינג'ית בהחלט היה מבט תמים,

לעזאזל, איך פספסתי את הסימנים, הייתי צריך לנסות לקחת ממנה טלפון או משהו, עכשיו הכל כבר אבוד, המזל בוגד בי כל הזמן, פעם לא הייתי חושב פעמיים במקרה כזה".

 

אבי הגיע לביתו, הניח את אופניו בצד והתחיל לחשוב איך הוא מאתר את הבחורה, סך הכל היום יש כל כך הרבה אמצעי פרסום שבטוח אפשר לעשות משהו, ובמיוחד שהוא עובד בחברת היי-טק גדולה צריכים להיות לו הכלים הנכונים.

 

אבי התיישב מול המחשב ונכנס לפורומים השונים והתחיל לפרסם מודעות חיפוש...

 

"מחפש אותך הג'ינג'ית שהייתה בהצגה "מרי – לו" ביום ה בשעה 20:30, נתקלת בי ביציאה ושאלת אם הכול בסדר, חייב למצוא אותך בהקדם האפשרי, אם את קוראת את ההודעה אנא השאירי לי מסר תשובה, חשוב מאוד, תודה אבי"

 

אבי קיווה שאחד המסרים יגיע אל הבחורה, הרי בטוח שהיא תספר לחברים על ההופעה ואולי אחד מהם יראה לה את ההודעה, הרי הרבה אנשים גולשים בפורומים השונים.

 

 

 

 

 

פרק  2

 

 

רן ישב מול מסך המחשב בעבודתו, הוא אהב לטייל בפורומים השונים ולקרוא את ההודעות, לפתע נתקל במודעה שמשכה את עיניו בכמה מקומות:

"מחפש אותך הג'ינג'ית שהייתה בהצגה "מרי – לו" ביום ה בשעה 20:30, נתקלת בי ביציאה ושאלת אם הכול בסדר, חייב למצוא אותך בהקדם האפשרי, אם את קוראת את ההודעה אנא השאירי לי מסר תשובה, חשוב מאוד, תודה אבי".

"אולי זאת ההזדמנות לה חיכיתי", חשב, "הבחור הזה אולי ייתן לי סיפור מעניין שיוביל לעבודה".

הוא ישב מול המסך והחליט לענות למודעה...

"שלום לך אבי, הייתי מעוניין לשמוע מה הסיפור מאחורי המודעה, אולי אוכל לעזור, רן", ולחץ "שלח".

 

עברו כבר כמה ימים, אבי התחיל לאבד תקווה, הוא לא קיבל אפילו מסר אחד, כאילו האדמה בלעה אותה, כל הזמן הוא שיחזר במוחו את מבטה והתחיל לדמיין במוחו מה היה יכול להיות ביניהם.

לפתע קפצה לו על מסך המחשב הודעה, "יש לך הודעה חדשה אחת".

אבי לחץ מיד על פתיחת ההודעה וקרא:

"שלום לך אבי, הייתי מעוניין לשמוע מה הסיפור מאחורי המודעה, אולי אוכל לעזור, רן"

"מי זה הרן הזה?" חשב אבי לעצמו, "למה מעניין אותו לשמוע מה הסיפור? איך הוא יכול לעזור?",

מיד החליט להחזיר תשובה, "מי אתה? איך אתה יכול לעזור? אנא צור איתי קשר בטלפון 053-71…"

 

רן הסתכל על המסך וקרא את ההודעה שאבי שלח לו, הרים את השפופרת וחייג...

"הלו?", ענה אבי.

"שלום מדבר רן", אמר, "אפשר לדבר עם אבי?"

"מדבר", ענה אבי.

"שלום, זה רן, זה בקשר למודעה ששמת, הייתי רוצה לשמוע את הפרטים, אולי אוכל לעזור", אמר.

"איך תוכל לעזור ?", שאל אבי, "הרי אתה לא יודע מה הבעיה".

"אני חוקר פרטי ואולי אוכל לאתר את הבחורה שאתה מחפש אם תיתן לי פרטים על המקרה", אמר רן.

"תראה, אני לא יודע אם תוכל לעזור", אמר אבי, "כל מה שיש לי זה מה שכתבתי במודעה, יצאנו מההופעה של מרי – לו, הבחורה נתקלה בי, ביקשה סליחה, שאלה אם אני בסדר והלכה, מעבר לזה אין לי שום דבר".

"אז למה אתה מחפש אותה?", התפלא רן.

"אני לא יודע איך לקרוא לזה", אמר אבי, "אולי גורל, אבל אני נפרדתי מחברה שלי, רונה, לפני כחצי שנה ומאז אני בודד ועצוב, ואחרי ההופעה הבחורה הזאת פנתה אליי והלכה, ואחר כך הייתה לי הרגשה שפספסתי משהו, ואז החלטתי למצוא אותה, לא נראה לי שאתה תוכל לעזור לי במקרה הזה".

רן חשב לרגע ואמר, "אז בעיקרון מה שמדובר פה זה סיפור אהבה שעלול להיות מבוזבז?"

"כן", ענה אבי, "רק שבמקרה הזה הבחורה עלולה להיות נשואה ואני לא אדע את זה אפילו".

"אוקי", אמר רן, "אני מוכן לנסות לעזור לך".

"מה העלות של דבר כזה?", שאל אבי.

"במקרה הזה, אני מוכן לעשות את העבודה על חשבוני", אמר רן, "בתנאי שאם אני מצליח אתה מרשה לי לפרסם את הסיפור בתור סיפור הצלחה שלי בתקשורת, כמובן בתנאי שהבחורה לא תתנגד".

אבי חשב לרגע וענה, "טוב, אני חושב שאני אוכל לחיות עם זה, אבל כמו שאמרת הבחורה תהיה חייבת להסכים, אם נמצא אותה בכלל".

"אוקי", אמר רן, "אז אנחנו צריכים להיפגש ובקרוב, במקרים האלו אסור לחכות".

"טוב", אמר אבי, "מבחינתי אין בעיה מתי שתגיד".

"עוד חצי שעה זה בסדר?", שאל רן.

"אין בעיה", ענה אבי.

 

רן סגר את הטלפון, לפחות יש לו מה לעשות עכשיו, כבר חצי שנה שאף אחד לא בא אליו עם מקרה לעבודה, והוא החליט למצוא מקרה מעניין לבד, לתת את השירות ואחר כך לצאת בפרסום גדול, מזל שיש לו את חברו גיא אשר יכול לעזור לו לפרסם דברים בטלוויזיה בעלויות אפסיות.

הוא התחיל להתלבש לקראת הפגישה, הוא חייב להוציא עוד פרטים מאבי, אנשים לא יודעים לפעמים כמה דברים הם קולטים ברגע אחד, צריך לפעמים לדובב אותם בשביל זה, כמו במקרה הרצח שפתר לפני עשר שנים ופרסם אותו בזמנו, "חבל שהתהילה לא נשארת לכל החיים", חשב.

 

אבי נכנס למכוניתו והתחיל לנסוע לכיוון בית הקפה בו קבעו להיפגש, המחשבות התרוצצו במוחו משחזרות את המפגש עם הבחורה שוב ושוב מנסה למצוא אולי עוד רמז אותו יוכל למסור לרן, שום דבר לא עלה במוחו.

הוא החנה את המכונית ויצא לכיוון בית הקפה, הוא הבחין בגבר צעיר היושב לבדו בפינה הפנימית של בית הקפה, הוא הסתכל עליו במבט שואל, הגבר נופף בידו אליו וסימן לו להתקרב.

"רן?", שאל כשהגיע אליו.

"כן", ענה רן, "שב", החווה בידו לכסא ממולו.

אבי התיישב ושאל, "אז מה הלאה?"

באותו רגע המלצרית ניגשה אליהם ושאלה, "ומה בשבילכם?"

"קפה", ענה רן.

"בשבילי אותו דבר", ענה אבי.

המלצרית רשמה את ההזמנה והתרחקה משניהם.

"אז מה עושים עכשיו?", שאל אבי.

"עכשיו אני מתחיל לתחקר אותך", ענה רן, "ואני מקווה שנצא עם יותר פרטים ממה שאתה חושב שאתה יודע".

"אוקי", ענה אבי, "אני מקווה שאתה צודק".

המלצרית הופיעה שוב עם הקפה והניחה אותו על השולחן, הסתובבה והלכה.

"אז עכשיו אני רוצה שתספר לי מה שאתה זוכר במילים שלך",  אמר רן, "ותנסה לא לייפות שום דבר אלא תספר לי את זה כמו שאתה מספר לחבר".

"בסדר", ענה אבי, "אז הכול התחיל בזה שהלכתי לראות את המופע של מרי – לו..."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק 3

 

 

ובינתיים במקום אחר...

 

"איך מתקדם העניין שלנו בהשגת התוכנה שתפעיל את המערכת?", שאל גלבוע.

"אנחנו עובדים על העניין", אמר צור.

"יש לך איזו תכנית בראש?", שאל גלבוע.

"אכן כן, אם זה יעבוד נוכל להשיג את התוכנה ועוד הרבה מידע פנימי על מה שקורה שם", אמר צור, "הם לא ידעו מאיפה זה בא להם".

"רק אל תשכח שזה צריך להיות בצורה חכמה כדי שהם לא ידעו איך השגנו את המידע", התריע גלבוע.

"אל תדאג הכול בטיפול", הרגיע אותו צור.

"אולי בכל זאת תגלה לי מה אתה מתכנן?", שאל גלבוע.

"עדיף שידעו מזה כמה שפחות אנשים, בוא נגיד שיש לי נשק סודי לצורך העניין", אמר צור.

"שרק לא תפשל, יש לנו פחות מחודש להשיג את התוכנה או שהעסקה מפוצצת", אמר גלבוע.

"אין בעיה", ענה צור.

"אני סומך עליך", אמר גלבוע ויצא מהחדר.

 

"אז אתה מבין?", אמר אבי אחרי שסיים את סיפורו, "אני פשוט חייב למצוא אותה, המקריות יותר מידי גדולה כדי שלא אבדוק את הנושא לעומק".

רן הנהן בראשו באיטיות, "כן אני מבין", אמר, "בוא נראה מה אתה זוכר, אני רוצה שתעבור עליה בדמיון מלמעלה למטה ותנסה להעביר אליי את מה שאתה רואה".

אבי הסתכל עליו לרגע וענה, "אז ככה, שיער ג'ינג'י כתום חזק, מתולתל עד לכתפיים, סיכה של פרפר על הראש מימין, אתה יודע מאלה המבריקים, נראית כבת 23 – 24, עיניים כחולות, מנומשת, אבל לא יותר מידי, על הצוואר הייתה לה שרשרת זהב עם תליון של לב מוזהב, לא יותר גדול משני סנטימטרים, חולצה אדומה, חלקה, נראית כמו משי, שרוול קצר, מכופתרת, חגורה שחורה צרה, מכנסי ג'ינס כחולות, משופשפות כאלה, ואת הנעליים אני לא זוכר".

"אתה זוכר משהו בקשר לחגורה?, דווקא הפרטים האלו הם הקובעים לפעמים", עודד אותו רן.

"רק שהייתה לה מין שרשרת מוכספת כזאת תלויה עליה ואבזם דיי קטן", ענה אבי.

"אתה זוכר אותה דיי טוב לגבי מישהי שראית רק לכמה שניות", אמר רן.

"אני מעביר אותה בראש שלי מאותו רגע 500 פעם ביום", אמר אבי בקול מתנצל, "אמרתי לך שאני חייב למצוא אותה", הוסיף.

"אנחנו נמצא אותה", אמר רן, "אני הולך לפרסם אותה בכל העיר, אם היא נמצאת באזור היא לא תוכל לפספס את הפרסום שלי, יש לי חבר שחייב לי טובה והגיע הזמן שהוא יעשה משהו בשבילי".

"אני לא יודע למה אתה עושה את זה בשבילי, אבל תודה", אמר אבי.

"בוא נגיד שאני מאמין באהבה", אמר רן בחיוך.

"אתה צריך ממני עוד משהו?", שאל אבי.

"לא זה הכול", ענה רן וסימן למלצרית להביא את החשבון.

המלצרית הגיעה עם החשבון בידה והניחה אותו על השולחן.

אבי הושיט את ידו והוציא את הארנק כדי לשלם.

"תרשה לי", אמר רן ושם את הכסף על השולחן.

אבי החזיר את ידו ואמר, "אני לא יודע מה מניע אותך לעזור לי, אבל תודה על הכול".

"יהיה טוב ידידי", עודד אותו רן, "אני אתחיל להריץ כמה דברים ואודיע לך מה קורה, בכל מקרה אם תיזכר במשהו, לא משנה מה, תודיע לי וכמובן אם יהיו לך עוד תגובות למסר שלך אני רוצה לדעת על זה".

"אוקי", אמר אבי.

"אז להתראות", אמר רן קם ממקומו ולחץ את ידו של אבי.

"להתראות", אמר אבי, "ותודה".

רן יצא מבית הקפה והלך למכוניתו ונסע.

אבי נשאר לשבת עוד כמה דקות, משחזר במוחו את השיחה, ניסה להבין מה המניע שעומד אחרי העזרה שרן הציע לו ולא הצליח להבין.

המלצרית ניגשה לשולחן, לקחה את הכסף, ושאלה, "הכול בסדר איתך?"

אבי הסתכל עליה לרגע, חייך ואמר, "הלוואי שכולם יפסיקו לשאול אותי את זה, אבל כן, אני חושב שעכשיו הכול יהיה בסדר".

הוא קם ממקומו ועזב את בית הקפה, נכנס למכונית והתחיל לנסוע לכיוון הים, שם תמיד הרגיש הכי טוב ברגעי משבר, הוא אהב להסתכל על הגלים המתנפצים על החוף, להריח את האוויר, ולהירגע.

בעודו עומד ליד הים וחושב מה הוא עוד יכול לעשות כדי לקדם את החיפושים, שם לב שלא רחוק ממנו עומדת בחורה ומסתכלת עליו בעניין.

הוא התקרב אליה ושאל, "אנחנו מכירים מאיזשהו מקום?"

הבחורה הסתכלה אליו מלמעלה למטה ואמרה, "אתה לא חושב שזה משפט נדוש?"

"סליחה, פשוט הצורה שהסתכלת עליי גרמה לי לחשוב שאת מכירה אותי ולא זכרתי מאיפה", אמר בביישנות.

"לא נורא, לא קרה כלום", ענתה כאילו פוחדת שיברח.

אבי חזר למקומו הקודם והמשיך להסתכל לעבר הים.

"בא לך לשתות איתי קפה?", שמע את הבחורה שואלת אותו מאחור.

הוא הסתובב אליה והביט בה בעניין, סך הכול היא נראתה לא רע לטעמו, "למה לא", השיב, חושב לעצמו שהוא עדיין לא יודע כלום על הג'ינג'ית שלו ועדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ.

"דרך אגב קוראים לי אבי", אמר.

"ולי קוראים..."

 

 

 

 

 

 

פרק 4

 

רן החליט להפעיל את חברו גיא בנושא הפרסום, הוא החליט להתקשר אליו.

"הלו", שמע את גיא מעבר לקו.

"הי חביבי, מה נשמע?", שאל בקלילות.

"הכול סבבה, מה איתך?", ענה גיא.

"נראה לי שקיבלתי עבודה, אבל אני צריך את עזרתך", אמר רן.

"דבר", ענה גיא.

"אני צריך לאתר מישהי ומהר, אני רוצה לעשות מהמבצע הזה פרסומת למשרד החקירות שלי, המצב היום על הפנים ואני צריך חשיפה", אמר רן, שם את כל הקלפים על השולחן, יודע שגיא יעשה הכול כדי לעזור.

"אוקי, מה אתה רוצה שאני אעשה?", שאל גיא.

"יש לי מודעה שאני צריך שתפרסם בכל מקום אפשרי, עיתונים, לוחות מודעות, שלטים, מה שאתה רק יכול, אני יודע שאני מבקש הרבה, אבל אני חייב חשיפה מלאה", אמר רן.

גיא חשב לרגע וענה, "תשמע מה אני יכול לעשות, בעיתונים אין לי בעיה לשים מודעה, לגבי טלוויזיה קצת יותר בעייתי, אבל אני אנסה לראות אם יש חורים בפרסומת או בשעות הקטנות ושם אני אנסה להכניס משהו, שלטי חוצות, אם יש מקומות פנויים אני אריץ משהו, אבל קח בחשבון שעלולות להיות הוצאות מסוימות בכל זאת, לא כולם עובדים בחינם, למרות שעם רובם אני אסתדר, אין מישהו במקצוע הזה שלא עשיתי לו טובה בזמן זה או אחר, עכשיו אולי תגיד לי במה מדובר?"

"אז ככה, אני מחפש מישהי שמישהו ראה לרגע והחליט שהיא אהבת חייו", אמר רן בידיעה שגיא יתפוצץ עליו עוד רגע.

"חשבתי שזה משהו בסגנון", פלט גיא באנחת ייאוש, "אתה לא מסוגל להגיד לא לאהבה הא?"

"אתה מכיר אותי, לא?", ענה רן.

"אוקי, תן לי את ההודעה", אמר גיא.

"תכתוב ככה", אמר רן,  "אם את הבחורה הג'ינג'ית עם העיניים הכחולות,אשר הייתה בהצגה "מרי-לו" ביום ה בשעה 20:30, ונתקלת בבחור אשר נראה לך קצת עצוב, ולבושך היה חולצה אדומה, מכנסי ג'ינס כחולות וחגורה שחורה, ובשערך סיכה של פרפר מבריק, אנא פני בדחיפות למשרד החקירות "הבלש הנאמן", אנחנו חייבים למסור לך משהו במהירות המיידית", "תוסיף למטה את מספר הטלפון של המשרד והנייד שלי".

גיא גיחך לעצמו, "האם הבחור שאתה עושה את זה בשבילו יודע את המניעים שלך?"

"הוא יקבל את הבחורה ואני את הפרסום", אמר רן.

"ביקשת את אישורו?", הקשה גיא.

"בגדול אמרתי לו שאני עושה את זה כדי לפרסם את המשרד שלי והוא הסכים בתנאי שגם הבחורה תסכים", אמר רן, "אבל כל עוד אני לא מוצא אותה אני מפרסם רק את החיפוש, בלי לחשוף את המשתתפים, אחרי שנמצא אותה אם היא תיתן אישור אני אפרסם את שניהם, אם לא אז לפחות לכמה זמן מספר הטלפון שלי יפורסם קצת ברחובות".

"נו טוב, שיהיה בהצלחה", אמר גיא, "הפרסום ייצא בעוד שלושה ימים בערך".

"אני לא אשכח לך את זה", הודה לו רן.

"יאללה, שרק העבודה תבוא אליך ושיהיה לך מה לעשות כדי שתרד ממני", אמר לו גיא בגיחוך.

"להתראות ידידי", ענה רן.

"ביי", אמר גיא וניתק את הטלפון.

גיא הרים שוב את השפופרת והתחיל להפעיל את כל הקשרים שלו כדי שהמודעה תעלה לאוויר כמה שיותר מהר בעלויות מינימאליות,  הוא באמת קיווה שזאת פריצת הדרך שידידו רן צריך, יותר מידי זמן הוא מחכה למשהו גדול שיקרה.

 

"אתה בטוח שתעמוד בזמנים?", שאל גלבוע.

"הכול מתקדם לפי התוכנית", ענה צור.

"ומה זה אומר?", שאל גלבוע.

"זה אומר שאתה לא צריך לדאוג והכול תחת שליטה", ענה צור.

"אני מקווה ככה", אמר גלבוע, כועס על שהוא לא מצליח להוציא מצור פרטים.

 

"ולי קוראים לילך", ענתה לו.

"איפה את רוצה לשבת?", שאל אבי.

"יש פה בית קפה נחמד", ענתה לו לילך מצביעה לעבר בית קפה שפנה אל החוף.

"מתאים לי",  ענה לה אבי.

הם פנו לעבר בית הקפה, לילך לקחה את זרועו ונאחזה בה תוך כדי הליכה, ההרגשה הייתה נעימה לאבי, כבר עבר הרבה זמן מאז הלך עם מישהי בידיים שלובות.

הם הגיעו לבית הקפה והתיישבו.

המלצרית ניגשה אליהם מיד, השעה הייתה עדיין מוקדמת ולא היה עומס בבית הקפה.

היא הניחה זוג תפריטים על השולחן והלכה.

"מה בא לך?", שאל אבי.

"האמת שאני דיי רעבה",  ענתה לו.

לילך פתחה את התפריט והתחילה להסתכל.

אבי התחיל לקרוא את התפריט וחשב לעצמו שאולי לא כדאי שהוא יאכל עכשיו יותר מידי, הוא לא ידע איך לקרוא לפגישה הזאת ביניהם עכשיו, הוא לא ידע כלום על הבחורה וכבר הוא יושב איתה בבית קפה ומזמין אוכל, החיים מוזרים לפעמים.

"אני רוצה טוסט", הכריזה לילך לפתע, "ועם כוס לימונדה ליד !"

אבי החליט לקחת את אותה המנה, במחשבה שככה אין סיכוי שיפשל, הוא סימן למלצרית שהייתה משועממת בפינה.

המלצרית הגיעה אליהם לקחת את ההזמנה.

"פעמיים טוסט ולימונדה", אמר אבי.

"תודה", אמרה המלצרית, אספה את התפריטים והלכה.

"עכשיו ספר לי על עצמך", אמרה לילך בקול מפונק.

"אז ככה", התחיל אבי, "אני איש מחשבים שעובד בחברת ספקטרה סוניק..."

 

 

 

 

 

פרק 5

 

 

"אז ככה", התחיל אבי, "אני איש מחשבים שעובד בחברת ספקטרה סוניק, אני בן 26, מרוויח לא רע, חי לבד בדירה משלי, זהו אני חושב שעכשיו תורך".

המלצרית הביאה את הטוסטים והשתייה והלכה לדרכה.

"אז כמו שאתה יודע, קוראים לי לילך, אני בת 23, סטודנטית לכלכלה, רווקה", אמרה לילך.

"איפה את גרה?",  שאל.

"תל אביב, ואתה?", ענתה.

"גם, לא רחוק מפה", ענה.

"יש לך חבר או משהו?", שאל לפתע.

"לא, ולך?", שאלה.

"לא יודע", ענה תשובה בלי לחשוב.

"מה?", הסתכלה עליו בפליאה.

"איך אני אסביר לך", אמר, "יש מישהי שפגשתי לשנייה ומאז המחשבה עליה לא עוזבת אותי, אז התחלתי לחפש אותה ואני מקווה שאמצא אותה".

"אבל אתה לא יודע כלום עליה", אמרה במבט מבולבל, "כאילו, מה אם היא נשואה או משהו?"

"חשבתי על זה",  אמר אבי, "אני מקווה שלא, באמת הייתי רוצה לנסות לפתח איתה משהו, אני לא יודע איך להסביר לך את זה".

"רומנטיקן אמיתי", אמרה לילך בקול שובב, "תשמע, עד שתדע מה קורה איתה, מה דעתך לצאת איתי לסרט היום בערב?, נראה לי שאתה זקוק לזה".

"האמת שיש לי עבודה שאני צריך לגמור בדחיפות ואין לי הרבה זמן, גם ככה אני כבר דיי לחוץ", ענה לה.

"מה עם מחר?", שאלה לא מוותרת.

"מחרתיים נראה לי הזמן הכי קרוב", נעתר לה לבסוף.

"אוקי אז קבענו", אמרה בהקלה, "הנה מספר הטלפון שלי", נתנה לו דף עם מספר עליו, "עכשיו אני צריכה את שלך אם אני אצטרך לבטל או משהו".

אבי רשם את מספרו על פתק ונתן לה אותו.

"טוב, עכשיו אני באמת חייב לרוץ", אמר, תוך כדי סימון למלצרית להביא את החשבון.

המלצרית ניגשה ושמה את החשבון על השולחן.

"תרשי לי", אמר אבי ושילם.

"אוקי, אם אתה מתעקש", ענתה לילך בחיוך.

אבי קם ממקומו, לילך קמה אחריו ניגשה אליו והצמידה נשיקה קטנה על לחיו.

"זה בשביל שתזכור אותי", אמרה לו.

אבי חייך, "איך אני יכול לשכוח?", שאל.

"טוב, להתראות", אמרה לילך.

"להתראות", ענה והלך לדרכו.

לילך אספה את תיקה, הוציאה את הטלפון מהתיק וחייגה מספר במהירות.

"הלו", ענה הקול מהעבר השני.

"זאת לילך",  ענתה .

"מה קורה?"

"החבילה נשלחה", ענתה.

"טוב מאוד", אמר הקול.

"ביי", אמרה וניתקה.

 

אבי הגיע לביתו, ניגש אל המחשב ובדק הודעות, מקווה שאולי הוא ימצא הודעה מהג'ינג'ית המסתורית.

"יש לך הודעה חדשה אחת" – הבהב המחשב.

הוא פתח במהירות את ההודעה, רק כדי לגלות שההודעה היא מרן.

"רציתי רק להגיד לך שהמודעות יפורסמו כנראה מחר או מחרתיים, ומאותו רגע אין סיכוי שלא נמצא אותה במהירות, בהצלחה לשנינו, רן"

הוא החזיר הודעת תשובה:

"היי רן, מודה לך על המאמץ, מקווה שבאמת נוכל לעזור אחד לשני, אבי"

לאחר מכן התיישב ליד המחשב והתחיל לעבוד, הוא חייב לגמור את הפרויקט הזה בהקדם האפשרי, החברה הייתה לחוצה בהיסטריה כדי שהתוכנה תעבוד, כולם סמכו עליו שיפתור את כל הבאגים בתוכנה.

גם ככה בגלל "פרויקט הג'ינג'ית" שלו הוא שרף הרבה זמן יקר שתכנן לעבודה, "הלילה הוא יצטרך לעבוד עד מאוחר", חשב.

 

"יש חדש?", שאל גלבוע.

"שלב אחד נגמר", ענה צור במסתוריות.

"אני מאוד מקווה שאתה יודע מה אתה עושה", אמר גלבוע.

צור הניף את ידו בביטול ויצא מהחדר.

 

רן קרא את הודעתו של אבי וחשב לעצמו, "אני באמת מקווה שאני לא טועה במקרה הזה ואצליח להחזיר לעצמי את הלקוחות שהיו לי פעם".

הוא התחיל לחשוב על אהובתו אשר נהרגה בתאונת דרכים לפני שנתיים, אחרי זה כבר שום דבר לא נראה אותו הדבר, הדיכאונות שלו הבריחו את הלקוחות, הם לא יכלו לסמוך עליו יותר שיעשה את העבודה.

רק בעזרת חבריו הקרובים הצליח לצאת בסופו של דבר מהמצב והתחיל לתפקד שוב בצורה נורמאלית, הבעיה שאז כבר לא נשאר לו אף לקוח גדול, הוא חייב להצליח הפעם, אם לא, יהיה חייב לסגור את העסק, הוא ידע שהוא ייתן מאה אחוז של שירות למרות שכל ההוצאות עליו, פשוט אין לו ברירה.

 

  

 

פרק 6

 

"מחפשים ג'ינג'ית", זעקו כותרות העיתונים ומתחת הייתה המודעה שרן הכתיב לגיא.

בלילה הדביקו על שלטי החוצות בעיר את המודעה עם הכותרת, "את ג'ינג'ית, ראית את מרי-לו ביום חמישי בתאריך... צרי קשר, לא תתחרטי".

גיא לקח את המודעה והפיץ אותה בכל מיני נוסחים שונים ומשונים רק כדי לתפוס את העין של כולם.

לא עברו מספר שעות והמשרד שלו החל להיות מוצף בטלפונים עם שאלות, על מה בדיוק הפרסום?

גיא הפנה את כולם אל רן...

רן התחיל להיות מוצף בטלפונים, התגובה שלו הייתה, "מצטער, אבל אני לא יכול כרגע לספר פרטים, אני באמצע תהליכי חקירה מתקדמים", היה ברור לו שכך הוא ימשוך יותר תשומת לב אליו, הוא ידע שעד שהמודעות ירדו מהשלטים ומהעיתונים, לא יהיה אחד שלא יכיר את משרד החקירות שלו, עכשיו כל מה שנותר הוא לפצח את המקרה במהירות האפשרית.

 

אבי התעורר בבוקר לקול צלצול הטלפון.

"הלו", ענה בעייפות.

"היי, זה רן, האם ראית את הפרסומים?", שאל בהתלהבות.

"האמת שכרגע הערת אותי", ענה אבי.

"אז תסתכל בעיתון היום ועל השלטים בחוץ, אין מישהו שלא יחפש את הג'ינג'ית שלך היום", אמר רן.

"בסדר, אני אסתכל", אמר אבי.

"ביי, מצטער שהערתי אותך", ענה רן.

"אין בעיה, ביי", החזיר אבי.

אבי קם מהמיטה והלך לשטוף פנים, ולצחצח שיניים, איך שיצא מהמקלחת, שוב צלצל הטלפון.

"הלו", השיב.

"היי, זו לילך", נשמע קולה העליז של לילך.

"היי לילך", ניסה אבי להישמע ערני יותר ללא הצלחה מרובה.

"אני רואה שאתה רציני", אמרה לו.

"למה?", לא הבין לרגע על מה היא מדברת, הרי הם קבעו להיפגש מחר.

"בקשר למציאת הג'ינג'ית כמובן", ענתה לו, "אין מקום שלא רואים את המודעה שלך".

"אה, בקשר לזה", אמר אבי, "אני חושב שאמרתי לך שאני הולך לפרסם , לא?"

"האמת שכן", ענתה, "פשוט חשבתי שיש בינינו משהו", אמרה בקול מפונק.

"תיראי, ניסיתי להסביר לך את זה כבר בים, אני חייב למצוא אותה לפני שאני מתקדם הלאה בקשרים שלי, אם את רוצה אפשר לבטל את הפגישה מחר", אמר לה.

"לא, זה בסדר", ענתה, "בכל מקרה אני לא מאמינה שייצא לך מזה משהו, אז אני מחכה".

"אוקי, אז עדיין נפגשים מחר?", שאל.

"בהחלט", ענתה לו.

"טוב, אני חייב לסגור וללכת לעבודה, מצטער", אמר לה.

"אין בעיה, ביי", אמרה וניתקה.

אבי הניח את השפופרת והתחיל להתלבש.

"טיפש", חשב לעצמו, "כמעט איבדתי הזדמנות לפגישה בגלל רוח רפאים".

כשיצא לרחוב, קלט את שלטי החוצות, הוא לא האמין שרן היה כזה יעיל, הרי זה עולה הון לפרסם בכל כך הרבה מקומות, הוא שוב התחיל לפתח תקווה שבכל זאת הוא ימצא אותה והכל יהיה טוב.

היום הולך להיות יום יפה – אמר לעצמו.

 

הטלפון צלצל...

"הלו", ענתה לילך.

"זה אני", נשמע הקול מהעבר השני, "יש לך משהו לספר לי?"

"עדיין לא", ענתה.

"הזמן לוחץ", הזכיר לה.

"אני יודעת", ענתה בלחץ.

"אל תשכחי מה יקרה אם לא תצליחי", אמר בקול מאיים.

"אני זוכרת", ענתה וחשבה על אחיה אשר עלול היה להיפגע אם לא תעשה את העבודה כראוי.

"אני רוצה לשמוע על התקדמות, יש לך עוד יומיים, אחר כך אני רוצה לשמוע שהחומר אצלך", אמר והקו נותק.

לילך הרגישה רע, היא ידעה שחייו של אחיה תלויים בה, אבל היא לא אהבה את מה שהיא צריכה הייתה לעשות, "אם רק היה לי למי לפנות", חשבה וניגבה דמעה מעיניה.

 

רן החליט להתקשר לגיא.

"הלו", ענה גיא.

"זה אני רן",  אמר, "אני לא יודע איך עשית את זה, אבל כולם מדברים על הג'ינג'ית, אני מאמין שעד מחר זה ייגמר".

"היי רן, אני גם מקווה, אני לא אוכל להחזיק את המודעות ליותר מידי זמן, מקסימום שבוע", אמר גיא.

"תודה ידידי, זה אמור להספיק", אמר רן, "הפעם אני חייב לך".

"בשבילך הכול", אמר גיא, חושב על הפעם בה רן הציל את חייו כשכמה בריונים החליטו לחסל אותו בגלל חוב הימורים, רן הגיע ונתן להם את הכסף וסילק אותם משם, אם הוא היה מאחר בעשר דקות, לא היה את מי להציל.

 

 

 

 

 

 

 

פרק 7

 

ענת פתחה את העיתון, מול עיניה בדף השני היא קראה ידיעה שתפסה חצי עמוד,

"מחפשים את הג'ינג'ית...", בסוף הידיעה היה מספר טלפון של משרד חקירות.

"מה זה צריך להיות?", חשבה, "התיאור דומה שתי טיפות מים לספיר חברתי, ואנחנו היינו בהצגה הזאת באותו יום, אני לא זוכרת שהיא נתקלה במישהו ביציאה".

היא ניסתה להיזכר אם היא ראתה משהו ולא הצליחה, בהחלטה של רגע לקחה את הטלפון...

"הלו?", נשמע מן העבר השני קולו של גבר.

"האם זה משרד החקירות בקשר לג'ינג'ית?", שאלה בהיסוס.

"נכון, האם יש לך מידע?", נשמע קולו של הגבר מעוניין.

"לפני שאני עונה אני חייבת לשמוע במה מדובר", ענתה.

"קודם כל שמי רן", הציג את עצמו הגבר, "אני הבעלים של משרד החקירות "הבלש הנאמן", אנחנו מחפשים בחורה ג'ינג'ית שהייתה ביום חמישי בערב במופע של מרי – לו, יש מישהו שראה אותה שם והיא זרקה לו מילה והוא החליט לחפש אותה כי הוא רוצה לספר לה משהו, עד כאן אני יכול לספר לך"

ענת חשבה לרגע, "אז מה שאתה אומר לי שבגלל שספיר אמרה לבחור הזה משהו, הוא החליט שהוא חייב לפגוש אותה שוב?"

"אז אני מבין שאת בטוחה שספיר זו הבחורה שאנחנו מחפשים?", שאל רן מיד כשקלט שנפלט לה השם בלי כוונה.

"האמת שכן", מלמלה ענת.

"ועם מי אני מדבר", שאל רן בעדינות.

"אני ענת, חברה שלה", ענתה ענת שהחליטה שאפשר לסמוך על רן.

"אוקי, אז איך אנחנו יוצרים קשר עם ספיר?", שאל רן.

"אתם לא", ענתה ענת במפתיע.

"למה?", התפלא רן.

"כי היא יצאה לטיול של שלושה שבועות במזרח הרחוק אתמול בלילה", ענתה ענת.

"את יודעת איך אפשר ליצור איתה קשר?", שאל רן.

"היא אמורה לשלוח לי מייל כשתוכל", ענתה ענת.

"יש לך את המייל שלה?", שאל רן.

"כן, אבל אני מעדיפה לא לתת אותו עד שספיר לא תאשר לי", ענתה ענת.

"מספיק טוב בשבילי", אמר רן וחש פספוס רציני.

"תוכלי לפחות להודיע לי מה החליטה?", הוסיף.

"כמובן", ענתה ענת.

"האם אכפת לך שהבחור ייצור איתך קשר?, אני מעריך שהוא בטח ירצה לדבר איתך", אמר רן.

ענת חשבה לרגע ובסוף הסכימה ונתנה לרן את מספר הטלפון שלה.

"תודה", אמר רן.

"על לא דבר", ענתה ענת.

"אז שיהיה לך יום טוב, ודרך אגב לבחור קוראים אבי", אמר רן.

להתראות", אמרה ענת וניתקה את הטלפון.

 

רן הרים את הטלפון שוב...

"הלו", ענה גיא.

"בינגו", אמר רן, "יש לי שם, מצאנו אותה".

"נו, אפשר להוציא פרסום על העניין?", שאל גיא.

"אז זהו, שעדיין לא, לצערי היא בחו"ל לעוד שלושה שבועות, פספסתי את האפקט של הפרסום", אמר בייאוש רן.

 

"אתה לא יכול להסתיר את העניין בינתיים?", שאל גיא בניסיון לעודד את חברו.

"זה לא מקצועי", ענה רן, "בכל אופן אתה יכול כבר להוריד את המודעות, אני אנסה למשוך את העיתונים בכל מיני תירוצים שהעניין עדיין בבדיקה, אבל לבחור אני חייב לספר".

"כנראה שאתה צודק", אמר גיא, "אני מתחיל לטפל בהורדת הפרסומים, שמח שעזרתי".

"תודה, ידידי על כל המאמץ", הודה לו רן, "אז ביי בינתיים".

"ביי", ענה גיא.

 

הטלפון צלצל בביתו של אבי...

"הלו", ענה אבי.

"אבי, זה רן, אני צריך לספר לך משהו, מצאנו את הבחורה !" –אמר רן.

"מצאת?, אז איפה היא עכשיו?", שאל אבי בלהט.

"זאת בדיוק הבעיה, היא כרגע במזרח הרחוק, אבל יש לי את מספר הטלפון של החברה שלה, ענת, היא אמרה שאין בעיה שתיצור איתה קשר, היא תעביר את המסר לספיר, זה השם שלה", אמר רן.

"ספיר", גלגל אבי את השם על שפתיו, "בהחלט שם יפה", חשב.

"אתה יודע אם היא נשואה?", שאל אבי לפתע.

"האמת ששכחתי לשאול", אמר רן, "אבל קח את מספר הטלפון של ענת ותשאל כל מה שאתה רוצה"

אבי לקח את מספר הטלפון מרן.

"אני לא יודע איך להודות לך", אמר אבי.

"אני שמח שיכולתי לעזור", אמר רן.

אבי חשב רגע, "אתה אפילו לא יכול לפרסם כלום עכשיו אם היא לא פה, או שאני טועה?", שאל.

"אתה צודק, אבל החיים הם לא תמיד מה שתכננו", אמר רן.

"אני אגיד לך מה אני אעשה, ברגע שאני אפגש איתה, אני אספר לה עליך ואנסה לשכנע אותה לפרסם את הסיפור, בכל זאת רק בזכותך מצאתי אותה", אמר אבי.

"אני אשמח", אמר רן, " אבל אל תרגיש מחויב".

"אני אעשה את זה בשמחה, סך הכל כבר כמעט הרמתי ידיים", אמר אבי.

"תודה", אמר רן במחשבה שעדיין יש אנשים אמינים בעולם חוץ ממנו.

"אז להתראות בינתיים", אמר אבי.

"להתראות", אמר רן.

 

אבי הרים את השפופרת והתקשר לענת...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק 8

 

 

"הלו", ענתה ענת.

"שלום, מדבר אבי, בקשר לספיר", הציג את עצמו אבי בקול מהוסס.

"שלום, מה אני יכולה לעזור?", ענתה ענת.

"האמת שרציתי לשאול קודם כל, אם ספיר פנויה?", ניגש אבי מיד לשאלה שהציקה לו יותר מכול.

"כן, היא נפרדה מחבר שלה לפני שלושה חודשים בערך", - ענתה ענת.

"האם תוכלי למסור לי את המייל שלה?", שאל אבי בהקלה, מקווה שאולי במקרה שלו ענת תתרצה.

"מצטערת", לא בלי אישור של ספיר", ענתה ענת.

"מקובל", ענה אבי מאוכזב בעליל.

"טוב, אז יש לי רק עוד שאלה אחת, האם תוכלי להודיע לי את תשובתה?", שאל אבי.

"כמובן", ענתה ענת.

אבי נתן לה את המייל ומספר הטלפון שלו ונפרד מענת.

ענת התיישבה ליד המחשב והחלה להקליד אמייל לספיר...

"היי ספיר, מה המצב?,

אני מקווה שהטיסה וההתארגנות עברו בשלום.

רציתי לספר לך על משהו שקרה כאן מאז שנסעת...

היום קמתי בבוקר ולתדהמתי גיליתי שכל העיתונים והרחובות מלאים בשלטים והודעות שמחפשים אותך.

כמובן שהם לא נקבו בשמך, אבל תארו אותך ואיך נראית כשהלכנו יחד להצגה של מרי-לו ביום חמישי.

על כל המודעות היה מספר טלפון של משרד חקירות, אז החלטתי להתקשר ולברר במה מדובר.

ענה לי בחור בשם רן שהתברר שהוא האחראי על החקירה.

מתברר שיש בחור בשם אבי, אשר טוען שכשיצאנו מהתיאטרון נתקלת בו בטעות ואח"כ שאלת אותו אם הוא בסדר, אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל את בטוח תדעי.

בכל אופן אותו בחור, קיבל כנראה הארה באיחור, והחליט שהוא חייב לדבר איתך,  אני לא יודעת למה.

אז הוא הפעיל את משרד החקירות שהפעיל את הפרסום בכל האזור.

בסופו של דבר הבטחתי להם שאני אצור איתך קשר ואודיע להם אם את מוכנה לדבר איתם, ואם כן אז אני אתן להם את המייל שלך ומספר הטלפון.

אוהבת אותך ותעשי חיים

ענת"

 

ענת סיימה לכתוב ושלחה את המייל לכתובתה של ספיר, "כאשר ספיר תוכל היא תקרא את ההודעה שלי ותענה לי", חשבה.

 

למחרת אבי קם עם כוחות מחודשים, הוא גם קיבל רמז טוב למקומה של ספיר, וגם בערב יש לו פגישה.

"אולי זה לטובה שאני עוד לא פוגש אותה", חשב, "ככה אוכל לבדוק את הענייניים עם לילך יותר טוב".

הוא חזר לעבודתו ליד המקלדת בהרגשה טובה, עכשיו הוא יוכל להמשיך את הפרויקט בראש יותר שקט.

הטלפון התחיל לצלצל...

"הלו", ענה אבי.

"אבי זאת רונה", נשמע קולה של רונה חברתו לשעבר.

"היי רונה", ענה מבולבל, הרי כבר הרבה זמן שהם לא בקשר.

"אבי..., אני רוצה לדבר", נשמע היסוס בקולה.

"קרה משהו?", שאל מיד.

"אני חייבת לדבר איתך דחוף, אני יכולה להגיע הערב?", שאלה.

"אני מצטער, אבל אני יוצא היום, מה עם מחר בצהריים?", שאל.

"אם אתה לא יכול קודם, אז אין לי ברירה", הסכימה בקול מסכן.

"אז קבענו", אמר אבי.

"טוב, ביי", ענתה וניתקה לא מחכה לתשובה.

אבי הניח את השפופרת במקומה, "מה היא רוצה?", חשב, "עד שהצלחתי להתגבר עליה באופן חלקי, היא חוזרת לחיי, וכבר מצליחה לעשות לי מניפולציות עם הקול המסכן שלה, כאילו שאני לא בסדר שאני יוצא היום ולא נפגש איתה".

"בנות, לך תבין אותן!", צעק בכעס לחלל האוויר.

הוא התיישב שוב מול המחשב וניסה לעבוד, אבל כל מה שלא עשה, היה לו באג שהוא לא הצליח להבין מאיפה הוא בא לו, כל העבודה שעשה היום נדפקה.

"אולי אני אחזיר את הכול מהגיבוי בתיק ואתחיל מחדש בכיוון אחר", חשב.

הוא התחיל ללכת לכיוון התיק, הסתכל בשעון, והחליט לבסוף לוותר על העבודה היום ולהתחיל להתכונן ליציאה עם לילך.

הוא הלך לכיוון הארון והסתכל על החולצות, "באמת הגיע הזמן שאני אגהץ את החולצות", חשב ולקח את החולצה הכחולה, היחידה שנשארה מגוהצת בארון.

הוא הניח את החולצה בצד והלך לכיוון המקלחת, "היום אני מתכוון להיות יפה", חשב לעצמו.

לאחר שיצא מהמקלחת התגלח, שם בושם והתחיל להתלבש.

אחרי כעשר דקות הרגיש מוכן ליציאה, "אני צריך לאסוף את לילך בעוד כעשרים דקות ממרכז העיר, יש לי מספיק זמן להגיע", חשב.

הוא ירד למטה נכנס למכונית ונסע...

 

פרק 9

 

לילך התחילה להתכונן ליציאה, היא ידעה שהיא חייבת לגרום לאבי להזמין אותה הביתה, הכל היה תלוי בהצלחתה, היא נזכרה בפגישה שהייתה לה עם הגברים שלכדו את אחיה...

 

"אם את רוצה שאחיך יישאר בחיים את חייבת לעשות מה שנגיד לך, זה ברור?", אמר צור.

אחיה שלומי, היה קשור לכסא מולה, מבט מתחנן בעיניו, פיו חסום כדי שלא יוכל לדבר.

"ברור", מלמלה בשקט, "מה אני צריכה לעשות?"

"אז ככה, את צריכה לייצור קשר עם בחור בשם אבי רוזן, אנחנו צריכים שתשיגי ממנו את גרסת התוכנה המלאה עליה הוא עובד, התוכנה הזו צריכה להפעיל את אחד המכשירים שלנו", תדרך אותה צור.

"ואיך אני אשיג אותה?", שאלה בחשש.

"הבחור עובד בביתו, ואחר כך מעביר את החומר לעבודתו, על המחשב האישי שלו אמורה להיות התוכנה, פשוט תעתיקי לכונן הזה שאני נותן לך, כל מה שנראה לך חשוב", אמר צור ונתן לה כונן דיסקים בעל חיבור מהיר למחשב.

לילך לקחה את הכונן בידה והנהנה בראשה להסכמה.

"אל תשכחי שהזמן קצר, אז אל תעשי שטויות או ששלומי יסבול", אמר לה צור.

"עכשיו עופי מכאן, אנחנו כבר ניצור איתך קשר", הוסיף.

ברגע שניסתה ללכת לנשק את שלומי לפני שהיא יוצאת, צור סימן לה בידו את הדרך לדלת, היא פנתה והלכה בייאוש, "אם שלומי לא היה מסתבך עם הבחורים האלו ככה הדברים היו נראים יותר טוב", חשבה.

ועכשיו היא מתכוננת ליציאה כדי לגנוב מאבי תוכנה ולבלבל אותו עוד יותר לגבי הנשים בחייו, כפי שקראה מתקציר שצור נתן לה לקרוא כדי ללמוד על אבי כמה שיותר פרטים.

היא הוציאה מהארון שמלה כחולה קלילה, היא ידעה שהיא צריכה להיות מפתה היום, אם היא תהיה חייבת היא גם תשכב עם אבי, הכל כדי להציל את אחיה, מזל שאבי נראה טוב ונשמע כמו מישהו עם לב זהב.

היא סיימה להתלבש, התאפרה ויצאה החוצה כדי להיפגש עם אבי.

 

"מה יש לך לחדש לי", שאל גלבוע.

"אני אדע מה קורה מחר על הבוקר", אמר צור.

"אני רוצה לדעת מה תכננת", דרש גלבוע.

"בסדר, עכשיו זה כבר לא משנה", אמר צור, "שלחתי בחורה אליו כדי לשכפל את החומר", הוסיף.

"וזאת התוכנית המופלאה שלך?". התרעם גלבוע.

"היא נראית מצוין, ויש לה אינטרס", התגונן צור.

"אינטרס?, איזה אינטרס יש לה?", שאל גלבוע בכעס.

"איימנו עליה שנהרוג את אחיה", אמר צור.

"ומי זה אחיה בדיוק?", שאל גלבוע.

"אחיה זה שלומי...", - אמר צור בהיסוס.

"שלומי???", שאל גלבוע, "טוב אני רוצה שתעקוב אחריה, אני לא סומך עליה בעניין הזה".

"טוב,", התרצה צור, שמח שלא היה צריך להמשיך את הויכוח לגבי שלומי.

צור יצא החוצה ונכנס למכוניתו והתחיל מחייג את מספרה של לילך במכשירו הסלולארי...

 

"הלו", ענתה לילך.

"זה אני", אמר צור.

"כן", ענתה לו בחשש.

"תני לי את נקודת המפגש, אני רוצה להשגיח עליכם", אמר לה.

"אני לא ארגיש חופשייה אם אדע שאתה שם", אמרה לו לילך, "אתה יודע הרי שאין לי ברירה, אז מה הבעיה?"

"אני שאלתי אותך איך את מרגישה?", שאל בנוקשות, "תני לי את מקום המפגש ותגידי לי מה התכנון".

"אנחנו נפגשים בסנטר", ענתה בייאוש, "כנראה שנלך לסרט, ואח"כ אני מקווה להגיע לביתו".

"תיזהרי מלפשל, את יודעת מה יהיו התוצאות", איים.

"הבנתי", אמרה בשקט.

צור ניתק את הטלפון בלי להגיד מילה נוספת.

לילך התחילה להילחץ, מה יקרה אם היא לא תצליח, מה יהיה אם אבי יתפוס אותה מעתיקה את החומר...

 

ספיר התארגנה בבית המלון, כבר שלושה ימים שהיא מטיילת בכל מיני מקומות יפים, לא מאמינה שקיימים כאלו מקומות, "הלוואי והיה איתי מישהו לחלוק את כל הדברים האלו", חשבה.

היא החליטה לרדת ללובי של המלון, לבדוק דואר בעמדת האינטרנט שהייתה שם.

היא התלבשה באופן קליל וירדה.

"שלום, אפשר להשתמש בעמדת האינטרנט שלכם?", שאלה את הפקיד באנגלית.

הפקיד הראה לה את המחיר רשום על פתק, היא הוציאה את ארנקה ושילמה לו עבור חצי שעה שימוש, "זה יספיק", חשבה.

היא ניגשה אל המחשב ונכנסה לתיבת הדואר שלה, היו שם הרבה הודעות מחברותיה שרצו לדעת מה קורה איתה, פתאום ראתה את המייל של ענת, חברתה הטובה.

 

"היי ספיר, מה המצב?,

אני מקווה שהטיסה וההתארגנות עברו בשלום.

רציתי לספר לך על משהו שקרה כאן מאז שנסעת...

היום קמתי בבוקר ולתדהמתי גיליתי שכל העיתונים והרחובות מלאים בשלטים והודעות שמחפשים אותך.

כמובן שהם לא נקבו בשמך, אבל תארו אותך ואיך נראית כשהלכנו יחד להצגה של מרי-לו ביום חמישי.

על כל המודעות היה מספר טלפון של משרד חקירות, אז החלטתי להתקשר ולברר במה מדובר.

ענה לי בחור בשם רן שהתברר שהוא האחראי על החקירה.

מתברר שיש בחור בשם אבי, אשר טוען שכשיצאנו מהתיאטרון נתקלת בו בטעות ואח"כ שאלת אותו אם הוא בסדר, אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל את בטוח תדעי.

בכל אופן אותו בחור, קיבל כנראה הארה באיחור, והחליט שהוא חייב לדבר איתך,  אני לא יודעת למה.

אז הוא הפעיל את משרד החקירות שהפעיל את הפרסום בכל האזור.

בסופו של דבר הבטחתי להם שאני אצור איתך קשר ואודיע להם אם את מוכנה לדבר איתם, ואם כן אז אני אתן להם את המייל שלך ומספר הטלפון.

אוהבת אותך ותעשי חיים

ענת"

 

ספיר התחילה להקליד את התשובה...

 

 

 

 

 

 

פרק  10

 

הטלפונים עדיין לא הפסיקו לצלצל במשרדו של רן, כולם רצו לדעת מה הסיפור מאחורי הפרסום המסיבי, הילת המסתורין שעטפה את הסיפור גרמה לו להיות הרבה מעבר למה שהוא היה באמת, רן דאג להוסיף עוד מסתורין.

"באמת שאני לא יכול לספר במה מדובר כרגע, ברגע שהחקירה תסתיים אוכל לתת עוד פרטים", אמר.

"כל מה שאני יכול לספר לכם שאחרי הפרסום המסיבי יש לנו קצה חוט ואנו מסירים את הפרסום כרגע", הוסיף כבדרך אגב לכל מי שרצה לשמוע.

השמועות עשו להן כנפיים, כבר עכשיו הוא קיבל שתי עבודות בילוש שגרתיות משני משרדים גדולים, "אולי בכל זאת יצא משהו מכל הסיפור", חשב לעצמו, "לפחות יש לי עבודה".

 

לילך הגיעה לסנטר וחיכתה לאבי, הם קבעו שהוא יאסוף אותה מליד השער, היא הקדימה בכוונה כדי שלא יצטרך להמתין לה, התנועה באזור יותר מידי כבדה.

צור הגיע ולא מצא איפה לחנות, "איזה מן מקום מפגש דפוק", חשב לעצמו, והחל מסתובב סביב הסנטר במסלול קבוע, בודק בכל פעם שלילך עדיין במקומה.

פתאום אחרי שסיים הקפה נוספת, גילה שלילך נעלמה, "לעזאזל", פלט מבין שפתיו והחל מנסה לאתר את רכבו של אבי ללא הצלחה.

 

אבי אסף את לילך על יד השער, היא נכנסה למכוניתו וחייכה אליו חיוך מתוק, אחר כך רכנה לעברו ונתנה לו נשיקה על שפתיו, "ההרגשה הייתה טובה", חשב, אבל עדיין לא ידע אם הוא עושה את הצעד הנכון.

"מה נשמע?", שאלה לילך בקלילות, מנסה להסתיר את המתח הכבד בו היא נמצאת.

"הכל בסדר", ענה.

"יש חדש לגבי הג'ינג'ית שלך?", שאלה כאילו זה נושא לצחוק בעודה מצביעה על אחד השלטים שעדיין היו תלויים בכל פינה בעיר.

"האמת שאיתרנו אותה", ענה אבי ולא הוסיף.

"באמת?, ו...", שאלה רוצה שימשיך לספר לה, בעוד ביטנה מתהפכת בקרבה, מה יהיה אם הוא יסיים איתה את הקשר אחרי הסרט.

"אז ככה", נעתר לה, "חברה שלה התקשרה ואמרה שהיא נסעה לחו"ל לשבועיים, והיא תיצור איתה קשר, ואם הבחורה תסכים היא תיתן לי את המייל שלה, אז עכשיו אני מחכה שהיא תחזור אליי"

"ושאלת אם היא נשואה כמו שחששת?", שאלה נראית כמתעניינת ידידותית, אך בראשה מנסה לחשוב איך להרחיק את אבי ממנה.

"היא פנויה לחלוטין,  נפרדה מחבר שלה לפני כמה זמן", אמר אבי.

"אבל בואי נשכח ממנה כרגע, טוב", אמר אבי לפתע, "אנחנו עכשיו פה, יוצאים לבלות, ומי יודע מה יקרה הלאה".

אבן ענקית ירדה מליבה של לילך, "אם לא הייתי צריכה לפגוע בו, הייתי יכולה להתאהב בו", חשבה.

לפתע צלצל הטלפון שלה...

היא הסתכלה לעבר אבי, לראות את תגובתו ושמה לב שהוא דרוך מאוד לגבי הטלפון.

"הלו?", ענתה, מתארת לעצמה מי המתקשר.

"את יכולה לדבר?", נשמע קולו הכעוס של צור.

"לא", ענתה קצרות.

"כשתוכלי תתקשרי אליי, אני מצפה לשמוע ממך לפני שתכנסו לקולנוע, ברור?"" אמר לה בקול שאי אפשר להתנגד לו.

"אוקי, להתראות", אמרה וניתקה.

אבי הסתכל עליה במבט מצפה, מקווה שתגיד לו עם מי דיברה.

"זאת הייתה חברה שלי, היא רצתה לשאול אותי אם אפשר להצטרף", אמרה לילך, מקווה שאבי לא ינסה לחקור אותה יותר.

"זה בסדר", אמר אבי, "את לא חייבת לספר לי מי מתקשר אלייך".

היה ברור ללילך שאם היא הייתה אומרת לו שידיד שלה התקשר הוא לא היה מגיב בצורה כזאת, "הלוואי ואני אוכל לגמור עם השקרים האלו מהר", חשבה לעצמה.

 

"היי ענת", כתבה ספיר.

"אני שמחה לשמוע ממך כל כך מהר, אבל לא ציפיתי שתספרי לי שאני מפורסמת בכל העיר.

אני אכן זוכרת את המקרה שאת כתבת לי עליו, הבחור היה מאוד חמוד, והאמת שנתקלתי בו דיי בכוונה, כי ראיתי שהוא לבד ולא ידעתי איך לפנות אליו.

אחרי שהוא לא הראה שום סימן שהוא מעוניין להמשיך לדבר איתי אז ויתרתי על הרעיון, כנראה שבכל זאת השפעתי עליו באיזושהי צורה אם הוא הפך את כל העיר כדי למצוא אותי.

אני אשמח אם תשלחי לי את המייל שלו כדי שאוכל לכתוב לו ישירות, בכל מקרה מחר אני יוצאת לסיור של יומיים, אז אני מקווה שאני אחזור כבר תהיה לי התשובה ממך עם הכתובת.

ולאבי את יכולה להודיע שאני קיבלתי את המסר ושאני אכתוב לו ברגע שאוכל, ושאני כרגע לא זמינה לעוד כמה ימים אז שלא ילחץ.

אוהבת ספיר".

ספיר שלחה את ההודעה וחיוך של שביעות רצון היה על שפתיה, אז בכל זאת יש סיכוי עם הבחור מההצגה, והיא כבר חשבה שהיא לא מסוגלת להשפיע על אף אחד יותר...

 

  

 

פרק 11

 

 

שלומי הרגיש חנוק, כבר כמה ימים שהוא סגור בחדר קטן ללא חלונות.

זה נכון שהם התייחסו אליו יפה בשלב זה, אבל הוא ידע שזה יכול להשתנות ברגע אם הם לא יקבלו את מה שהם רצו.

הוא קיווה שלילך אחותו תצליח במשימה, הוא ידע שהיא מסוגלת לעשות הרבה דברים אם היא חייבת והאמין ביכולתה.

כאשר פגש את צור, הוא לא ידע שהוא נופל למלכודת מתוכננת מראש, הוא היה צריך כסף עבור העסק שלו וצור הציע לו פתרון מהיר וטוב, כאשר באו לחתום על החוזים הוא נפל בפח שטמנו לו נזכר...

"אנחנו צריכים ממך עוד משהו עבור הכסף שאתה מקבל", אמר צור.

"מה זה?", שאל שלומי.

"אנחנו צריכים שתגייס את אחותך כדי להשיג בשבילנו משהו", אמר צור.

"לילך?, מה לכם ולה?", שאל בפליאה.

"זה לא עניינך", אמר צור, "פשוט תגיד לה שאתה צריך ממנה טובה מסוימת".

"זה חוקי?", שאל.

"ברור שלא", אמר צור, "אם זה היה חוקי לא היינו צריכים אותה, ואתה חושב שהכסף שאתה מקבל הוא חוקי?"

שלומי שתק לרגע, מבין שנפל בפח.

"אני מצטער, אני חייב לבטל את העסק", אמר שלומי, "אני לא מערב את המשפחה בעסקים".

"מאוחר מידי", אמר צור ושלף אקדח.

"מה זה?, השתגעת?", שאל שלומי.

"תרים את הידיים ותסתובב", אמר צור בקשיחות.

מאותו רגע שלומי הפך להיות השבוי שלהם, אח"כ הם סחטו את לילך בעזרת האיום שיחסלו אותו אם לא תשתף פעולה איתם.

שלומי חישב בראשו כל הזמן אפשרויות לצאת מהסבך, אבל לא מצא שום פתרון מלבד זה שלילך תשיג להם את מה שרצו, הדבר היחידי שהדאיג אותו היה שהם יחסלו את שניהם ברגע שיקבלו את זה.

"היי ירון", קרא לשומר שלו.

"מה אתה רוצה?", שאל ירון.

"יש לך משהו לאכול?, אני גווע ברעב", אמר שלומי.

"נשאר לי חצי סנדוויץ' עם נקניק", נענה לו ירון.

"תודה", אמר שלומי ולקח את הסנדוויץ''.

"לבריאות", אמר ירון.

"מתי מחליפים אותך?", שאל שלומי מנסה לפתח שיחה.

"אני איתך עד הבוקר", ענה ירון שהיה משועמם גם הוא ושמח לשיחה.

"לא מפריע לך שאת מחזיק בן ערובה?" ניסה שלומי לרכך את ירון.

"היי, אם תתחיל לדבר איתי ככה אני לא אדבר איתך", הזהיר ירון בכעס.

"סליחה, לא התכוונתי", אמר שלומי, "זה פשוט יצא לי".

"אין בעיה", אמר ירון, "אבל תזכור לשמור על הפה שלך".

"מי ניצח במשחק הכדורסל הערב?", שאל שלומי משנה נושא כדי להרגיע את ירון.

"מכבי תל- אביב", ענה ירון, נרגע קצת.

"הכי טובים", אמר שלומי.

"בדיוק", ענה ירון.

"טוב, לך לישון עכשיו, זה מה שאני הולך לעשות, לילה טוב", אמר לו ירון, סוגר את חלון ההצצה בדלת.

"לילה טוב", ענה שלומי.

 

אבי ולילך הגיעו לקניון עזריאלי, שם התכוונו לראות את הסרט.

"איזה סרט בא לך לראות?", שאל אבי.

"בוא נלך ל"באהבה אין חוקים" ", הציעה לילך.

"אין בעיה", הסכים אבי.

"שניים ל"באהבה אין חוקים" ", אמר אבי לקופאית.

הקופאית המשועממת הסתכלה עליו, תקתקה במחשב והכרטיסים התחילו לצאת.

"שישים ושישה שקלים", אמרה לו בקול מונוטוני.

אבי נתן לה שטר של מאה וחיכה לעודף.

לאחר חיטוטים במגירת הכספים שלה, הוציאה הקופאית את כל העודף במטבעות של 5 שקלים וארבע מטבעות של שקל ונתנה לאבי.

אבי הסתכל עליה במבט כעוס, "אין לך שטרות?", שאל.

"מצטערת, זה מה יש", ענתה לו ביהירות.

אבי אסף את הכסף ופנה ללילך.

"עכשיו יהיה לי משקל בארנק", התלונן באוזניה.

"לא נורא, אז תקנה לי פופקורן ושתייה", אמרה לו בחיוך.

"אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי חושב שהחלטת לנצל אותי", ענה לה עם חיוך על שפתיו.

לילך התמתחה לרגע, חושבת שהוא כועס עליה, אבל אחר כך הבינה שהוא צוחק איתה גם כן.

"שניים פופקורן ושתייה", אמר אבי למוכר בדוכן הקולנוע.

"אני צריכה רגע לשירותים", אמרה לפתע לילך.

"אין בעיה, קחי כרטיס אחד ואני אחכה לך בפנים", אמר אבי.

"אוקי", ענתה.

אבי לקח את הפופקורן והשתייה והלך לכיוון האולם.

לילך פנתה לשירותים, נכנסה פנימה הוציאה את הפלאפון שלה מתיקה והתחילה לחייג...

"הלו", ענה הקול מהעבר השני.

"צור, זו לילך", אמרה.

 

 

פרק 12

 

"אני שומע", אמר צור מבין שאין ללילך הרבה זמן לדבר איתו.

"אנחנו בקולנוע בעזריאלי, אולם מספר 1", אמרה לו לילך בחוסר רצון.

"אוקי, אני אגיע", אמר צור.

"תנסה לא להתבלט, אני לא רוצה שהוא יתחיל לחשוד", אמרה לילך.

"אל תלמדי אותי את העבודה שלי", אמר צור.

"ביי", אמרה לילך רוצה לסגור את השיחה עם צור.

"להתראות בקרוב", אמר צור וניתק את הטלפון.

לילך הכניסה את הפלאפון לתיק משאירה אותו על רטט לכל מקרה, והלכה לכיוון האולם.

"הכל בסדר?", שאל אבי כשחזרה.

"כן למה?", ענתה.

"את נראית קצת חיוורת, זה הכל", אמר במבוכה.

"לא, אני בסדר", ענתה שוב ולקחה ממנו את הפופקורן שלה והשתייה, חושבת על זה שעכשיו כבר לא תוכל להיות רגועה כשהיא יודעת שצור בסביבה.

"אוקי", אמר אבי.

האורות כבו והפרסומות החלו לרוץ על המסך.

אחרי כעשר דקות הסרט התחיל ולילך שקעה לתוך הכסא מודה לחושך שהגיע, היא שמה לב שצור לא נכנס עדיין לאולם.

 

צור החל לנסוע כמו משוגע לכיוון הקולנוע, הוא ידע שהסרט כבר צריך להתחיל.

לפתע הוא נתקע בפקק אחרי רכב שנתקע.

צור החל לצפור לרכב כמו משוגע, מסמן לו שיתחיל לנסוע.

לפתע נהג הרכב יצא מהמכונית.

"תגיד לי אתה משוגע?", שאל אותו בכעס.

"תזיז כבר את הרכב אני ממהר",  צעק צור בתשובה.

נהג הרכב התקרב אליו, הוא היה בחור דיי גדול, הוא ניגש לדלת של צור ופתח אותה.

"היי, מה אתה חושב שאתה עושה?", אמר צור בכעס תוך כדי יציאה מהמכונית.

"תשב בשקט", אמר לו הבחור בקול עמוק, "אל תגרום לי להתעצבן יותר ממה שאני מעוצבן, או שזה ייגמר ברע, אני עכשיו חוזר לרכב שלי ובודק מה הבעיה, אתה נשאר פה ויושב בשקט עד שאני מסיים".

הבחור סיים לדבר הפנה לו את הגב והתחיל לחזור למכוניתו.

צור, שהיה לא קטן בעצמו יצא מהרכב והתנפל על הבחור מאחור.

הבחור החל להיאבק עימו והם התגלגלו לרצפה, תוך כדי הנפת ידיים ואגרופים.

מסביבם החלו להתאסף אנשים וכמה מהם התחילו לנסות להפריד ביניהם וחטפו מכות בעצמם.

"הלו, משטרה, אני רוצה לדווח על קרב מכות...", התקשר אחד העוברים ושבים למשטרה.

צור והבחור היו כבר חבולים לגמרי כאשר המשטרה הגיעה ועצרה את שניהם.

 

"הלו", ענה גלבוע לטלפון.

"זה צור", נשמע קולו של צור עייף ועצבני.

"מה קורה? למה אתה מתקשר עכשיו? אתה לא אמור להיות במעקב או משהו?", שאל גלבוע בכעס.

"אני בתחנת המשטרה של תל אביב וצריך שתבוא לשחרר אותי בערבות", אמר צור.

"מה???", שאג גלבוע, "ככה אתה שומר על אנונימיות?"

"תבוא וזהו", ענה צור בכעס.

"טוב, אני בדרך", ענה גלבוע.

גלבוע סגר את הטלפון והתחיל להתארגן ליציאה, חושב מה עוד יכול להשתבש שעוד לא השתבש עד עכשיו.

 

ענת הגיעה הביתה והדליקה את המחשב.

"מחכה לך הודעה חדשה אחת", הבהב מסך המחשב.

ענת פתחה את ההודעה והתחילה לקרוא את ההודעה שספיר שלחה לה.

"היי ענת,  אני שמחה לשמוע ממך כל כך מהר, אבל לא ציפיתי שתספרי לי שאני מפורסמת בכל העיר.

אני אכן זוכרת את המקרה שאת כתבת לי עליו, הבחור היה מאוד חמוד, והאמת שנתקלתי בו דיי בכוונה, כי ראיתי שהוא לבד ולא ידעתי איך לפנות אליו.

אחרי שהוא לא הראה שום סימן שהוא מעוניין להמשיך לדבר איתי אז ויתרתי על הרעיון, כנראה שבכל זאת השפעתי עליו באיזושהי צורה אם הוא הפך את כל העיר כדי למצוא אותי.

אני אשמח אם תשלחי לי את המייל שלו כדי שאוכל לכתוב לו ישירות, בכל מקרה מחר אני יוצאת לסיור של יומיים, אז אני מקווה שאני אחזור כבר תהיה לי התשובה ממך עם הכתובת.

ולאבי את יכולה להודיע שאני קיבלתי את המסר ושאני אכתוב לו ברגע שאוכל, ושאני כרגע לא זמינה לעוד כמה ימים אז שלא ילחץ.

אוהבת ספיר".

 

אחרי שקראה את ההודעה, חייכה לעצמה, "אז ספיר בכל זאת לא כל כך תמימה כמו שחשבתי", חשבה לעצמה.

היא התחילה להקליד לספיר תשובה:

 

"היי ספיר, קיבלתי את הודעתך, ועכשיו אני מבינה מה קורה לגבר שאת מחליטה לסובב לו את הראש.

בכל מקרה הדואר של אבי הוא avi@... ואני אמסור לו מה שביקשת.

אוהבת אותך ותחזרי מהר,

ענת".

 

ענת שלחה את המייל והתחילה לכתוב לאבי:

 

"היי אבי,

זאת ענת, חברה של ספיר.

ספיר קיבלה את המייל שלך, היא יצאה לטיול של יומיים שלושה ותחזור אליך למייל אחרי זה.

שיהיה לך בהצלחה

ענת".

היא לחצה ""SEND וקמה מהמחשב.

 

  

 

 

 

פרק 13

 

"אדוני השוטר, הבן אדם הזה משוגע", אמר הגבר השרירי, יוסי, והצביע על צור, "האוטו שלי היה תקוע, הוא הגיע מאחורי וצפר כמו משוגע, הלכתי אליו וביקשתי ממנו להירגע, הסתובבתי לחזור לרכב שלי ואז הוא התנפל עליי מאחור".

"אם לא היית מפריע לתנועה לא הייתי מתעצבן", צעק צור, "ואף אחד לא יבוא להשתיק אותי ואח"כ יפנה לי את הגב", הוסיף בכעס.

"אני מקווה שיש לך רישיון לזה?", שאל השוטר ונפנף מול עיניו של צור באקדח שמצאו על גופו בעת המעצר.

"בארנק", ענה צור, מנסה לכבוש את כעסו, מבין שהעובדות לא מדברות בעדו.

"היות והעדויות שנאספו בשטח מאשרות את דבריך", אמר השוטר ליוסי, "אתה חופשי ללכת בזמן זה עד שתוזמן לחקירה ואולי למשפט אם יהיה, בכל אופן אתה כמובן מוזמן להגיש תלונה", הוסיף.

יוסי הסתכל על צור שנראה חבול מכל הכיוונים והחליט לא להתחיל בהליך משפטי, ממש לא נראה לו להתחיל ולרוץ למשטרה כל הזמן לחקירות.

"אני חושב שאוותר הפעם", אמר יוסי.

צור הסתכל עליו לא מבין איך יצא כל כך בזול מכל העניין, בשקט יכלו לתבוע אותו על תקיפה, והוא ידע שהיו מספיק עדים לכך.

"אתה בטוח?", שאל השוטר שוב, "ברור לך שזו זכותך המלאה להתלונן, ובמקרה הזה יש מספיק עדים שיעידו לטובתך, האמת שכולם".

"אני חושב שהוא למד את הלקח", אמר יוסי.

"בסדר", נעתר השוטר לבסוף.

"המכונית שלך נמצאת בחניון המשטרתי, הנה פתק השחרור", אמר לו השוטר השני ונתן לו פתק ביד.

"תודה ושלום", אמר יוסי.

"להתראות", ענה השוטר, "אנחנו נעכב אותו פה בכל מקרה עד שיגיע החבר שלו", אמר השוטר והצביע על צור.

יוסי יצא החוצה והלך למכוניתו.

צור הסתכל על השעון על קיר תחנת המשטרה, השעה הייתה כבר כמעט 12 בלילה, הסרט עמד להסתיים כל רגע, "אני מקווה שלילך לא תדפוק ברז, הרי ברור שאני כבר לא אגיע לשם", חשב בכעס.

 

הסרט נגמר והאנשים יצאו מהסרט עם חיוך על הפנים.

"אני מקווה שנהנית", אמר אבי בחיוך.

"כן מאוד", ענתה לילך בקלילות מעושה, מתוחה כולה ומחפשת את צור מאחוריה.

לאחר שלא ראתה אותו, החלה להירגע, אולי הוא בכל זאת החליט לעזוב אותי בשקט היום.

"לא בא לי לחזור הביתה", אמרה בקולה המתפנק ביותר.

"רוצה לשבת איפשהו?", שאל אבי.

"אני רוצה ללכת אליך הביתה", אמרה לו והסתכלה לתוך עיניו.

"אליי?", שאל אבי מנסה להרוויח זמן ולחשוב.

"כן, למה יש בעיה?", שאלה בידיעה שהמשפט הזה מבטיח הצלחה של מאה אחוז.

"בעיה?, לא מה פתאום", ענה אבי במהירות, "זה רק שקצת מבולגן אצלי".

"זה לא מפחיד אותי", ענתה לו בהתגרות.

"טוב, אז הולכים אליי", אמר אבי מוותר.

הם ירדו לחנייה, אבי שילם עבור החנייה והם נכנסו למכונית.

"אני אוהבת את העיר בחושך", אמרה לפתע לילך.

"כן, יש בזה משהו רומנטי", אמר אבי.

"נכון", הסכימה.

"הוא כל כך נחמד אליי", חשבה, "ואני הולכת לעשות לו מעשה כזה מכוער", התחילו במוחה מחשבות חרטה.

ואז נזכרה באחיה הכפות לכיסא והבינה שאין לה ברירה, אם תלך למשטרה, אחיה חשוב כמת והם ייעלמו מהשטח.

"קרה משהו?", שאל אבי לפתע.

"לא למה?", התפלאה.

"כי את לרגע נראית מאוד מודאגת", אמר אבי.

"לא זה שום דבר", ענתה ורכנה לעברו, נותנת לו נשיקה על לחיו.

"זה עבור זה שהוצאת אותי הערב, כבר הרבה זמן שלא יצאתי", אמרה מקווה שזה יעודד אותו להיות יותר חופשי איתה.

"אנחנו מגיעים עוד חמש דקות", אמר אבי, לא יודע מה להגיד על הנשיקה.

"טוב", אמרה לו.

הם הגיעו ליד ביתו של אבי והחנו את המכונית בחניון הבית.

הם נכנסו לדירתו של אבי.

"לזה אתה קורא בלגאן?", שאלה לילך.

"זה בכל זאת לא הכי מסודר", ענה אבי מצביע על בגדים שהיו מפוזרים בסלון.

"זה שטויות", ענתה לילך סוקרת את הסלון וקולטת את המחשב הדולק בפינה.

"לפחות הוא דולק", חשבה, "ככה יהיה לי אולי יותר קל אם אני אהיה מוגבלת בזמן".

"אני הולך רגע להחליף בגדים", אמר אבי.

"אני יכולה לגלוש באינטרנט בינתיים", שאלה מצביעה על המחשב ומקווה שאבי לא יחשוד.

"כן בטח, אני רק אבדוק רגע משהו", ענה.

אבי ניגש למחשב וראה שיש לו הודעה חדשה מענת, למרות שהיה סקרן סגר את תוכנת הדואר והשאיר רק את הדפדפן פתוח.

"בבקשה", אמר ללילך, והלך לחדרו על מנת להחליף בגדים.

לילך התחילה לפעול במהירות, מוציאה מתיקה את הכונן הקטן שנתן לה צור ודחפה אותו למחשב,

"הלוואי שזה יעבוד", חשבה...

 

 

 

 

פרק 14

 

גלבוע הגיע לתחנת המשטרה.

"שלום, עצור אצלכם מישהו בשם צור?", שאל.

"הוא פה מאחור", ענה היומנאי.

"באתי לשחרר אותו בערבות", אמר גלבוע.

"זה בסדר, התלונה בוטלה בסוף, אבל החלטנו להחזיק אותו עד שתגיע, את ניירות השחרור כבר מילאנו", אמר היומנאי.

יעילות במשטרה, התפלא גלבוע.

היומנאי ניגש מאחור ודיבר משהו עם אחראי העצירים אשר ראה טלוויזיה.

אחראי העצירים קם בחוסר רצון ופתח את תא המעצר והוציא את צור אשר נראה כעוס ביותר.

"מזל טוב שהגעת", אמר , "לא יכולת להגיע יותר מהר?"

"הייתה תנועה", אמר גלבוע שלא רצה לחמם אותו עוד יותר בתחנת המשטרה.

גלבוע חתם על טופס השחרור קיבל את מפתחות המכונית של צור, את האקדח, את שאר הדברים שהיו לצור בכיסיו, ושניהם יצאו החוצה.

"קח", זרק גלבוע את המפתחות לעבר צור אשר קלט אותם בזריזות.

"תן גם את האקדח", אמר צור.

גלבוע העביר לו את האקדח ואת שאר הדברים שלו.

"עכשיו אתה מוכן לספר לי מה קורה?", שאל גלבוע.

"במשרד", ענה צור.

"אוקי, ניפגש שם", אמר גלבוע.

צור וגלבוע נכנסו לרכביהם ונסעו לעבר המשרד.

 

שלומי לא נרדם כבר כמה שעות, למרות שניסה.

כל הזמן הוא חשב מה קורה עם לילך, האם היא מצליחה לעמוד במשימה או שהיא מאבדת תקווה כמוהו.

הרעב החל להציק לו שוב, אך הוא שמע את נחירותיו של ירון מהחדר השני והעדיף לא להעיר אותו.

 

לילך הסתכלה על מסך המחשב בזמן שהמערכת החלה לזהות את הכונן שחיברה אליו.

"המערכת זיהתה חומרה חדשה והתקינה אותו בהצלחה", הבהבה ההודעה על המסך.

לילך החלה לעבור במהירות על התיקיות במחשב, אחת מהן נקראה "עבודה", לילך נכנסה לתוכה וראתה כל מיני קבצי טקסט וקבצים מקודדים, היא החליטה להעביר את כל התיקייה.

היא לחצה על העתק ואח"כ על הדבק, הקבצים החלו לשכפל את עצמם במהירות אל הכונן שלה.

לאחר כמה שניות ההעברה הסתיימה, לילך לקחה את הכונן שלה והניחה אותו בתיקה.

היא חזרה למחשב וסגרה את חלון הקבצים הפתוח.

פתאום שמעה קול מאחוריה.

"אני מקווה שלא חיסלת לי את המחשב", אמר אבי.

לילך נרעדה לרגע עד שהסתובבה וראתה את החיוך על פניו של אבי אשר היה לבוש בבגדים יותר קלילים..

היא חייכה אליו בחזרה, "לא, השארתי לך משהו", ניסתה להתבדח בחזרה, משלבת את אצבעותיה ומתפללת שלא ירגיש בידיה הרועדות.

"טוב מאוד", חייך, "אני מקווה שלא איכפת לך שהחלפתי את הבגדים, רוצה לשתות או לאכול?", שאל.

"לא בכלל לא, קפה יהיה טוב", ענתה.

אבי ניגש למטבח והחל להכין לה את הקפה, "כמה סוכר?" , שאל מהמטבח.

"שתי כפיות", ענתה.

לילך התחילה לחשוב איך היא חוזרת לביתה עכשיו, אחרי שהשיגה את מה שבאה לקחת, היא באמת לא רצתה לפגוע באבי יותר ממה שהיא צריכה.

אבי חזר מהמטבח עם מגש שעליו שתי כוסות קפה וכמה עוגיות, הוא הניח את המגש על השולחן בסלון והתיישב על הספה, מסמן בידו ללילך להתיישב לידו.

לילך התחילה לחשוד שאבי נענה לבסוף לרמזיה, אבל עכשיו כבר לא הייתה לה ברירה אלה להצטרף אליו על הספה.

אבי הגיש לה את הקפה.

"בבקשה", אמר לה בחיוך, "אני מקווה שימצא חן בעיניך".

"תודה", אמרה ולקחה לגימה, "הקפה נהדר", הוסיפה.

"בשבילך הטוב ביותר", אמר אבי בנעימה מבודחת.

"מה אתה כזה מבסוט?", שאלה.

"האמת, כבר הרבה זמן שלא הייתה אצלי מישהי בבית", אמר אבי.

"הבנתי", אמרה לילך והבינה שהיא חייבת להסתלק כמה שיותר מהר אם היא לא רוצה להיכנס למצב מסובך.

פתאום היא לקחה את ידה והניחה על ראשה, והתחילה לזוז טיפה לצדדים.

"את בסדר?", שאל אבי.

"אני לא בטוחה", אמרה בקול חלש, "הראש קצת מסתובב לי".

"אני ידעתי שמשהו לא בסדר איתך", אמר אבי בטון ידעני.

"אולי כדאי שאני אלך הביתה בכל זאת", ניצלה לילך את ההזדמנות, חושבת כמה קל לעבוד על גבר שמנסה להרשים.

"אולי את צודקת", אמר אבי ובקולו נבלעת האכזבה.

"אני אקפיץ אותך כמובן", אמר.

"אני יכולה לקחת מונית", ניסתה להתחמק.

"בחלומות !", אמר אבי בקול שלא משתמע לשני צדדים.

"נו, טוב", התרצתה.

אבי לקח את מפתחות המכונית וניסה לעזור ללילך עם התיק.

"זה בסדר אני יכולה להרים את זה", מיהרה לעצור אותו.

אבי משך בכתפיו והם ירדו למטה.

הם נכנסו למכונית והתחילו לנסוע.

 

 

 

פרק 15

 

"נו, אז מה קרה בדיוק?", דרש גלבוע לדעת ברגע שהגיעו למשרד.

"אז ככה", התחיל צור, "התקשרתי ללילך ושאלתי אותה מה היא קבעה עם אבי".

"ו...", זרז אותו גלבוע.

"ואז היא אמרה לי שהם קבעו ליד הסנטר, ממש ליד השער, אתה מבין?, איפה שאין לי איפה לעמוד", המשיך צור.

"אז מה עשית?", שאל גלבוע.

"אז התחלתי להסתובב מסביב לסנטר, ואז פתאום אחרי אחד הסיבובים היא נעלמה לי", אמר צור.

"ואז מה?", שאל גלבוע מתחיל לאבד את העצבים.

"אז התקשרתי אליה, שאלתי אם היא יכולה לדבר, לפחות היא הבינה שאסור לה לדבר חופשי אז היא הקשיבה לי, אמרתי לה להתקשר אליי ברגע שהיא תוכל, אני בינתיים נעמדתי בצד מחכה כי לא ידעתי את הכיוון", אמר צור.

"עד כאן הבנתי", אמר גלבוע, "אבל מה הסיפור עם המשטרה?"

"רגע אני מגיע לזה", אמר צור בייאוש, "אחרי חצי שעה היא מתקשרת אליי ואומרת לי שהם בעזריאלי נכנסים לראות סרט, אז התחלתי לנסוע לכיוון, ואז לאיזה מישהו נתקע הרכב, צפרתי לו, הוא יצא מהאוטו פתח לי את הדלת והתחיל לאיים עליי אם אני לא אפסיק", אמר צור.

"אז הפסקת אני מקווה?", שאל גלבוע.

"הפסקתי?, כן בטח, אבל אף אחד לא יאיים עליי וייצא מזה נקי", אמר צור, "אז יצאתי מהרכב והתחלתי להכניס לו מכות, ואז באה המשטרה", סיים צור.

"תגיד לי, אתה מטומטם?", שאל גלבוע בכעס, "אתה באמצע מעקב ואתה מתחיל להסתבך לי עם אנשים ותלונות על תקיפה?".

צור הסתכל על גלבוע במבט מבולבל, קולט את גודל הפישול שעשה, מאז ומתמיד הוא היה חמום מוח שלא שלט על עצמו, הפעם זה יכול לעלות לשניהם ביוקר.

"אני רק מקווה שלבחורה יש יותר שכל ממך והיא לא תעשה שטויות, אם האי לא תתקשר עד מחר בעשר בבוקר, תתקשר אליה אתה, אני לא רוצה שתדפוק משהו אם היא בילתה איתו את הלילה", אמר גלבוע.

צור הנהן בראשו,מבין שפישל בגדול.

עכשיו רד למטה ותראה מה עם שלומי במידה והבחורה תתחיל לפשל", נתן לו גלבוע פקודה.

צור לא אמר מילה, והלך לכיוון תא המעצר.

 

הנסיעה של אבי ולילך עברה בשתיקה, כל אחד התייחד עם מחשבותיו.

 

"מה עשיתי לא בסדר שהיא החליטה לברוח", חשב אבי, הוא כבר הכיר את תרגיל כאב הראש כל כך טוב מהתקופה שלו עם רונה, הוא פשוט לא רצה לתת ללילך את הרגשה לא טובה, כשהבין שהיא רוצה ללכת.

"היא כנראה כבר לא תצא איתי יותר, ואני אפילו לא יודע למה", המשיך במחשבתו.

 

לילך לעומת זאת חשבה," אם רק לא הייתי בקטע הזה עם שלומי, אולי היה יוצא לי פה משהו טוב, הבחור פשוט מלאך ואני פוגעת בו מאחורי הגב".

 

הם הגיעו לביתה של לילך, היא יצאה מהמכונית נמנעת להסתכל לעיניו של אבי.

"אז להתראות", אמר לה, "אני אתקשר", הוסיף למרות שידע שזה הסוף.

"אין בעיה, תודה ולהתראות", אמרה והלכה לעבר ביתה מקווה שהאדמה תבלע אותה.

"בהחלט זה נגמר", חשב אבי, "היא אפילו לא נתנה לי נשיקת פרידה, אולי זה בגלל שהחלפתי בגדים", התחיל להטיף לעצמו, "או ש..., שאולי היא ראתה את המכתבים של ענת במחשב, אלוהים איזה דפוק אני !!!"

אבי התניע את הרכב ונסע לביתו, לקרוא את מכתבה של ענת.

 

לילך נכנסה הביתה, לקחה את הטלפון וחייגה לצור.

"הלו", ענה לה צור מיד.

"זאת לילך", אמרה.

"אני מקווה שיש לך חדשות טובות בשבילי, אני השארתי אותך לבד כמו שביקשת", שיקר לה.

"יש לי את החומר", ענתה לו.

"אני אצלך תוך שעה, תחכי לי", אמר וניתק.

"רגע...", ניסתה לשאול אותו על אחיה, אבל הקו כבר היה דומם.

 

אבי הגיע לביתו וניגש למחשב, הוא פתח את תיבת ההודעות וראה את הודעתה של ענת, "אני לא רואה שום דבר נורא", חשב, "בסך הכול היא אומרת לי שההודעה עברה לספיר והיא תחזור אליי.

ממש מוזר, מה עוד יכול  היה להבריח אותה, אולי בכל זאת הרגישה לא טוב".

 

צור ירד למטה כדי לראות מה עם שלומי, לילך תפסה אותו במדרגות, ועכשיו הוא היה מאוד מרוצה, עוד שעה ויהיה להם ביד את התוכנה למכשירים ששדדו, השילוב הזה יעניק להם שליטה מלאה על המכירה של הנשק המתקדם.

הוא הגיע לתחתית המדרגות, למטה היו תאים קטנים עם מנעולים גדולים על הדלתות הכבדות.

 

 

 

 

פרק 16

 

צור הרגיש את כל פניו בוערות עדיין מהמכות שחטף מיוסי, פניו התחילו להתנפח במספר מקומות וקיבלו גוון כחול, "אני מאוד מקווה שזה יהיה שווה את זה", חשב לעצמו, מדמיין את הדולרים בידיו.

הוא ניגש לחדרון ליד התאים הנעולים, ירון ישן שם על אחת הספות.

צור ניגש אליו ובלי הרבה עיכובים זרק אותו לרצפה.

ירון התעורר מבולבל לא מבין מה הוא עושה על הרצפה.

"מה לעזאזל", מלמל לעצמו, לפתע הבחין בצור שניצב מעליו.

"ככה אתה שומר?", שאל צור בכעס.

"לאן הוא כבר יכול ללכת?", התמרמר ירון על הצעקות.

"אתה פה בשביל לשמור לא לישון !"

"בסדר, בסדר"

"בוא תפתח לי את הדלת של החדר שלו"

ירון קם ממקומו בכבדות, השינה עדיין בגופו, ניגש לדלת הנעולה של חדר המעצר ופתח את הדלת.

שלומי קפץ ממקומו כאשר פתיחת הדלת החדירה אור מסנוור לתוך עיניו.

צור הסתכל עליו במבט שוקל.

"מי כיסח לך את הצורה?", שאל שלומי לא יכול להתאפק.

"לא עניינך", ענה צור בכעס.

"תמסור לו תודה בשמי"

"אל תעצבן אותי או שתחטוף שוב"

"למה באת אליי עכשיו, יש משהו חדש?"

"אחותך עשתה את העבודה", אמר לו צור ביובש.

"אז מה עכשיו?", שאל שלומי, מודע לעובדה שצור יכול לחסלו בכל רגע.

"עכשיו אני צריך לבדוק את החומר אחרי שאקח אותו ממנה"

"ואז מה?"

"ואז נראה מה נעשה איתך ואיתה"

"אם אני לא טועה הבטחתם שתשחררו אותנו"

"לא אמרתי שלא"

"וגם לא אמרת שכן"

"לא אני קובע", סגר צור את השיחה מסמן לירון לנעול את הדלת.

"אני רעב", צעק שלומי מבעד לדלת הסגורה.

"תעלה למעלה תביא לו אוכל", אמר צור לירון ועלה במדרגות.

צור הגיע לראש המדרגות, גלבוע חיכה לו שם ממתין לדיווח שלו.

"נו, איך הוא מרגיש?", שאל אותו.

"הוא בסדר גמור, שוב כמעט כיסחתי לו את הצורה"

"מה יהיה איתך?"

"הוא התחיל לעקוץ אותי על הפגיעות בפנים"

"טוב, לך תביא את החומר לפני שעוד משהו ישתבש"

"בסדר", אמר צור ויצא אל רכבו.

צור החל לנסוע וחשב תוך כדי כך כמה היה רוצה להיות כבר בשלב שאחרי המכירה.

הוא הגיע לביתה של לילך וחנה.

 

לילך שמעה דפיקה בדלת, היא מיהרה לפתוח אותה וגילתה את צור עומד שם, כל פרצופו נפוח וכחול.

היא לא יכלה להתאפק ופלטה צחקוק קטן.

צור התרגז ודחף אותה תוך כדי כניסה לבית.

"איפה זה?!", שאל בכעס.

"בתיק שלי"

"טוב, תני לי את זה"

לילך ניגשה לתיקה ונתנה לו את הדיסק עם החומר.

"טוב קחי את הדברים שלך, את באה איתי"

"למה?, קיבלת מה שרצית", שאלה בפליאה.

"כי ככה אמרתי !"

"טוב, תן לי רגע"

"זריז", אמר בקוצר רוח.

לילך שמה על עצמה משהו חם, האוויר בחוץ התחיל להיות קריר השעה הייתה כבר קרובה לשתיים בלילה.

שניהם יצאו ונכנסו לרכבו של צור, נוסעים חזרה למשרד שלו ושל גלבוע.

כאשר הגיעו למשרד גילו שגלבוע כבר הכין את הנשק וחיבר אותו לעמדת המחשב מחכה רק לדיסק.

צור נכנס ונתן לגלבוע את הדיסק.

גלבוע לקח  אותו והכניס אותו לתוך המחשב.

הוא החל לעבור על הקבצים שלילך העתיקה לתוכו מחפש קבצים עם שמות מסוימים.

אחרי חיפוש קצר מצא את מה שחיפש עם התאריכים של יום האתמול.

"בינגו, נראה לי שזה זה", אמר בסיפוק.

הוא החל להעביר את הקבצים אל תוך מערכת השליטה של הנשק.

"רגע האמת הגיע, נראה אם יש לנו שליטה כמו שצריך", אמר גלבוע ולחץ על כפתור ההפעלה...

 

 

 

 

 

פרק 17

 

ספיר החליטה לנצל כל רגע כדי ליהנות בטיול.

היא לקחה טריפ שכלל  טיול על פילים, שייט בקיאק בתוך נהר, שייט בספינה לאיים וטיול בסביבות האיים.

למחרת בבוקר לקחו אותה מבית המלון ברכב, התברר שחוץ ממנה היו עוד שלושה אנשים בטיול, שלושתם ישראלים, קרן, אודי ויוני.

קרן ואודי היו זוג, יוני היה חבר שלהם שהצטרף אליהם לטיול.

"יוני נראה מאוד נחמד", חשבה ספיר לעצמה, "לפחות לא ישעמם לי".

הם התמקמו ברכב, המדריכה והנהג מלפנים, קרן ואודי במשוב האמצעי ויוני וספיר באחורי.

כשהרכב התחיל לנסוע המדריכה התחילה בהסברים.

"שלום לכולם", אמרה המדריכה סוזן באנגלית, "היום יש לנו יום יפה והתוכנית היא כזאת, אנו ניסע לאזור הרכיבה על הפילים, נסיעה של כארבע שעות, אחרי זה נאכל צהריים, ואחרי האוכל נעלה על הפילים לרכיבה של כשעתיים נוספות בסביבה של יערות ירוקים, אחרי זה ניסע לכיוון המלון שליד אזור

היציאה לשייט מחר בבוקר, נאכל ארוחת ערב ותוכלו להסתובב חופשי בשווקים ליד, עד כאן הכל ברור?"

ארבעתם נענעו את ראשיהם לחיוב כמו תלמידים בכיתה המקשיבים למורה.

"מה יהיה המסלול אחר כך?, שאלה קרן.

"אז ככה", המשיכה סוזן, "אנחנו קמים בשש בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים בספינה לכיוון האיים, שייט של כשלוש שעות, ליד האיים אנחנו יורדים לקיאקים אשר יהיו נהוגים ע"י המקומיים שם והם ייקחו אותנו לסיור בתוך האיים ומסביבם, הכל מתוך הקיאק, אתם תראו שם מערות טבעיות מדהימות, אחר כך חוזרים לספינה ושטים לכפר דייגים סמוך לארוחת צהריים, ואחר כך חוזרים לבית המלון לארוחת ערב, ובערב יש הופעה במלון, אשר כלולה במחיר ששילמתם, הפתעה קטנה שלנו.

ביום השלישי תוכלו לקום בשבע בבוקר, ארוחת בוקר ונסיעה לכיוון הנהר של כשעתיים בערך, שייט עצמי בקיאקים של כשעתיים וחצי לערך, ארוחת צהריים באזור וחזרה למלונות שלכם, זה בעיקרון המסלול לשלושת הימים הקרובים", סיימה סוזן.

"נראה לי טיול פצץ", אמר אודי.

"מסכים בהחלט", הצטרף יוני.

"אני רק מקווה שהפילים לא ישתוללו או משהו", אמרה קרן בחשש.

"לפי מה שהבנתי הם מאוד רגועים", תרמה ספיר לשיחה.

"את מומחית או משהו", חייך אליה יוני.

"לא, אבל קראתי חומר לפני הנסיעה", ענתה לו.

"אם כל כך הרבה אנשים עושים את זה, אז בטוח שלא צריך לדאוג", הרגיע אודי את קרן ונתן לה נשיקה.

"תשמור עליי, נכון?", שאלה קרן בפינוק.

"ברור", אמר אודי.

"תראו איזה יערות סבוכים בצדדים", אמרה ספיר מצביעה על העצים הירוקים מסביבם.

"אצלנו קוראים לשלושה עצים וחצי יער, ופה הכל מלא עצים שלא רואים את השורה השנייה", אמר יוני.

"הנה פיל", קראה לפתע קרן בהתרגשות כשעברו ליד פיל ורוכבו אשר עסקו בפינוי ענפים גדולים שנפלו על הכביש.

"עוד מעט אנחנו נהיה על אחד כזה", התלהבה ספיר.

"אפשר לרכב איתך", שאל לפתע יוני, "הבנתי שזאת רכיבה בכיסאות זוגיים"

"בשמחה", ענתה ספיר, נהנית מהמחשבה שלא תצטרך להיות על הפיל לבדה.

"אז מאיפה את?", שאלה לפתע קרן.

"תל-אביב, ואתם", ענתה ספיר.

"אנחנו מרמת גן", ענה יוני.

"ולכמה זמן אתם פה?"

"באנו לחודשיים, נשאר לנו עוד חודש בערך", ענה יוני.

"אני פה רק לשבועיים, וכבר עברו 3 ימים", אמרה ספיר בקול מבואס.

"לפחות את מנצלת כל רגע, תחשבי על זה ככה", אמר אודי.

"אם הייתי יודעת שזה מקום כל כך כייפי הייתי באה ליותר זמן, אבל בכל מקרה אני חייבת לחזור כי אחותי מתחתנת עוד שלושה שבועות ואני צריכה לעזור לה", אמרה ספיר.

"החובות בחיינו, באסה", אמרה קרן.

"האמת שאני עוזרת לה בשמחה", אמרה ספיר.

 

ובינתיים במשרדו של גלבוע...

גלבוע הפעיל את הנשק ולחץ על כפתור ההפעלה בתוכנה.

הנשק התחיל פתאום להסתובב על צירו לכל הכיוונים.

"מה אתה עושה?", שאל צור.

"לא עשיתי כלום", התגונן גלבוע, "רק הפעלתי את השליטה דרך התוכנה."

"תעצור אותו"

גלבוע לחץ על מקש עצירת הסיבוב.

לפתע נורה צרור יריות...

 

"מה זה היריות האלו?", שאל שלומי.

"אין לי מושג, אני הולך לבדוק", אמר ירון שולף את אקדחו.

 

 

 

 

פרק 18

 

אבי החליט ללכת לישון, עדיין במחשבתו מחשבות על הימים האחרונים שעבר, עד לפני כמה ימים הוא היה בודד, אחרי שנפרד מחברתו רונה אשר בגדה בו.

פתאום הוא פגש את ספיר לשנייה ומאז כל חייו התחילו להשתנות, הוא פגש בלש פרטי אשר דאג לו ולפרסום חוצות היסטרי ששיגע את העיר, אח"כ הוא פגש את לילך שנפלה לזרועותיו בלי כל מאמץ, למרות שמשהו קרה היום בלילה והוא לא יודע מה, רונה התקשרה אליו ורוצה להיפגש מחר, והוא יודע כבר מי זאת הג'ינג'ית שהוא חיפש.

"החיים ממש מוזרים", חשב, "מה שמחר אני חייב לעשות זה לעבוד על התוכנה שוב, הגרסה האחרונה נהייתה קטסטרופה, אם הוא היה משחרר אותה היה יכול להיות נזק היסטרי, כל השליטה על הכפתורים התבלבלה, הנשק עלול היה להתחיל לירות ללא הבחנה אם ילחצו על כפתור לא נכון".

ואז נזכר במה שרצה לעשות לפני שהלך לאסוף את לילך, הוא קם והוציא מהתיק את הכונן הקשיח השליף, חיבר אותו למחשב ודרס את הגרסה שהייתה במחשב עם הגרסה המקורית שכתב, לפני התיקונים, הוא חייב למצוא את הבאג הקטן שנותר שמנע מהתוכנה לצאת החוצה בזמן שלחצו כיבוי, מה שהכריח את המתפעלים לכבות את המכשיר באופן ידני על הנשק במקום דרך התוכנה, מלבד זה הגרסה הזאת הייתה מושלמת מבחינתו, בזמן שניסה לתקן בפעם הקודמת הכל נהרס לו, אבל היה לו כבר בראש פתרון חדש אותו יבדוק בבוקר.

אחרי שיפתור את הבאג יוכל לתת להנהלה את הגרסה החדשה ואז הנשק יוכל לצאת לצה"ל, ולהגן על הישובים באופן חכם.

לאחר שסיים את ההעתקה, החזיר את הכונן לתיק והלך לישון.

 

ירון הגיע למשרד למעלה, הוא שמע צרורות של יריות עפים בתוך המשרד ומידי פעם גם דרך הדלת דרכה רצה להיכנס, הוא נצמד אל הקיר מקווה שהכדורים לא יחדרו אותו, "מזל שהקירות עשויים מאבן מלאה וישנה", חשב.

בפנים הוא שמע את צור צועק, אבל לא הצליח להבין מה הוא אומר.

"אתם בסדר שם?", צעק.

לפתע השתרר שקט, אוזניו עדיין צלצלו מעוצמת הרעש, עדיין נשמע רעש של מנוע עובד ללא הפסקה.

הוא התקרב בזהירות לעבר הדלת, פותח אותה באיטיות, כשראה שאין תגובה זינק בגלגול פנימה.

הוא קלט תנועה בזוית עיינו, ואז ראה את הנשק החדש מסתובב על צירו ללא הפסקה הנוקר תא הזנת התחמושת פתוח ומחכה להזנה חדשה, כל הקירות מסביב היו מחוררים במאות כדורים אשר פגעו בהם בגבעים שונים וריסקו את השכבה העליונה מהם, ואז מתחת לאחד השולחנות בפינה ראה את גלבוע, צור ולילך מתחבאים ורועדים עם הידיים עדיין על אוזניהם מנסים לרכך את עוצמת הרעש אשר הייתה בחדר בזמן היריות.

יורן ניגש לנשק וחיפש את כפתור הכיבוי, לאחר שמצא אותו כיבה את הנשק, בחדר השתררה דממה.

האבק עדיין לא שקע לגמרי.

"אתם בסדר?", שאל אותם בזמן שעזר להם לקום.

לילך רעדה בכל גופה, היא עדיין לא עיקלה את מה שקרה שם, ברגע שגלבוע לחץ על כפתור הכיבוי, הנשק התחיל לירות צרורות כשהוא נע על ציר מעגלי ואנכי, ממש בהפרש של שנייה הם הצליחו לצנוח לרצפה ולזחול מתחת לשולחן, ולא שהשולחן היה עוזר להם אם הנשק היה יורה לכיוונם, אבל הוא פשוט היה ממוקם מאחורי ארונית מתכת שספגה את הכדורים והסיטה אותם מהנתיב, אם הנשק היה מצויד ביותר תחמושת הארונית גם לא הייתה מחזיקה מעמד.

"מה זה היה?", שאל ירון, "אתם השתגעתם?"

"התוכנה הזאת לא תקינה", הצליח גלבוע לחזור לעצמו, "כנראה שיש לו עוד גרסה איפשהו, את חייבת לחזור אליו ולהשיג אותה", פנה ללילך.

"למה שפשוט לא נלך אליו ונאיים עליו?", שאל צור.

"כי אני מעדיף לעשות את זה ללא ידיעתו, אם לא תהיה ברירה נעשה את זה בדרך הזו. טוב, זה היה לילה ארוך", אמר גלבוע, "שים אותה יחד עם אחיה ללילה, מחר תיקח אותה הביתה כדי שתוכל להתארגן ותלך לאבי להשיג את הגרסה הטובה של התוכנה"

צור תפס את לילך בזרועה וגרר אותה לעבר המדרגות שהובילו לתאי המעצר, הוא הכניס אותה לחדרו של שלומי וזרק אותה לזרועותיו.

לילך אשר הייתה עדיין המומה אפילו לא התנגדה, היא פשוט רעדה כל הדרך למטה וכשנכנסה לחדרו של שלומי פשוט התמוטטה בין זרועותיו.

שלומי הניח אותה בזהירות על אחת המיטות והתחיל ללטף את מצחה בעדינות, מנסה להרגיעה.

"מה עשיתם לה?", שאל את צור.

"לא עשינו לה כלום", אמר, "עדיין...", הוסיף באכזריות והלך נועל את הדלת אחריו.

לילך התחילה לייבב בלי יכולת להפסיק, לא מודעת לידו המלטפת של שלומי.

"הורינו לא היו סולחים לי לעולם אם הם היו בחיים ויודעים מה עובר על לילך", חשב בצער, מנסה לחשוב על מוצא מן הסבך.

לבסוף לילך נרגעה ונרדמה, שלומי הלך למיטה השנייה וניסה להירדם, אבל ללא הצלחה, כל הלילה הפך בראשו תוכניות בריחה שונות.

מבחוץ שמע את ירון מתארגן גם הוא לשנת הלילה.

 

 

 

 

פרק 19

 

רן קם בבוקר והתחיל להתארגן, הייתה לו בבוקר פגישה עם אחת החברות הגדולות שפנו אליו בעקבות הפרסום, הוא קיווה לקבל עבודה מעניינת, כבר מזמן לא היה לו תיק מעניין בין הידיים.

הוא יצא מביתו ונסע לפגישה.

הוא הגיע למשרדי החברה הגדולים, הוא הגיעה למזכירה ופנה אליה, "שלום יש לי פגישה עם מר זיסמן, שמי הוא רן איילון"

"בבקשה,הוא מיד יתפנה אליך", ענתה לו והצביעה על הכיסאות בפינת ההמתנה.

"תודה", ענה והתיישב.

 

אבי קם בבוקר עם מרץ מחודש, היה לו בראש רעיון חדש לגבי פתרון הבאג במערכת, הוא קיווה לפתור את הבעיה לפני שיצטרך לצאת לפגישה עם רונה, הוא לא ידע מה היא רוצה עכשיו ממנו, אבל האמת היא שהוא פשוט גם רצה לראות אותה ולשמוע מה קורה איתה.

הוא אכל ארוחת בוקר והתחיל לעבוד.

 

"אוקיי חברים", אמרה סוזן, "הגיע הזמן לעלות על הפילים".

החבורה בדיוק סיימה את ארוחת הצהריים בזמן שהמלווים הכינו את הפילים לטיול.

"אני כבר מחכה לעלות על הפיל", אמרה קרן בהתלהבות.

סוזן סימנה להם לבוא אחריה.

"מעניין איך עולים למעלה על הפיל", אמר אודי.

"לא נראה לי שיתנו לנו לטפס", אמרה ספיר.

"הנה שם יש מגדל כזה מעץ, כנראה עולים עליו וממנו עוברים לפיל", אמר יוני והצביע על מעיין סוכה מעץ בגובה של כשלושה מטרים, עם פתח רחב בצד אחד ומדרגות בצד השני.

יוני לא טעה, סוזן הובילה אותם לסוכה וסימנה להם לעלות.

בינתיים הוביל אחד המלווים את הפיל הראשון לצד הסוכה.

"אנחנו ראשונים", אמרה קרן קופצת מהתרגשות.

יוני חייך והחווה בידו תנועה של "בבקשה את מוזמנת".

המלווה על הסוכה הושיט את ידו לקרן ובעזרתה היא דילגה אל גב הפיל שהיה מקביל לסוכה, על גבו היה מושב כפול וקרן התיישבה בצד הרחוק.

אחריה עלה אודי על הפיל והתיישב לידה.

כאשר שניהם התיישבו בנוח, בא מלווה נוסף והתיישב על צוואר הפיל והתחיל לזרז אותו על מנת שיתקדם קדימה, המושב התנדנד מצד לצד עם כל צעד של הפיל.

אחר כך המלווים הביאו פיל נוסף והתהליך חזר על עצמו עם ספיר ויוני.

אחרי ששני הפילים היו מאוישים, סוזן נפרדה מהם ואמרה שהם יפגשו אותה בעוד כשעתיים, הם נפנפו לה לשלום ויצאו לכיוון היער הסבוך.

"תסתכל על העצים", אמרה ספיר ליוני, "זה נראה מדהים הסבך הזה".

"תראי איזה ירוק הכול", אמר לה.

"ואנחנו כל כך קרובים לצמרת, אני מרגישה כמו קוף שמרקד על הצמרות"

"אני מסכים שזו בהחלט חוויה מיוחדת"

"אני שמחה שאתה יושב פה איתי, לבד החוויה הייתה מבאסת"

"איך זה שבאת לבד לתאילנד?"

"האמת שהייתה אמורה להצטרף אלי חברה, אבל ברגע האחרון היא הייתה חייבת לבטל, ואני לא רציתי לוותר, חיכיתי לזה יותר מידי זמן"

הפיל התקדם לאיטו בין העצים כשהמוביל שלו מידי פעם נותן לו הוראות שונות או מכוון אותו בעזרת רגליו ומקל קטן.

"איך חיה כזאת גדולה שומעת למישהו כזה קטן", הביעה ספיר את התפעלותה.

"הם מגדלים אותם מגיל קטן, ואז הפיל לומד שהאדם הוא האדון שלו", ענה לה יוני.

"פשוט מדהים העולם הזה, כל כך שונה מהארץ"

"אני מתאר לי אותך רוכבת על פיל לעבודה", אמר יוני והתחיל לצחוק בקול.

"מה כל כך מצחיק???", צעקה אליהם קרן מרחוק.

"נספר לך אחר כך", צעקה לה ספיר בחזרה.

לאחר כשעה רכיבה עצרו המלווים את הפילים ליד נחל עם מים זורמים, הם ירדו מהפיל וסימנו גם לחבורה לרדת, בעזרת אוזנו של הפיל ורגלו המושטת קדימה.

"אני לא בטוחה שאני רוצה לעשות את זה", אמרה קרן בחשש.

"יאללה בואי פחדנית", אמר לה אודי, "מקסימום אני אתפוס אותך".

אחרי שירדו המובילים סימנו להם שזה הזמן להצטלם על רקע היער והפילים, ואחר כך אפילו הסכימו לצלם את כל החבורה יחד מספר פעמים.

אחרי שנחו קצת עלו כולם חזרה על הפילים בעזרת הרגל המושטת והאוזן.

אחרי שעלו על הפילים, המלווים סימנו להם לשבת לפי התור על צווארו של הפיל וצילמו אותם בצורה זאת.

"נו עכשיו אני רוכב פילים מוסמך", אמר יוני בחיוך.

"כשנחזור אני רוצה רישיון רכיבה על פילים", אמר אודי במבט רציני.

"מה נקבל רישיון?", שאלה קרן שלא תפסה את הבדיחה.

"נראה לך?", אמר אודי בחיוך.

אחרי כל הצילומים הם התחילו לנוע לכיוון נקודת האיסוף, עדיין מדברים ומתלהבים מהרכיבה, מהנוף המיוחד והלא שיגרתי, מהעלייה והירידה על גב הפיל, השערות המצחיקות על עורו של הפיל וכל שאר חוויות היום.

בנקודת המפגש סוזן חיכתה להם.

"אנחנו צריכים קצת למהר", אמרה, "כי אנחנו רוצים להגיע בזמן לארוחת הערב, ויש לנו עוד נסיעה ארוכה".

החבורה עלתה לרכב ותוך כדי נסיעה שקעו במחשבות על היום שעבר.

בחוץ השמש החלה לשקוע בעוד שקיעה מדהימה של איי תאילנד...

 

"מר זיסמן יכול לקבל אותך עכשיו", אמרה המזכירה לרן.

 

 

 

 

 

פרק 20

 

 

"ברוך הבא", קיבל את רן מר זיסמן.

"תודה", אמר רן.

"תשמע, אני רוצה לגשת ישר לעניין", פתח זיסמן.

"קדימה", ענה לו רן.

"קודם כל, כל מה שאני מדבר איתך עכשיו הוא סודי ביותר, ההשלכות שהדברים האלו ייצאו החוצה הן מסוכנות ביותר, ברור?"

"מקובל עליי"

"אז ככה", המשיך זיסמן, "אנחנו מייצרים עכשיו את נשק העתיד, אני לא רוצה להיכנס לפרטים מעבר למה שצריך, אבל בו נגיד שזה נשק שיכול להיות נייד בקלות מצד אחד, מצד שני הוא גם יכול להיות מקובע, עד כאן בסדר?"

"תמשיך", ענה רן.

"הנשק הזה ניתן לתכנות בצורה כזאת שהוא יכול לשמור על גזרה שלמה של שטח כך שלא יוכל לעבור שם זבוב, כולל טעינה עצמית, גילוי תזוזה ע"י רדיו רגיש ביותר, ועוד כל מיני דברים, כאשר גולת הכותרת היא שניתן לשלוט בו מרחוק באמצעות תוכנה מיוחדת".

"מה שאתה אומר לי שיש לכם מעין רובוט שמשמש ככלב שמירה ללא דם ומצפון"

"בגדול כן, כמובן שבאמצעות התוכנה ניתן לשים לו מגבלות והגדרות"

"אז איפה הבעיה?", שאל רן נוגע בנקודה הרגישה.

"הבעיה שלי מתחלקת לכמה דברים", אמר זיסמן, "קודם כל יש לנו עדיין באגים בתוכנה, וכרגע יש מישהו שעובד על זה..."

"אני לא מתעסק בתכנות", קטע אותו רן.

"אני יודע, לא בשביל זה אתה כאן, אני צריך אותך כדי שתשגיח על המתכנת שלי, יש לנו חשד שהוא בסכנה"

"אז למה אתם לא שומרים עליו?", התפלא.

"אם הוא יידע שהוא בסכנה הוא יפרוש מהתפקיד ויתפטר, הוא הודיע על כך ביום שגייסנו אותו לתפקיד, הוא שאל אם זה מסוכן ואמרנו לו שלא, יש לנו חוזה שאומר שאם יתגלה שיש סכנה לחייו אנחנו חייבים לתת לו ללכת עם פיצויים וללא תמורה ממנו או מחויבות", אמר זיסמן בייאוש.

"אז מה שאתה אומר לי, זה שאתם יודעים שהוא בסכנה, אתם לא מגלים לו, אבל מביאים אותי לשמור עליו. משהו לא מסתדר לי, מה מלכתחילה לקחתם דווקא אותו?", שאל רן.

"כי הוא היחיד שמסוגל לתכנת את המכשיר, אם הוא לא יצליח אף אחד אחר בטוח שלא, הוא פשוט היחידי שנשאר מצוות המתכנתים של הרכיב הראשי".

"ומה קרה לשאר?", שאל רן למרות שחשב שהוא יודע את התשובה.

"בוא נגיד שהם כבר לא בין החיים", אמר זיסמן.

"והנסיבות?טבעיות?", הוסיף רן ללחוץ.

זיסמן הניע את ראשו לשלילה באיטיות כואבת, "איבדתי את כולם, אבי הוא התקווה האחרונה שלנו לפני שנגנוז את המכשיר, אם הוא יסיים את העבודה אז נוכל להעביר את הידע לאחרים אם לא אז הכול אבוד".

"הבנתי", אמר רן, "וכמה אתם מציעים לי על העבודה?"

"אם תקבל אותה התשלום הוא 500 דולר ליום כולל הוצאות, אני מעריך שהעבודה תהיה בין שבוע לשלושה", אמר זיסמן.

"בעיקרון מה שאתה מבקש שאני אהיה שומר ראש לתכנת שלך מצד אחד, אבל שהוא לא יידע על זה, ברור לך שזה יפגום בביטחון שלו כי אני לא יכול להיות צמוד אליו מספיק", שאל רן.

"אני יודע את זה, ונצטרך לקחת את הסיכון, במקביל אני רוצה שתשמור גם שלא יגנבו את התוכנה ממנו בזמן שהוא עובד עליה", אמר זיסמן מודע לזה שהפיל פצצה נוספת על רן.

"סליחה, לא הבנתי, אתה רוצה להגיד לי שהתוכנה לא נמצאת אצלכם בחדר מאובטח?"

"הוא התעקש שאם הוא עובד איתנו שוב, הוא עובד בבית ומעביר לנו גרסאות משופרות פעם בשבוע, אבל אני יכול להגיד לך שסך הכול הוא כבר בשלבי סיום, אנחנו עובדים על הפרויקט כבר קרוב לשנתיים והכל היה בסדר", ניסה זיסמן להרגיע אותו.

"זאת בדיוק הנקודה", קלט רן שמשהו לא בסדר, "מה השתנה פתאום ששבועיים לפני סוף הפרויקט החלטתם שהמתכנת שלכם זקוק להגנה, אני מבין שאתם לא רוצים שהוא יידע כי הוא יפסיק את הפרויקט, אבל אני לא מבין למה רק עכשיו אתם דואגים, מה אתה לא מספר לי זיסמן?, אני חייב לדעת הכול אם אתה רוצה שאני אעבוד איתך בצורה הזאת !".

"מה שעוד לא סיפרתי לך...", אמר זיסמן בקול שבור, מגיע למסקנה שהוא חייב לשפוך את הכול.

 

ירון פתחת את הדלת לחדרם של לילך ושלומי, מניח להם ארוחת בוקר קלה על השולחן, "מצטער זה מה שמצאתי במטבח", אמר בהתנצלות, "תנסי לאכול זריז כי צור עוד כמה דקות בא לאסוף אותך", פנה ללילך.

"תודה", אמר שלומי לירון, חושב שלפחות אחד משוביו לפחות מתייחס אליהם בכבוד.

לילך ושלומי התחילו לאכול, לילך עדיין הייתה חצי המומה מהלילה הקודם, מזועזעת מהיריות, היא ממש הרגישה חלק מהכדורים עוברים לידה, את משב האוויר שהם חותכים במהלכם.

מהחדר למעלה לא נשאר שום דבר שלם, גם הארונית שהגנה עליהם שינתה את צורתה לגמרי, "מזל שלא היו עוד כדורים בתיבת ההזנה של הנשק", חשבה.

לפתע נפתחה הדלת, "יאללה בואי", דיבר אליה צור בזלזול.

 

 

 

 

פרק 21

 

 

"מה שעוד לא סיפרתי לך", אמר זיסמן בקול שבור, מגיע למסקנה שהוא חייב לשפוך את הכול, "זה שגנבו לנו את אחד מאבות הטיפוס של הנשק, מכשיר תקין ופעיל לכל דבר למעט שינויים מזעריים, אם מישהו לא יציב ישים עליו את היד יחד עם התוכנה זה עלול להיות מסוכן ביותר, תחשוב על תקיפות בעזרת הנשק, שוד בנקים ועוד מיליון ואחד רעיונות, כחלק ממערכת השליטה יש גם אפשרות להתקנת מצלמה כמו כוונת מעל הקנה ואז לכוון מרחוק ליעדים רצויים ומדויקים, תחשוב על רובה צלפים שמותקן בעמדה והצלף נמצא במרחק של כמה גושי בנינים".

רן התחיל לקלוט את גודל הבעיה, נשק מסוכן ביותר מצד אחד, אבטחה מינימאלית מצד שני, זה עבד עד עכשיו כי אף אחד לא חשב או האמין שמישהו מסוגל להיות כזה חסר אחריות, אבל בסוף מישהו עלה על זה ועכשיו זיסמן לא יודע מה לעשות, ובנוסף יש לו עוד מתכנת עם שיגעונות משלו.

"אוקי, אני מוכן לקחת את העבודה" אמר רן, "אבל אני לא נותן אחריות שאני אצליח לשמור עליו או על התוכנה בתנאים האלו, ובנוסף המחיר הוא 900 דולר ולא חמש מאות, אני כנראה אצטרך עוד אנשים איתי וגם להם מגיע החלק שלהם, כולל כל ההוצאות הדרושות".

זיסמן חיכך את סנטרו בידו, חושב על ההצעה, "אין לי ברירה, אני חייב לקבל את הדרישות, בהצלחה", אמר לבסוף מוותר על שלב המשא ומתן הנוסף, יודע שגם ככה המחיר הוא זול לעומת ערך הציוד והמשימה המבוקשים.

"אני צריך את פרטי המתכנת שלך", אמר רן.

זיסמן הושיט לו נייר ועליו תצלום עם כל הפרטים של המתכנת.

 

לילך התרוממה ממקומה באי רצון בולט והתקדמה לעברו של צור.

"אני מקווה שלא תעשי לי בעיות היום"

לילך הניעה את ראשה בשלילה.

"טוב, בואי נזוז", אמר צור וגרר אותה בידה.

הם נכנסו לרכב ונסעו לביתה של לילך, כשהגיעו צור נכנס איתה לביתה וסגר את הדלת.

"לכי תלבשי משהו נורמאלי במקום הבגדים המטונפים שלך ותקבעי פגישה עם אבי לבוקר, אני מחכה כאן, אחרי שתקבעו אני אחליט איך ממשיכים", אמר.

לילך הלכה לחדרה והורידה את בגדיה, היא נשארה בחזייה ותחתונים, מחפשת בארון בגדים להחלפה, לפתע נפתחה הדלת וצור עמד בפתח, סוקר את גופה מלמעלה למטה.

"תצא מכאן מיד", אמרה לו בקול תקיף אבל רועד, מכסה את גופה עם מגבת שהייתה מונחת על המיטה.

"אני אצא מתי שיבוא לי, ואת בטח לא תגידי לי מה לעשות", אמר לה ומשך בכוח את המגבת, חושף את גופה שוב, "תתפשטי עכשיו !"

"תעזוב אותי", התחננה, "אני לא אוכל לעשות את העבודה אם תפגע בי", ניסתה להרתיע אותו.

"אני לא דואג, את תעשי את העבודה, כי אם לא אני אשחט את שלומי כמו חזיר", אמר לה באכזריות, "וזה בדיוק מה שאני אעשה לו אם לא תתפשטי עכשיו ותתני לי לחגוג עלייך מרצונך, הרי אם היית צריכה אז גם עם אבי היית שוכבת כדי להשיג לנו את התוכנה, מה אני פחות טוב ממנו?"

לילך התחילה לרעוד בכל גופה, מבינה שאם לא תשכב עם צור חייה וחיי שלומי לא שווים כלום, "הוא פשוט מטורף שלא יכול לשלוט בעצמו", חשבה.

"נו, למה את מחכה?, תתפשטי עכשיו !", חזר על דבריו.

לילך הושיטה את ידיה לגבה והורידה את החזייה...

 

עבודתו של אבי התקדמה לשביעות רצונו, הוא עמד לסיים את התכנות, פותר את הבעיה האחרונה.

אחרי מספר דקות סיים להקליד והתחיל להריץ את התוכנה על יבש, יודע שבשטח הנשק יעבוד בדיוק באותה הצורה.

בתחילת העבודה עוד נתנו לו לראות את הבדיקות האמיתיות בשטח, אבל אחר כך החליטו שאין צורך שיידע מה קורה בשטח והעבירו לו רק את הבעיות כדי שייתן פתרון, עכשיו שהכול היה גמור, הוא מאוד רצה לראות איך זה עובד לא רק בהדמיה.

לאחר שבדק את הכול, העביר חזרה את הגרסה המתוקנת לדיסק הנייד שלו ומחק מהמחשב שלו את התוכנה, דואג לרוקן גם את פח האשפה במחשב.

לאחר מכן שכפל לעצמו עותק על גבי מדיה של די.וי.די כתב על המדיה "מלך האריות" לייתר ביטחון ואחר כך הניח אותה בעטיפת סרט בין אוסף הדי.וי.די הגדול שלו, חושב שאם מישהו יחפש פעם את התוכנה שם הוא יצטרך לעבור על מאה עטיפות שונות, וגם אז יצטרך לבדוק בין כולם אם זה באמת הסרט או לא.

את הפעולה הזאת הוא עשה כל פעם אחרי שהיה מסיים פרויקט עוד מהתיכון, את הפרויקטים הגמורים היה לוקח לכספת שלו בבנק בשלב יותר מאוחר על כל צרה שלא תבוא, אבל עד שיגיע לבנק, הספרייה שלו הייתה מקום בטוח יחסית.

לאחר מכן הכניס את הדיסק הנייד לתיק והתחיל להתכונן לפגישה עם רונה.

לאחר שסיים להתקלח ולהתלבש לקח את התיק והתכוון לצאת החוצה.

 

"ברוכים הבאים למלון "השמש הזורחת" ", קיבלה את פניהם פקידת המלון.

"זה יהיה הבסיס שלנו ליומיים הקרובים", אמרה סוזן, "פה נאכל את ארוחת הערב, ואחרי שתסתובבו בעיר תחזרו לכאן לישון, מחר אחרי הסיור באיים נחזור לכאן שוב".

"נראה מלון מצוין ורציני", אמר יוני.

"גם לי נראה ככה", הסכימה ספיר, "אתה רוצה להסתובב אחר כך יחד?"

"בהחלט כן", אמר יוני, "ככה יהיה לזוג היונים יותר זמן לעצמו", הצביע על קרן ואודי שהתנשקו והתחבקו לידם.

ספיר חייכה וחשבה על מזלה שפגשה את יוני והיא לא לבד כרגע.

   

 

 

פרק 22

 

 

רן לקח לידו את התיק ופתח אותו.

בדף הראשון הייתה תמונתו של המתכנת, מתוך התמונה חייך אליו פרצופו של אבי.

רן לא האמין בתחילה על צירוף המקרים המוזר והחל לבדוק את הפרטים...

"שם: אבי רוזן..."

לא היה ספק אבי הוא המתכנת המשוגע של זיסמן.

"אני מכיר את הבחור", אמר.

זיסמן הסתכל עליו במבט מופתע, "מאיפה?", שאל בחשד.

"אפשר להגיד שעשיתי עבורו עבודה קטנה בשבוע האחרון".

"הייתי מעוניין לשמוע במה מדובר", אמר זיסמן בעניין.

"מצטער, לא יכול לספר לך, חיסיון של לקוח".

"עכשיו אני הלקוח שלך"

"בוא נגיד שאתה יכול להירגע, אין לזה שום קשר למה שדיברנו", אמר רן מרגיע אותו.

"אני מקווה שאתה צודק", אמר זיסמן, "אני רק רוצה להאמין שהיית אומר לי אם כן".

"אתה יכול לסמוך עליי, אולי זה אפילו יכול לעזור לנו בשמירה"

"איך?"

"כי אני יכול לנסות להתחבר איתו יותר ולבלות איתו יותר זמן"

"כן, יש בזה משהו"

"טוב, אם זה הכל אז אני זז", אמר רן.

"להתראות", אמר זיסמן.

רן לקח איתו את התיק ויצא מהמשרד בדרכו לביתו של אבי.

 

אבי הגיע לפגישה עם רונה, חושב מה היא כבר רוצה ממנו.

הוא מצא אותה יושבת ומחכה לו, נראתה עצבנית כשרגלה מקפצת על הרצפה בקפיצות קטנות.

"היי רונה", אמר בקלילות למרות שהיה במתח.

"היי אבי", ענתה.

"מה קורה?", שאל והתיישב לידה.

"הייתי חייבת לדבר איתך"

"על מה?"

"אני חייבת לדעת משהו"

"דברי"

"אתה עדיין אוהב אותי?", הפילה את הפצצה.

"מה?", שאל כלא מאמין.

"שאלתי אם אתה עדיין אוהב אותי", שאלה שוב.

"ומה זה משנה עכשיו?", דרש לדעת.

"כי זה חשוב לי לדעת"

"מצטער, לא יכול לענות לך על זה"

"ואם אני אגיד לך שאני רוצה אותך בחזרה?", מסתכלת עליו ומצפה לראות תגובה בעיניו.

"את באה אליי, אחרי חצי שנה שאנחנו לא ביחד, ושואלת אותי אם אני אוהב כאילו כלום לא קרה, ואחר כך עוד רוצה לחזור אליי?, אני לא מבין מה קורה פה !!!"

המחשבות בראשו של אבי התרוצצו בשיגעון.

"אז תשמע", נשברה לבסוף רונה, "אני חייבת לספר לך משהו"

"זה הולך להיות מעניין?", שאל אבי בכעס.

"מאוד, תשתוק ותקשיב !!!", אמרה בקול תוקפני.

"נו, דברי כבר", הפטיר בכעס.

"יש לי חבר", התחילה רואה איך הכעס גועה בתוכו שוב, "כבר כמעט חצי שנה, אבל זה לא הבחור שבגללו נפרדתי ממך", מיהרה להרגיעו.

אבי שתק עדיין, אבל הוא ידע שהוא רוצה לברוח משם, כל העניין לא התאים לו, התחיל להיזכר ביום הפרידה...

 

זה היה לפני כמעט חצי שנה, הוא חזר הביתה, פתח את הדלת ושמע רעשים מחדר השינה, וכמו בכל הסרטים הקלאסיים, הוא מצא את רונה בחדר, עירומה, ומעליה בחור שהוא לא הכיר, שוכב איתה והיא נאנחת מתחתיו, ממלמלת, "אל תפסיק, אתה כל כך טוב...".

הוא נכנס לחדר כולו זועם, תפס את הבחור וגלגל אותו באכזריות מעל רונה לרצפה, שניהם היו מבוהלים ממבטו הזועם, הבחור לקח את הרגליים, אסף את בגדיו וברח עירום מחוץ לבית, פוחד שאבי בעקבותיו.

לאחר מכן רונה והוא שוחחו ורונה החליטה שהיא רוצה להיפרד, יצאה לבית הוריה וכעבור כמה ימים באה לאסוף את חפציה מהבית, מאז דיברו עוד כמה פעמים בטלפון, אבל היה ברור שזה נגמר.

 

"אתה מקשיב לי?", עוררה אותו רונה.

"אז יש לך חבר, מה את רוצה ממני?", שאל.

"הוא הציע לי נישואין, אבל אני עדיין אוהבת אותך, למרות שאני מנסה לשכוח אותך, אני לא יכולה", אמרה לו ברוך שלא היה רגיל אצלה.

"אז או שאת חוזרת אליי, או שאת מתחתנת איתו?, ככה זה?"

"אפשר להגיד"

"את לא חושבת שזה מטומטם?, אם את לא אוהבת אותו אל תתחתני, מה הקשר אליי?"

"אני רוצה ילדים ואם אין לי אותך אז כבר לא משנה מי שזה יהיה", ענתה.

"ואת רוצה לדעת אם אני רוצה אותך בחזרה?"

"כן"

אבי חשב לעצמו אם הוא מוכן לחזור לחיים עם רונה ועם הסיכון שהיא שוב תנטוש אותו או תבגוד בו.

"תשמעי...", אמר.

 

 

 

פרק 23

 

החבורה התחילה להתארגן בחדרים, אודי וקרן קיבלו חדר אחד, יוני וספיר קיבלו כל אחד חדר משלו.

סוזן הודיעה להם שיש להם שעה להתארגן עד לארוחת הערב.

ספיר נכנסה למקלחת מודה לזרם המים החמים אשר שטף ממנה את ריחות היער שדבקו בה במהלך הרכיבה.

"בהחלט היה יום כייפי", חשבה לעצמה וגם היוני הזה לא רע בכלל.

אחרי המקלחת התלבשה, מצטערת שהשאירה את הבגדים הכי יפים שלה במלון שלה ולקחה רק בגדים פשוטים לטיול בן היומיים, "אף אחד לא אמר לה שיהיה איתה בטיול גבר חתיך", חשבה בחיוך.

בסופו של דבר הצליחה להתלבש בצורה שמצאה חן בעיניה, "פשוט ויפה", חשבה בסיפוק.

היא ירדה לחדר האוכל וגילתה שחבריה כבר התחילו לאסוף אוכל מהבופה המפואר שהוכן לבאי המלון.

"מלון כזה בארץ היה עולה הון תועפות", שמעה פתאום את יוני לוחש לה מאחור.

"זה בדיוק מה שגם אני חשבתי", ענתה.

הם התיישבו ליד השולחן שהוכן עבורם והחלו לאכול את האוכל שערב לחיכם.

"כל כך כיף כאן", התלהבה קרן.

אודי חיבק אותה ונשק על לחיה, "הם בהחלט נראים לי מאושרים", אמרה ספיר ליוני מצביעה על הזוג המאושר.

"מסכים בהחלט", אמר יוני.

לאחר הארוחה התפצלו הזוגות, אודי וקרן החליטו להישאר בחדרם, "אנחנו עייפים", טענו ביחד והלכו בצחקוקים רעשניים לכיוון החדר.

"ממש עייפים", אמר יוני, "לפחות מישהו חוגג", הוסיף בעצב.

"בוא לטייל", אתה נראה לי כמו מישהו שזקוק לזה", אמרה ספיר ומשכה אותו בידו.

יוני בא איתה בדממה מוזרה.

הם יצאו מפתח המלון וחצו את הכביש, מן העבר השני הייתה היציאה אל חוף הים, הם יצאו אל החוף כאשר הרוח הנעימה טופחת בעדינות על פניהם, הם התקרבו אל קו החוף וחלצו את נעליהם נותנים למים ללטף אותם בעדינות.

השמיים היו עדיין אדומים למרות שהשמש כבר נעלמה.

"כל כך מדהים כאן", אמרה ספיר.

"בהחלט", ענה יוני.

"יוני, קרה משהו?", שאלה, מרגישה שמשהו לא בסדר איתו.

"זה לא שקרה משהו, אבל...", ענה.

 

שלומי ראה את ירון מעבר לדלת.

"היי ירון", קרא לו.

"מה עכשיו?", שאל ירון, עצבני עוד מיום האתמול.

"אתה חושב שצור וגלבוע ייתנו לנו ללכת אחרי שלילך תשיג לכם את החומר?"

"אין לי מושג, הם לא מתייעצים איתי על כלום", אמר ירון במרירות.

"למה?, הם חושבים שהדעה שלך לא שווה?", שאל שלומי מנסה לגרום לירון להיות ממורמר.

"בדיוק, אני אמרתי להם מהתחלה לתפוס את האבי הזה בביצים ולהוציא ממנו כל מה שצריך, אבל צור החליט שהוא יודע יותר טוב", אמר ירון בכעס מתגבר.

"אני גם חושב שזה היה פותר הרבה בעיות לכולם", אמר שלומי.

"טוב, בסדר", אמר ירון מנסה סיים את השיחה.

"ירון תקשיב, אם תעזור לי אני מבטיח להעיד לטובתך, בטוח שאם תעיד נגדם תקבל חסינות", אמר שלומי.

"היי, אל תתחיל לעצבן אותי", נזכר ירון למי הוא נאמן, "אם לא תשתוק עכשיו אני אשתיק אותך, לנצח !!!"

שלומי החליט לוותר, למרות כל הכעס כנראה ירון עדיין פוחד מידי ונאמן מידי למי שמשלם לו, "לפחות ניסיתי", חשב.

 

לילך הורידה את החזייה, צור הסתכל עליה במבט מורעב, אבל עדיין לא התקרב אליה.

"עכשיו תורידי את התחתונים", אמר בשקט מאיים.

לילך חסרת אונים עשתה מה שביקש, יודעת שמסוכן מידי להתנגד, חייה שלה וחייו של אחיה תלויים במשמעת שלה.

צור התחיל להתפשט גם הוא, עד שנעמד עירום מולה.

הוא התחיל להתקרב אליה כולו דרוך ומוכן, הוא הפיל אותה על המיטה והתכוון לעלות עליה...

"אני אספר הכל לגלבוע", אמרה לו לילך לפתע בשקט מאיים.

"את לא תעיזי", ניסה אותה שוב, "אני אהרוג אותך לפני זה".

"ואז גלבוע יהרוג אותך כי הרסת את הסיכוי שלכם להרוויח את הכסף", ענתה לו, מנסה לגרום לקולה לא לרעוד.

גופו של צור החל לבגוד בו, כל החשק ירד לו בבת אחת, "אני עוד אזיין אותך שכל זה ייגמר", אמר לה, מבין שכרגע גם אם מאוד ירצה הוא לא יכול לגעת בה.

"תתלבשי זונה !!!", אמר וזרק עליה את בגדיה התחתונים, "ותעשי את זה מהר".

צור הסתובב ויצא אל הסלון מתוסכל וכועס.

לילך לא ידעה מאיפה לפתע מצאה את העוז להתנגד לצור, אבל ידעה שעכשיו עליה להיות דרוכה שבעתיים, כי בהזדמנות הראשונה הוא ירצה לנקום בה על שראתה אותו בנפילתו.

כאשר יצאה מחדרה, צור הצביע על הטלפון ואמר, "תתקשרי אליו ותגידי לו שאת באה עכשיו"

לילך הרימה את הטלפון וחייגה...

 

 

 

פרק 24

 

"תשמעי רונה", אמר אבי, "אני לא חושב שזה ילך בינינו יותר, מה שהיה היה, אבל אני לא אוכל להתמודד עם מה שהיה, אני חושב שפעם אחת בחיים צדקת, אחרי מה שהיה אין דרך חזרה, אני תמיד אזכור את זה".

"אנחנו נוכל להתגבר על זה, אתה תראה, אני אהיה הכי נאמנה בעולם, אני יודעת שאת העוד אוהב אותי", אמרה בלהט.

"מצטער רונה, אבל אני כבר לא אוהב אותך, את חשובה לי וכנראה תמיד תהיי, אבל האהבה שלי אלייך נעלמה, כנראה כל מה שקרה בתוספת הזמן שעבר עזרו לי להתגבר", אמר אבי, מבין לבסוף גם בעצמו שמה שנשאר לו מרונה זה רק הכאב של הבגידה, הכאב של להיות לבד, אבל כאב של אהבה כבר אין לו, הכאב הזה הפך עכשיו רק לגעגועים לאהבה, אבל לא עם רונה.

"אני מאחל לך ולבן זוגך חיי נישואים מאושרים", אמר אבי, "למרות שאני במקומך, אם נגמרה האהבה לא הייתי מתחתן".

"אני מבינה", אמרה רונה, "כנראה באמת איחרתי את המועד, ואם זה ככה אז לפחות אתחתן עם מישהו שאוהב אותי בטירוף", "וכדאי שאני אגיד לו את זה לפני שאאבד גם אותו", חשבה לעצמה.

לפתע צלצל הטלפון של אבי.

"הלו", ענה.

"אבי זאת לילך, מה קורה?", שמע את לילך.

"הכל בסדר, מה איתך?, את נשמעת כאילו את לא בסדר או משהו", אמר, חושב שמשהו ממש מוזר עם לילך, כל הזמן נראה כאילו היא הולכת לבכות כל רגע.

"לא, אני בסדר, אתה פנוי עכשיו?,  הייתי רוצה להיפגש אם אתה יכול", שאלה.

"האמת שאני בדיוק מסיים משהו עכשיו ועד שאני אגיע הביתה ייקח לי חצי שעה לפחות", ענה.

מהצד השני השתררה שתיקה ארוכה ואז נשמעה לילך שוב, "איפה אתה עכשיו?, אולי אני אבוא אליך?"

"אני בדיזינגוף סנטר", ענה.

שוב נשתררה שתיקה ארוכה,"טוב אני באה, כשאני אגיע אני אתקשר אליך ונקבע ליד איזה שער ניפגש"

"אין בעיה", ענה.

השיחה נותקה במפתיע, אבי התפלא למה לילך אפילו לא נפרדה ממנו לשלום.

"מי זאת הייתה?", שאלה רונה בפליאה.

"ידידה שלי", אמר אבי מנסה להתחמק.

"ממתי יש לך ידידות", נדלקה.

"מאז שעזבת אותי", עקץ אותה כועס על המצב שהעמידה אותו לפני מספר דקות.

"הבנתי, אתה לא רוצה לדבר על זה", אמרה, מבינה שהיא דורכת על יבלות.

"טוב אני הולכת", הוסיפה.

"ביי", ענה לה בקרירות.

"ביי", אמרה אוספת את תיקה, משאירה כסף עבור הקפה ששתתה והלכה משם עצבנית וכואבת.

"מי צריך בנות?", חשב אבי, "רק מסבכות לי את החיים".

רונה מזכירה לי נשכחות, ספיר בלתי מושגת, ולילך משנה את דעתה כל שנייה.

 

"תקשיבי לי טוב", אמר צור, "את הולכת ונפגשת איתו, ובשום פנים ואופן את לא נותנת לו לחזור הביתה לפחות לשעתיים, ולא איכפת לי איך, ברור?", שאל, "ואם את צריכה לשכב איתו אז תשכבי איתו, הבנת !!!"

"לפחות איתו אני אעשה את זה בכיף", אמרה לו לילך, לקחה את התיק ויצאה מהבית שומעת מאחור את קללותיו של צור.

לפחות לפי התוכנית החדשה של צור, היא לא צריכה לגנוב את החומר, הוא תכנן לפרוץ לבית לקחת את מה שצריך ולצאת בלי שירגישו בפריצה, הוא טען באוזניה שהוא פורץ מומחה.

לילך הרימה את ידה ועצרה מונית.

"לדיזינגוף סנטר", אמרה לנהג.

הנהג הנהן בראשו והחל לנסוע.

 

"הלו", ענה יוסי.

"יוסי, זה רן, מה נשמע?"

"היי רן, הכל בסדר, סוחבים, מה חדש?"

"אני צריך אותך שתעזור לי באיזו עבודת עיקוב לשבוע, שבועיים"

"אין בעיה אני פנוי בחודש הקרוב"

"טוב מאוד, אני בא לאסוף אותך עוד 10 דקות"

"אני אהיה מוכן"

"מצוין, להתראות", סיים רן את השיחה.

"ביי", ענה יוסי.

כעבור עשר דקות הגיע רן לביתו של יוסי ואסף אותו, בדרך דאג לעדכן אותו בסיפור של אבי, והפעם עם כל הפרטים.

"בקיצור, אנחנו נוסעים עכשיו אל אבי הביתה", סיים רן את התדרוך של יוסי.

"ואם הוא לא שם?", שאל יוסי.

"אז נחכה עד שיגיע ומשם ניצמד אליו"

"אין בעיה", אמר יוסי.

רן החנה את המכונית מעבר לכביש, יצא מהרכב וניגש לחדר המדרגות כדי לראות את מספר דירתו של אבי, התברר שהדירה בקומה ראשונה ופונה לכביש, התריסים היו פתוחים וניתן היה לראות את פנים הדירה. כל האורות בדירה היו כבויים, דבר שלא הפתיע היות וזאת הייתה שעת צהריים.

רן ניסה לקלוט אם יש תנועה בדירה, אבל נראה היה שהדירה ריקה.

הוא חזר למכונית והתקשר לדירה לראות אם תהיה תשובה.

לאחר כמה צלצולים שלא נענו הוא ניתק את הטלפון.

"אוקי, הוא לא כאן, נצטרך לשים לב מתי הוא בא", אמר ליוסי.

"אוקי", אמר יוסי, והתרווח במושבו מתכונן לישיבה ארוכה.

 

 

 

 

 

 

פרק 25

 

"זה לא שקרה משהו, אבל אני פשוט בנקודה מבולבלת בחיי", אמר יוני לספיר.

"אתה רוצה לדבר על זה", שאלה בעדינות פוחדת שיסתגר בעצמו.

"תשמעי ספיר, אני לא יודע איך להגיד את זה בעדינות, אני הייתי אמור להתחתן לפני הטיול הזה עם אודי וקרן, היינו אמורים להיות פה יחד, שני זוגות", ענה יוני בפרץ שהוציא הכל.

"ומה קרה?", לא יכלה להתאפק.

"היא החליטה שהיא צריכה לחשוב על זה שוב, ביטלה את האולם ואת הכל, מזל שהיא עשתה את זה יום אחרי, אז ויתרו לנו על פיצוי, פתאום היא נזכרה שהיא לא בטוחה"

"ואחר כך נפרדתם?"

"החלטנו על הפסקה ושאני אסע וכשאחזור נחליט מה אנחנו עושים הלאה, בכל מקרה החלטנו שכל אחד חופשי לעשות כאוות נפשו בזמן הזה ללא מחויבות", אמר בכאב.

"זאת הייתה ההחלטה שלה, נכון?"

יוני הנהן בראשו לחיוב, אם זה היה תלוי בו הוא עדיין היה איתה, נשוי ומאושר.

"אני מבינה", אמרה ספיר.

"ספיר, תקשיבי, אני מצטער, אני פשוט לא רוצה שתחשבי שאת לא מושכת אותי או שמשהו לא בסדר איתך,אבל הרגשתי שאנחנו מתקרבים ולא רציתי שתיפגעי או משהו, אני פשוט עדיין אוהב אותה כל כך"

"אין שום בעיה", ענתה לו ספיר, ואז התקרבה אליו ונתנה לו נשיקה חמה על שפתיו.

יוני קפא לרגע, ואז עטף אותה בזרועותיו ונישק אותה בחזרה.

מי הים ליטפו אותם בעדינות, הירח אשר כבר עלה לשמיים האיר אותם באור נוגה.

רעש הגלים היה נעים ומרגיע.

יוני הסתכל לספיר בעיניה במבט שואל.

"בוא נגיד שאני מבינה את המצב שלך, אבל אני חושבת שלפעמים בחיים מותר גם ליהנות מהרגע, בלי לחשוב על המחר, היום אנחנו פה, באחד המקומות הכי רומנטיים, לבד, שנינו אחרי פרידה, כואבים ברמה זאת או אחרת, טוב לנו יחד, אז בוא לא נחשוב על המחר ונשאיר לנו זיכרון מתוק מהטיול הזה, מה אתה אומר?", שאלה ספיר.

"אני לא יודע מה להגיד לך, חוץ מזה שאת אחת הנשים המופלאות שפגשתי בחיי", אמר יוני.

"אז החלטנו שאנחנו זורמים עם מה שיקרה בלי להצטער אחר כך?"

"בסדר", ענה, לא מבין מה קורה איתו.

הם המשיכו לטייל לאורך החוף ולאחר שכבר התחיל להיות מאוחר חזרו לכיוון המלון.

"רוצה להיכנס אליי נראה אם יש משהו בטלוויזיה", שאלה.

יוני הסתכל עליה, מבין שההזמנה היא הרבה יותר מטלוויזיה.

 

לילך הגיעה לסנטר והתקשרה לאבי.

אבי ירד לכיוונה, ולקח אותה לבית הקפה בו ישב.

"אז מה נשמע?", שאל מתפלא עדיין שהתקשרה אליו אחרי שהיה ברור לו מהפעם הקודמת שלא יהיה עתיד.

"הכל טוב, חשבתי שתתקשר אלי", ענתה, יודעת שלא ציפתה לזה בכלל אחרי שברחה לו בצורה מוזרה כל כך פעם קודמת.

"האמת שחשבתי שהתחרטת על הקשר איתי", אמר לה, מבין פתאום עד כמה נפגע בפעם הקודמת, למרות שלא הייתה סיבה אמיתית לדבר.

"לא, בכלל לא, פשוט לא הרגשתי טוב", שיקרה, שונאת את עצמה על כך.

"כנראה קצר בתקשורת", אמר.

"כנראה", ענתה מקווה שבזה ייגמר הסיפור.

"תן לי לפצות אותך על זה", אמרה פתאום, חושבת על רעיון איך לעכב אותו.

"על מה חשבת?"

"בוא נלך ללונה פארק ביחד", ענתה עם חיוך ענק על פניה.

"לונה פארק?", שאל בפליאה.

"כן, בוא יהיה כיף", ניסתה לשכנע אותו.

אבי חשב על העניין, פעם מאוד אהב את הלונה פארק ועברו כבר הרבה שנים מאז ביקר שם.

"את יודעת מה, בסדר, אבל אני צריך לעבור בבית, ללבוש משהו יותר נוח"

"עזוב שטויות, אל תהיה כבד", ניסתה לעצור אותו בקלילות.

"את יודעת מה, יאללה בואי", אמר פתאום, מוריד את כל המעצורים.

"נוסעים ללונה פארק", צעקה לילך בהתרגשות, שמחה שהצליחה לא לריב עם אבי ולהרחיקו מהדירה.

אבי שילם את החשבון והם ירדו למטה לרכבו ונסעו לכיוון הלונה פארק.

"ברור לך שאתה מחזיק לי את היד ברכבת ההרים", אמרה לו.

אבי הסתכל עליה וחייך, מנענע את ראשו לחיוב.

 

"נראה לך שהוא יגיע לפה בקרוב", שאל יוסי, יודע שאין לרן תשובה.

"אני מקווה", אמר רן, "לא מוצא חן בעיני שהוא מסתובב ללא הגנה.

לפתע ראו מישהו מגיע בצעד מהיר ומנסה להסתכל לדירתו של אבי...

 

 

 

 

פרק 26

 

גלבוע ירד לכיוון חדרי המעצר.

"ירון, אני צריך את עזרתך", אמר גלבוע.

"מה אתה צריך?", שאל ירון.

"אני רוצה שתארוז את הנשק ותוריד אותו למטה, אח"כ תזמין משפצים שלא ישאלו שאלות שיתקנו את המשרד, הכל הרוס שם, ושיעשו את זה ביום יומיים לכל היותר", פקד גלבוע.

"אני לא יודע מי יעשה את זה כל כך מהר ולא ישאל שאלות", אמר ירון בחשש, "הכל מלא כדורים בתוך הקירות".

"אני לא זוכר שאמרתי לך שזאת בעיה שלי, תטפל בזה וזהו !", אמר גלבוע בכעס ועלה חזרה למשרד.

ירון שתק כועס על היחס שקיבל, אולי שלומי צודק במה שאמר לו שגלבוע וצור רואים בו סתם מישהו לא חשוב.

וכאילו כדי להוסיף שמע את שלומי מגחך מאחוריו בחדרו.

"תשתוק או שאני אטפל בך", פלט בכעס.

"אתה יכול לכעוס עליי, אבל מי שדופק אותך כל הזמן זה גלבוע, לא אני", אמר לו שלומי.

ירון דפק בכעס על דלת הברזל הכבדה אשר סגרה על תאו של שלומי ועלה למעלה להתחיל לטפל בנשק, כולו כועס וזועף.

 

"הלו", ענתה נוי לטלפון המצלצל.

"נוי, היי זאת ענת, מה נשמע?", פתחה את השיחה ענת עם נוי, אחותה של ספיר.

"היי ענת, מה קורה?"

"שמעת משהו מספיר?"

"לא ואת?", שאלה נוי.

"האמת שהיא כתבה לי מייל שהיא יוצאת לטיול של יומיים שלושה ומאז לא שמעתי ממנה, בטח כשהיא תחזור היא תכתוב לי שוב", ענתה ענת.

"אני מתה שהיא תחזור ותעזור לי עם החתונה", אמרה נוי, "אמא שלי משגעת אותי ואני מעדיפה שספיר תעזור לי עם הכול, היא תמיד פותרת את כל הבעיות בקלות".

"את צריכה שאני אעזור במשהו?"

"את יכולה?", התלהבה נוי.

"מה הבעיה?",שאלה ענת אשר תמיד התייחסה אל נוי כמו אחותה הקטנה.

"אני רוצה ללכת לבחור את סידורי הפרחים, והטעם של אמא הוא ממש לא הטעם שלי, אז אני צריכה שתעזרי לי לשכנע אותה", קיטרה נוי.

"אין בעיה, מתי אתן הולכות?"

"מחר בבוקר"

"אני אהיה אצלכן בשמונה בבוקר, זה בסדר?", שאלה ענת.

"מצוין", ענתה נוי בשמחה, "אנחנו יוצאות בתשע, אז תספיקי לאכול איתנו גם ארוחת בוקר"

"אוקי, אז קבענו, ביי חמודה", אמרה ענת, אשר אהבה להתעסק בדברים כאלה.

"ביי ענת", ענתה נוי.

 

"היי אני מכיר אותו", אמר לפתע יוסי, מצביע על הגבר אשר הסתובב בצורה חשודה בודק את הדירה של אבי מלמטה.

"מאיפה?", התפלא רן.

"שכחתי לספר לך קודם, אבל אתמול הרכב נתקע לי באמצע צומת, יצאתי החוצה כדי לראות מה הבעיה, פתאום המשוגע הזה פה, התחיל לצפור לי כמו משוגע. הלכתי אליו ואמרתי לו שיירגע מיד, והסתובבתי חזרה לחזור לרכב שלי. הוא יצא מהרכב שלו והתנפל עליי, הלכנו מכות איזה רבע שעה ולמזלו המשטרה הגיעה לפני שחיסלתי אותו לגמרי, אתה רואה את הכתמים על הפנים שלו?, אני עשיתי אותם", אמר יוסי.

"שמע, זה לא נראה לי טוב, אם הבחור הזה אלים והוא בעקבות אבי אני מתחיל לדאוג, במיוחד שהוא לא מודע לעניין", אמר רן .

"אז נצטרך לעכב את הבחור או לעקוב אחריו", אמר יוסי.

"בוא נראה מה הוא זומם ונחליט אחר כך", החליט רן.

"אוקי", הסכים יוסי.

בינתיים צור נכנס לחדר המדרגות, הגיע לדלת דירתו של אבי ופרץ אותה תוך שלוש דקות עבודה, בדיוק כמו שאמר ללילך שהוא יודע לעשות.

הוא נכנס לדירה, לא מודע לעובדה שרן ויוסי עוקבים אחריו מלמטה.

הוא ניגש למחשבו של אבי והתחיל לחפש את התוכנה, התיקייה שלילך אמרה לו שממנה לקחה את התוכנה לא הייתה שם.

"לעזאזל הבחור הזה", התעצבן צור, "איפה הוא שם את זה?".

הוא החל לעבור על כל התיקיות כולל סל המחזור, אבל לא מצא כלום.

כשהבין שאבי מחק את התוכנה מהמחשב החל לחפש עותקים בבית, בתחילה בעדינות מחזיר כל דבר למקום, ואחר כך בעצבים מעיף דברים כשהוא לוקח בחשבון שידעו שפרצו לדירה, חושב לגנוב אחר כך כמה דברים שיחשבו שזה היה גנב.

כל הזמן הזה רן ויוסי עקבו אחריו מלמטה, מצלמים תמונות מבחוץ, דואגים לתעד את הפריצה.

הוא הגיע לקופסאות הדיסקים והתחיל לפזר אותם מחפש דיסק שיהיה כתוב עליו תוכנת מחשב או משהו.

לאחר מכן הגיע לסרטי ה DVD, מתעכב לקרוא את שמות הסרטים.

"יש לו ספריית סרטים לא רעה", חשב לעצמו תוך כדי פתיחת הסרטים והשלכתם.

תוך כדי החיפוש הגיע לדיסק שהיה רשום עליו "מלך האריות"...

 

פרק 27

 

 

 

"אז אתה נכנס?", שאלה ספיר.

יוני התלבט עוד רגע וענה, "את בטוחה?"

"יוני, אני רוצה לספר לך משהו, אבל אני מקווה שלא תבין אותי לא נכון", אמרה ספיר.

"מה?"

"תכנס, אני לא רוצה שכל העולם ישמע"

יוני נכנס והתיישב על אחד מכיסאות הקש שהיו בחדר.

"תשמע", התחילה, "אני כבר כמעט חצי שנה בלי חבר, ולא יצאתי עם אף אחד מאז, פשוט לא הרגשתי שאני רוצה את זה. והיום פגשתי אותך והתחלתי להרגיש משהו, היה לנו נחמד כל היום, אנחנו מדברים ומסתדרים. אני מבינה שאתה פגוע ועדיין אוהב את החברה שלך, אני לא מנסה לקחת אותך ממנה או משהו, אבל אתם בהפסקה כרגע, זה הזמן שלך לבחון דברים בדיוק כמוה, ואני חושבת שאני קצת מושכת אותך בכל זאת. מה שאני חושבת זה למה שלא נתנחם קצת אחד בזרועות השני, אני יודעת שאני זקוקה לחיבוק כבר הרבה זמן, בלי מחויבות רק חום ממישהו שאני מרגישה טוב איתו".

יוני שתק, לא יודע מה לענות, בפנים הוא ידע שהיא צודקת, הוא כרגע בהפסקה, ההרגשה ליד ספיר הייתה מהממת, היא פשוט מתוקה אמיתית, ולנשק אותה היה תענוג לא קטן.

ספיר שראתה את ההתלבטויות על פניו, ניגשה אליו, התיישבה על ברכיו וקרבה את שפתיה לשלו.

יוני לא יכול היה להתאפק יותר והקיף אותה בזרועותיו מצמיד אותה אליו, נושק לה על שפתיה.

לאחר מכן ספיר קמה ממנו ונעמדה, מושכת אותו אליה, מקימה אותו מהכסא.

יוני התרומם וחיבק אותה שוב ביותר להט.

ספיר החלה מושכת את חולצתו מעליו, מפשיטה אותו, והחלה מנשקת אותו על חזהו...

 

אבי ולילך הגיעו ללונה פארק.

"שני כרטיסים בבקשה", אמר אבי לקופאית.

הקופאית הגישה לו את הכרטיסים.

הם נכנסו בשער ומסביבם הבהיקו כל האורות על המכשירים.

"יוווו, אתה יודע כמה זמן שלא הייתי בלונה פארק?, שנים", התלהבה לילך.

"אז איפה את רוצה להתחיל, ברכבת ההרים או בקרוסלה של התינוקות?", שאל בחיוך.

"בוא נלך למשהו רגוע קודם", הציעה.

"בא לך לפתור את המבוך?"

"בוא", אמרה ומשכה אותו בידו למבוך הזכוכית.

הם החלו להסתובב בין קירות הזכוכית, מאבדים את דרכם ומוצאים לבסוף את דרכם החוצה.

לילך החלה לצחוק ולהשתחרר, "אתה לא יודע איך זה מחזיר אותי לילדות", אמרה.

"אני שמח לראות אותך צוחקת", אמר אבי, חושב כמה זה מתאים לה החיוך על פניה.

"בוא לרכבת שדים", משכה אותו במהירות.

הם עלו לקרונית והרכבת החלה לנסוע, כל הדרך לילך צרחה צרחות איומות.

כשיצאו אחרי חצי דקה, אבי שאל, "מה הפחיד אותך כל כך?,

לילך צחקה שוב, "אתה כזה קוקו, צרחתי, כי פשוט זה כל הכיף במתקן הזה, הבובות כבר מזמן לא מפחידות"

אבי חייך אליה בחזרה, "ואני חשבתי שאת פוחדת באמת וכבר רציתי לקחת אותך לאשפוז על צריחת יתר"

"אתה משוגע", קבעה עובדה.

"לפעמים", ענה לה, "טוב שיחקנו מספיק, בואי לרכבת ההרים"

"אתה בטוח שאתה עולה על זה?, שאלה, והצביעה על הרכבת בעלת שלושת הסיבובים ההפוכים.

"לא, אנחנו עולים על זה", ענה לה וגרר אותה לכיוון הרכבת.

"אבל אני באמת פוחדת", אמרה בחשש.

"אז אני אחזיק לך את היד"

"נו, טוב", נעתרה לבסוף.

הם עלו על הרכבת, התיישבו ונעלו את עצמם.

הרכבת החלה לעלות לפני הנפילה הגדולה, ואז בבת אחת השתחררו המעצורים...

הרכבת החלה ליפול כלפי מטה במהירות עצומה, לילך הרגישה את בטנה מתערבלת ברגע שהרכבת הגיעה למטה והחלה לעלות שוב לכיוון הלופים.

"אביייייייייייייי", צעקה לילך בפחד מעורבב עם הנאה.

הרכבת החלה לטפס לשלב השני של הנסיעה, לילך התחילה ליהנות מהעניין.

"עכשיו נופלים אחורה", אמר לה אבי.

לילך הנהנה בראשה, מתכוננת לנפילה.

ואז הרכבת התחילה לחזור על המסלול לכיוון השני...

כאשר הנסיעה הסתיימה, לילך ואבי ירדו מהרכבת מתנדנדים.

"איזה כיף זה היה !", אמרה לילך בהתרגשות, שוכחת למה בכלל הגיעה לשם מלכתחילה.

אבי נפנה אליה, לא עמד בפיתוי, תפס אותה והצמיד לה נשיקה חמה על שפתיה.

לילך לרגע אחד התאבנה, אבל מיד אחר כך התחילה לשתף פעולה, בתחילה כי לא רצתה שיקרה משהו שיגרום לו לרצות לחזור הביתה, אבל אחר כך בגלל שהתחילה ליהנות מהעניין, "אבי פשוט ידע לנשק, אין ויכוח על זה", חשבה לעצמה תוך כדי התמרחות על אבי.

 

 

 

 

 

 

 

פרק 28

 

גלבוע החליט לברר מה קורה עם צור, הוא לקח את הטלפון וחייג.

"הלו", ענה צור כועס.

"מה קורה?", שאל גלבוע, "לילך הולכת להשיג לנו את החומר?"

"שינוי בתוכניות", ענה צור.

"מה?, למה אתה בדיוק מתכוון?", חקר גלבוע.

"שלחתי אותה לעכב אותו באיזה בית קפה, הזהרתי אותה שלפחות שעתיים לא תיתן לו לחזור הביתה", ענה צור, מנסה להסתיר את ההמשך.

"ומה עם החומר?"

"אני נמצא אצלו בדירה עכשיו, מחפש אותו"

"מה זאת אומרת מחפש אותו?, תדליק את המחשב ותיקח אותו"

"התוכניות במחשב מחוקות", ענה צור, והסתכל שוב בסרט שעדיין החזיק בידו, "מלך האריות".

"אתה מבין מה זה אומר?, נכון?",אמר גלבוע בהיסטריה.

"לא, מה?", שאל צור שעוד לא קלט את העניין.

"זה אומר שהוא סיים את כל הבאגים והוא לוקח את המקור חזרה לחברה !!!", צעק גלבוע, "אתה חייב לעצור אותו לפני שיגיע לשם, איפה הוא עכשיו?"

"הוא אמור להיות עם לילך, אני לא יודע איפה", ענה צור בלחץ.

"טוב, תיצור איתה קשר ותגיד לה שלא משנה מה שלא תעזוב אותו עד שתגיע אליהם, בטוח החומר אצלו, הוא לא יכול היה להספיק להעביר אותו עדיין"

"בסדר", ענה צור מבין שהוא חייב לזוז.

גלבוע ניתק את הטלפון עצבני.

צור התחיל לחייג ללילך משליך את הדיסק של "מלך האריות" לעבר ערימת הדיסקים המבולגנת, חושב שהוא דווקא אוהב את הסרטים של דיסני.

 

"מה אתה חושב שהוא עושה שם כל כך הרבה זמן", שאל יוסי.

"נראה לי שהוא מחפש את התוכנה ולא מוצא אותה, נראה לי שאבי החביא אותה טוב", ענה רן.

 

"אתה חושב שיקרה משהו בין ספיר ליוני?", שאלה קרן את אודי.

"אני לא יודע, הכל עוד כל כך טרי אצלו, את יודעת שיוני קשה באהבה", ענה.

"אני ממש מקווה שכן, הם נראים זוג כל כך חמוד יחד"

"מסכים איתך", ענה אודי.

"אני שמעתי אותם נכנסים יחד לחדר של ספיר קודם", אמרה קרן בחיוך.

"נו, אז אולי בכל זאת ילך לבחור", אמר אודי עם חיוך זדוני על פניו, "ומה בקשר לטיפול בבן זוג שלך?"

"נו, אם אתה מתעקש", ענתה קרן.

"אני מתעקש", ענה אודי, לוקח את קרן ומצמיד אותה אליו.

"לא הספיק לך הטיפול מלפני חצי שעה?", שאלה קרן בהתחנחנות.

"נראה לך שאי פעם יספיק לי ממך", ענה אודי והחל לנשק את גופה העירום.

קרן נענתה לו בפיתולי גוף סקסיים נאנחת בהנאה, "אל תפסיק", אמרה לו מגורה.

"אין סיכוי כזה", מלמל והחל מנשק את שדיה החשופים.

פטמותיה החלו להזדקר אליו.מגרות אותו עוד יותר.

"אני רואה שמישהו מתעורר", אמרה לו בקול חושני ושקט.

אודי שלח את ידו לכיוון ביטנה, מלטף במעגלים...

"עוד...", יבבה.

אודי לא עמד יותר בפיתוי והתרומם מעליה, חודר לאט ואחר מגביר את הקצב, מרגיש את חומה מסביבו, לשונו מחפשת את לשונה, מתנשקים בשיכרון חושים.

"יותר חזק", צעקה לפתע, כולה נמתחת בזמן שהגביר את הקצב, רטיבותה עוטפת אותו.

לפתע נתן צעקה ללא שליטה ורעד כולו...

"איייייייי", צעקה גם היא מתפרקת עליו ברעד משלה.

הם נשארו מחובקים אחד בזרועות השני, עד אשר נרדמו עם חיוכים רגועים על פניהם.

 

לפתע הטלפון של לילך החל לצלצל.

לילך לא רצתה לענות, אבל ידעה שזה יכול להיות חשוב.

"את לא עונה?", שאל אבי עדיין מחבק אותה וכל גופו רועד מתשוקה.

"כן", ענתה קצרות לתוך הטלפון, יודעת שצור הוא המטלפן.

"איפה אתם?", שאל בקצרה.

"היי אבא, אני קצת אאחר היום, אני בלונה פארק", שיקרה לאבי שוב.

"אל תזוזו משם לא משנה מה, אני בא לשם", אמר צור.

"להתראות אבא, אוהבת", ענתה וניתקה, מרגישה רע שוב.

"מי זה היה?", חקר אבי.

"זה היה אבא שלי", שיקרה.

"זה לא", אמר אבי, "כל פעם שאת עונה לטלפון אחר כך את נראית כאילו מישהו דרס אותך, מה קורה פה?"

"אבי אני לא יודעת מה אתה רוצה?", ניסתה שוב, מקללת את צור וגלבוע בליבה.

 

 

פרק 29

 

צור סיים את השיחה עם לילך, הפך את הבית עוד קצת וחיפש בארונות עד שמצא כמה שרשראות זהב ושעון זרוקים בארון, הוא לקח אותם ושם בכיסו, כדי שיחשבו שהיה פורץ בבית.

אחר כן הוא יצא וטרק את הדלת אחריו.

 

"הוא יוצא לרחוב", אמר יוסי.

"נעקוב אחריו", אמר רן.

"אתה לא רוצה לעצור אותו?, הוא עשה שם בלגן שלם"

"אני רוצה לתפוס את המפעילים שלו"

"הבנתי, אתה רוצה שאני אשאר כאן במקרה ואבי יחזור?"

"חשבתי על זה, אבל לא, אם הוא יחזור הוא יזמין משטרה, ואז הוא יתקע כאן כמה שעות בטוח מכל רע, עד אז כבר נחזור, אני מקווה, אני מעדיף שתהיה איתי במקרה ואצטרך גיבוי"

"אין בעיה", אמר יוסי.

צור נכנס למכוניתו והחל לנסוע.

רן התחיל במעקב, דואג שיהיה רווח של כמה מכוניות ביניהם כל הזמן.

"נראה שהוא ממהר", אמר יוסי.

"מסכים איתך", אישר רן.

לפתע צור נכנס לחניון של הלונה פארק.

"לאן הוא חושב שהוא הולך?", שאל יוסי.

"ללונה פארק", ענה רן בפליאה.

 

 

 

ברקע נשמע קולו של אדם שר את השיר "סוד" של אלונה קימחי...

 

"גם כשהיא חשבה לא מצאה תשובה

בדרך הקשה שלה זה כל כך פשוט

ללכת לאיבוד כשבוכים בלילה

רק בחום של הידיים

בלי מילים תפתור לה את הסוד

 

אם היא לא לבד

אז זה כואב פחות

תגלה לה את הסוד

שלעולם בעצם אין גבולות

בתוכי שומרת סוד

ולבסוף היא עוד תדע לראות

איך נפתר פתאום הסוד

כשמש הגדולה

סוד האהבה שלה

 

התעייפה מזמן לכעוס על העולם

כל יום בכתה תמיד עזבו אותה

רוצה שתאמין

שרק אתה מבין מה עובר עליה

רק בחום של הידיים

בלי מילים תפתור לה את הסוד

 

היא לא לבד..."

 

"הלוואי ולא אהיה לבד", חשבה לילך מיואשת לגמרי, דמעה יורדת מעיניה, השיר פשוט דיבר אליה ושבר אותה לגמרי.

"לילך, משהו קורה ואני רוצה לדעת מה", דרש אבי לדעת.

"אבי, לא קורה כלום", החלה פתאום לפחד.

"לילך, את מתחילה לבכות, את נראית מפוחדת כאילו מישהו הולך לרצוח אותך, ואת אומרת לי לא קרה כלום?"

לילך החלה להישבר, היא הבינה לפתע שהיא לא יכולה לתת לצור לפגוע באבי, היה ברור לה שזה מה שהוא מתכוון לעשות, כנראה שהוא לא מצא בבית כלום, ואז היא קלטה, אם זה לא בבית אז אבי לקח את זה איתו, או שזה ברכב שלו או שזה בתיק שהוא שם על הגב.

ואז עלה רעיון לראשה...

 

 

 

פרק 30

 

 

ספיר החלה מושכת את חולצתו מעליו, מפשיטה אותו, והחלה מנשקת אותו על חזהו, יוני התחיל פתאום להתרחק, "ספיר, אני מצטער", אמר, "אני פשוט עוד לא יכול להתרגל לעובדה שאני בלעדיה".

ספיר הביטה בו והנהנה בראשה, "אני מבינה, מצטערת", אמרה בלחש.

"את לא אשמה", ענה, "אני גם חשבתי שהכול יהיה בסדר, אבל אני פשוט מרגיש עדיין חנוק"

"תוכל לישון איתי הלילה?, רק מחובקים, פשוט זה כל כך חסר לי", ביקשה.

יוני הסתכל עליה, "היא נראית כמו מלאך", חשב, "אני חושב שזה יהיה בסדר", ענה, "אני גם זקוק לחיבוק".

הם נכנסו למיטה והתכרבלו יחד, מרגישים פתאום את הצורך של ה"ביחד" שהיה כל כך חסר להם.

"תודה", מלמלה ספיר חצי רדומה.

"תודה לך", ענה לה חושב כמה היא נפלאה, אם רק היה יכול לתת לעצמו להיפתח אליה, אבל כנראה שהוא עדיין היה מאוהב יותר מידי.

וכך הם נרדמו אחד בזרועות השני.

 

"בוקר טוב", נשמעה צעקה מחוץ לחדרם של אודי וקרן.

הצעקה חזרה על עצמה גם לידי חדרו של יוני וחדרה של ספיר.

"קומו ותתארגנו", צעקה סוזן, "יש לנו יום ארוך".

שני הזוגות יצאו מהחדרים מברכים בברכת "בוקר טוב", קרן ואודי הסתכלו אחד על השני ופרצו בצחוק.

"יאללה, לחדר אוכל", זרז אותם יוני, כאשר הפרצופים של אודי וקרן החלו לעצבן אותו.

הם הלכו לחדר האוכל ושם קיבלו ארוחת בוקר , חביתות מקושקשות, לחמניות טריות, נקניקיות, משקאות מפירות טריים ועוד כל מיני מעדנים שונים.

אחרי ששבעו סוזן זרזה אותם להיכנס לרכב שייקח אותם לנמל.

כאשר הגיעו לנמל, חיכתה להם שם יכטה קטנה בעלת שתי קומות, עם כיסאות שיזוף ומזרונים מכוסים פלסטיק.

"שטים בסטייל היום", אמר אודי בהתלהבות.

"בואו נעלה לקומה השנייה", אמרה ספיר.

כולם הסכימו והם עלו למעלה, הספינה החלה לצאת מהנמל לכיוון הים הפתוח, אחרי כשעה של שייט, עם נופים של איים מסביבם וערפל מסתיר אותם בנוגה אקזוטי, הם הגיעו לקבוצת האיים המיוחלת.

"היי תראו", הצביעה קרן על קבוצת קיאקים אשר התחילה להתקרב לעברם מכיוון האי.

"אי אפשר להתקרב עם הספינה עד לחוף, אז הם באים לקחת אתכם מפה", הסבירה להם סוזן.

"ומהיכן יורדים?", שאלה ספיר.

"יש מדף מאחור", הצביעה סוזן על אחורי הספינה.

הם הלכו להתכונן ליד המדף.

"אנא השאירו את כל הציוד כאן, כולל מצלמות, כי במקרה שתתהפכו אין אחריות", אמרה להם סוזן.

"ממש מעודד", לחשה קרן לספיר.

הקיאקים הסתדרו בשורה והתחילו לאסוף את הנוסעים אחד בכל קיאק.

לאחר שכולם ירדו מהספינה הם התחילו לשוט לעבר האי במבנה מסודר.

"מגניב", צעק אודי.

"אהבתי", אמר יוני.

הקיאקים התקרבו לאי ולפתע הם התפצלו והתחילו לשוט בקבוצות קטנות, החברים מיד הבהירו לשייטים שהם כולם באותה הקבוצה, לאחר התארגנות קטנה כל קבוצה פנתה לשטח אחר.

"תראו את הצמחייה שיורדת מלמעלה", אמר יוני.

"מדהים", אמרה ספיר.

בעודם מתלהבים לא שמו לב שהם שטים צמוד לקיר מלמעלה ההר התעקל מעליהם וצמחיה ירדה כמו נחשים ירוקים מעל ראשיהם, מתוך המים גדלו עצים סבוכים והקיאקים השתחלו ביניהם.

"זה מקום חלומי", התלהבה קרן.

פתאום נגלה לעיניהם חור בצלע ההר, בגובה של כחמישים או שישים סנטימטרים, וברחוב של כשמונים.

נהגי הקיאקים סימנו להם להישכב בתוך הקיאק ולהכניס את הידיים והרגליים, ואז הם נשכבו מאחוריהם, צמודים אליהם.

אחרי ההתארגנות הם הפנו את הקיאקים לעבר הפתח ודחפו אותם פנימה, החבורה ראתה מעל לראשיהם מעין מנהרה צרה, נהגי הקיאקים העבירו את הקיאקים לצד השני על ידי דחיפת התקרה הנמוכה מעליהם בעזרת הידיים, היו נקודות שהתקרה הייתה בגובה שני סנטימטרים מאפם של השוכבים בקיאק.

לארח כשלושה מטרים של מנהרה הם יצאו לתוך אגם קטן בתוך ההר, מעליהם בגובה של כשלושה ארבעה מטרים הייתה תקרה טבעית אשר צמחייה השתלשלה ממנה למטה.

נהגי הקיאקים החלו לחתור באיטיות במעברים שונים בתוך ההר נותנים להם להתרשם מהמקום בו הם נמצאים.

"פשוט אין מילים לתאר", אמרה ספיר.

"לא תיארתי לעצמי שאגיע למקום כזה אף פעם", אמר יוני משתהה לנוכח עוצמת המקום.

"חבל שאין לנו מצלמות", התאכזב אודי.

"כן, ואז היית מפיל את המצלמה למים ובוכה לי שהלכה לך המצלמה", צחקה עליו קרן.

החבורה המשיכה במסעה לתוך המערות המופלאות בצלע ההר.

אחרי כחצי שעה נוספת הם יצאו דרך הפתח בו נכנסו והחלו שטים לכיוון הספינה, נהגי הקיאקים החלו להתחרות ביניהם והחבורה נהנתה ממהירות השיט בים הפתוח, הרגשתם הייתה נפלאה, הם פשוט שתקו, מעכלים את המראות שראו, עד שהגיעו לספינה ועלו עליה.

 

 

 

פרק 31

 

 

"אבי אני הולכת לספר לך משהו, אבל אתה חייב להקשיב לי עד הסוף", אמרה לילך לבסוף.

"מה?", שאל אבי מתפלא על שינוי הגישה של לילך לפתע.

"קודם כל אני רוצה להצטער על כל מה שעשיתי לך"

"את לא עשית לי כלום חוץ מלבלות איתי", ענה מבולבל.

"אני לא מי או יותר נכון מה שאתה חושב שאני", התחילה.

"מה את לא אישה?", ניסה להתלוצץ.

לילך הניחה יד על שפתיו מסמנת לו לשתוק.

"אני אתחיל מזה שאח שלי נתון בידיהם של פושעים מסוכנים, ואם אני לא אשיג להם מה שהם רוצים הם יהרגו את שנינו", אמרה מסתכלת בפניו.

אבי עדיין היה מבולבל, לא מבין מה קורה, "ומה הם רוצים?", שאל לבסוף.

"את התוכנה שלך", ענתה לו בשקט.

"מה את יודעת על התוכנה שלי?", שאל בדריכות, בודק בלי משים את תיק הגב שלו.

"אני יודעת שהיא החלק העיקרי בהפעלת נשק חדש, שבלעדיה הוא לא שווה הרבה", ענתה חושפת את הקלפים עד הסוף.

אבי הסתכל עליה המום, לא יודע איך להגיב.

"ואני יודעת, שהעותק המושלם נמצא כרגע בתיק שלך", הימרה על כל הקופה שאבי יתמוך בה.

"ואיך את יודעת את זה?", שאל מתפלא עוד יותר.

"כי העותק הקודם היה פגום, ועכשיו על המחשב שלך אין כלום", אמרה.

"מה זאת אומרת פגום", חקר, מתפלא שהיא יודעת על הבאג, הרי אף אחד מלבדו לא יכול היה לדעת עליו בלי להפעיל את הנשק.

"ראיתי אותו בפעולה, הוא פשוט ירה לכל הכיוונים, בקושי הצלחנו להישאר בחיים", אמרה לו, יודעת שהיא מזעזעת אותו.

"מאיפה ראית את הנשק?", אפילו אני ראיתי אותו מושלם רק פעם אחת, האבטחה היא מושלמת, אמר בלהט.

"אז כנראה שלא, כי אחד כזה נמצא במשרד של אלו שתפסו את אחי, במרכז תל אביב"

"בואי איתי, אנחנו חייבים לדווח מיד"

"אנחנו לא יכולים, שכחת את אח שלי?, הם יהרגו אותו, אני צריכה את התוכנה כדי להציל אותו", אמרה לו במהירות.

"את נורמאלית?, את יודעת כמה אנשים ימותו אם הנשק הזה יגיע לידיים הלא נכונות?"

"אני לא מוכנה שאח שלי ימות בגלל זה, אני אעשה הכל כדי להציל אותו", צעקה בלחץ.

"טוב, תירגעי, מה חשבת לעשות?", שאל.

"אז ככה, צור, אחד מהפושעים, צריך להגיע כל רגע", התחילה.

"מה?????", צעק עליה אבי, "אז מה אנחנו עושים פה בדיוק?"

"אז זהו, חשבתי שתיתן לי את הדיסק ותיעלם לכמה ימים כדי שהוא לא יפגע בך", סיפרה לו את הרעיון שצץ בראשה.

"את ירדת לגמרי מהפסים?"שאל, "את באמת חושבת שאני אתן לו את הדיסק?"

"אין לך הרבה ברירה", נשמע לפתע קול מאחוריו.

אבי פנה לאחור...

 

"הוא נכנס פנימה, בוא", אמר רן.

יוסי בא אחריו הם הגיעו לקופה וקנו כרטיסים, נכנסים ללונה פארק בעקבות צור.

"הנה הוא הלך לשם", הצביע יוסי.

הם החלו לעקוב אחרי צור אשר חיפש את לילך ואבי.

רן לפתע התחיל להתקשר.

"הלו", ענה לו גיא.

"היי גיא, אני צריך ממך עוד משהו", אמר בלי לבזבז זמן.

"פעילים מה?", צחק גיא חושב להשתעשע קצת.

"גיא, זה רציני, אני באמצע חקירה כבדה", הכניס אותו רן לעניין.

"דבר", ענה גיא קצרות.

רן החל לעדכן אותו לגבי השתלשלות העניינים, גיא הקשיב בשקט דרוך כולו.

"אז מה אתה צריך ממני", שאל.

"אני רוצה שתלך לאבי הביתה  ותחכה לו, אני לא יודע כמה זמן ייקח לנו, בכל מקרה אין כבר מה לשמור על סודיות, ברגע שאבי יכנס הביתה תספר לו מה קורה ותגיד לו שביקשתי שיתלווה אליך הביתה עד שאני אגיע, אם יש בעיה תתקשר אלי", תדרך אותו רן.

"אין בעיה", ענה גיא.

"חייב לסגור, ביי", אמר רן וניתק.

צור בדיוק מצא את לילך ואבי והסתכל עליהם ממרחק, מנסה להקשיב למה שהם מדברים.

רן ויוסי התיישבו על ספסל קרוב כאילו הם נחים, יד אחת שלהם מוסתרת ומחזיקה את ידית האקדח נכונה לשליפה...

 

 

 

 

 

 

פרק 32

 

ספיר , יוני, קרו ואודי, נעמדו בחזית הספינה, נהנים מכל רגע ורגע שהרוח טופחת על פרצופם.

הספינה שטה עכשיו לכיוון כפר הדייגים שם חיכתה להם ארוחת הצהריים.

משני עברי הנהר הרחב בו שטו עכשיו ניתן היה לראות מרחוק את גדות הנהר הירוקות ומלאות הצמחייה כאשר ערפל בהיר מסתיר חלק מהן, פה ושם היו גם מעין גבעות קטנות ירוקות במרכז הנהר והספינה תמרנה ביניהן בקלות.

"פשוט המקום הזה מדהים ביופיו", לא הפסיקה קרן להתלהב בזמן שאודי צילם ללא הפסקה.

ספיר התקרבה אל יוני ונצמדה אליו, יוני הניח את ידו מסביבה במעין חיבוק, חושב כל הזמן שהיא פשוט משגעת אותו, במשך כל הלילה לא הצליח להירדם, אלא הסתכל על ספיר הנמה בזרועותיו וחשב כמה היא מתוקה.

ספיר שהרגישה את חיבוקו, נצמדה אליו יותר חזק, נרימה את ראשה אליו ונתנה לו נשיקה עדינה על הלחי.

רעד קל אשר לא ברח מספיר, עבר בגופו.

"אתה יודע שאם אתה רוצה אותי בכל זאת, אני כאן בשבילך", לחשה לו בשקט, לא יכולה להתאפק.

"אני יודע", ענה, "זאת בדיוק הבעיה", הוסיף בחצי חיוך, "זה באמת לא מסתדר לי, אבל אני רוצה אותך, כאילו לא הלכתי להתחתן לפני פחות מחודש".

"אתה יודע, דברים קורים והם משפיעים על חיינו,לא תמיד יש לנו שליטה על זה", אמרה.

יוני אשר לא יכול היה לשלוט בעצמו יותר, חיבק אותה והדביק לה נשיקה על שפתיה.

"צלם, צלם", אמרה קרן במהירות לאודי מצביעה על הזוג.

אודי כיוון את מצלמתו והחל מצלם סידרת תמונות של ספיר ויוני, אשר מחאו בתוקף ללא הצלחה.

לפתע נשמע קולה של סוזן, "חברים, הגענו, נא לרדת בזהירות ולבוא אחרי בבקשה".

החבורה ירדה מהספינה אל מזח צף אשר הוביל אותם לכפר דייגים, רוב הבתים היו על גבי כלונסאות עץ עבות כאשר שבילי עץ בנויים ביניהם, הכפר השתרע בחלקו מעל המים ובחלקו על היבשה.

"יש לכם כשעה וחצי לאכול ולהסתובב הין הבתים, מעבר לבית פה ממול יש מעין שוק קטן למי שרוצה, מי שמעוניין יכול אחרי האוכל גם לחזור לספינה, בתיאבון", אמרה להם סוזן.

"אני רעב כמו סוס", אמר אודי.

"מתי אתה לא רעב?", אמרה לו קרן.

"כשאני אוכל אותך", ענה לה ונתן לה ביס קטן בצווארה.

לאחר ארוחת הצהריים, החבורה התחילה להסתובב בשוק הדייגים, היו שם פסלים מעץ ופסלי זכוכית קטנים ומדהימים.

בסיום הסיור חזרו לספינה.

הספינה החלה לנוע חזרה לכיוון בית המלון.

לאחר שהגיעו לבית המלון סוזן אמרה להם שהם יכולים לנוח או להסתובב באזור עד לארוחת הערב וההופעה.

"אנחנו הולכים לישון קצת", אמרה קרן רומזת לאודי לבוא איתה, מתכננת חגיגה קטנה.

"אז שוב אנחנו לבד", אמר יוני לספיר.

"כנראה זה הגורל שלנו", ענתה לו, "אתה בא אליי לחדר?"

"מה נראה לך?, שאני מתלהב להישאר לבד?

ספיר משכה אותו בידו אחריה לכיוון החדר.

"אז מה עכשיו?", שאלה.

"בואי לכאן", אמר לה ומשך אותה אליו, לא יכול יותר להתאפק.

ספיר נצמדה אליו והחלה לנשק אותו על פניו, יוני התחיל להחזיר לה נשיקות עד שפיו פגש את פיה.

לשונותיהם התגלגלו ביחד והם הרגישו את החום עולה בגופם.

"אני רוצה אותך", אמרה לו.

יוני בתגובה התחיל להפשיט אותה, ספיר החלה להתפתל ולעזור לו.

לאחר שעמדה עירומה מולו החלה להפשיט אותו תוך כדי נשיקות על גופו, החולצה נפלה לרצפה, אחר כך המכנסיים, ולבסוף התחתונים.

הם עמדו עירומים אחד מול השני וחייכו.

לפתע יוני הושיט את זרועותיו ומשך אותה אליו, ידיו מלטפות את פניה, מחליקות לצווארה ואחר כך לשדיה ולבטנה.

הוא החל לנשק אותה על צווארה בנשיקות קטנות.

ספיר החלה להיאנח ולהיצמד אליו, נדבקת לגופו.

יוני הרים אותה ואחר כך הניח אותה על המיטה, מפשק אותה וחודר אליה.

הם החלו לנוע אחד אל מול השני בקצב מתגבר והולך, מתנשקים, מלקקים, מלטפים,מחבקים...

ספיר החלה רועדת פעם אחר פעם, עד שלבסוף יוני התפרק אל תוכה.

 

 

 

 

פרק 33

 

"ומי אתה בדיוק?", שאל אבי בכעס.

"אני זה שתיתן לו את הדיסק עם התוכנה", ענה צור ושלף את אקדחו.

"אבי תיתן לו את מה שהוא רוצה, הוא מסוכן", אמרה לילך בחשש.

"אני לא יכול לעשות את זה", ענה אבי לצור.

"אתה לא רואה את האקדח?", שאל צור בפליאה מנופף את אקדחו.

 

"אתה לא רוצה להתערב?", שאל יוסי את רן מתוח כולו.

"אני מעדיף לעקוב אחריו ולראות לאן הוא הולך", ענה רן.

"הבחור עושה לו בעיות, זה מסוכן", אמר יוסי בחשש.

"אני מקווה שיהיה לו שכל לשמור על עצמו, אם לא תהיה ברירה אז נתקרב", אמר רן.

 

"אני רואה את האקדח, אבל אתה לא תעיז להשתמש בו פה, יש יותר מידי אנשים", אמר לו אבי בביטחון מזויף.

"אם לא תיתן לי את מה שאני רוצה נהרוג את אח של לילך", אמר לו צור.

"ולמה אתה חושב שהאח של השקרנית הזאת מעניין אתי", החזיר לו אבי.

צור החל מאבד את העשתונות, ואז במפתיע התנפל על אבי והוריד לו את האקדח על ראשו, מהמם אותו, אחר כך חטף את התיק והתחיל לברוח במהירות.

אבי נפל על הרצפה ולא זז.

 

"קיבינימט", קילל רן, "תבדוק מה קורה עם אבי, אני יוצא אחריו"

רן החל לרדוף אחרי צור לא מחכה לתשובה.

יוסי החל לרוץ לכיוון לילך ואבי, דואג.

הוא הגיע אליהם וכרע ליד אבי, לילך ישבה לידו רועדת מבכי היסטרי, לא מצליחה להתגבר.

אבי בעזרתו של יוסי, הצליח להתיישב, מחתך בראשו זרם דם בזרמים קטנים, יוסי התחיל לבדוק אותו.

"יש לך מזל, אתה לא צריך תפרים", אמר לו יוסי.

"אנחנו חייבים לתפוס אותו", אמר אבי, "לאן הוא הלך?", שאל את לילך.

אבי ויוסי חיכו לתשובה, לילך אשר הייתה המומה, נתנה להם את הכתובת, שוכחת לרגע שחיי שלומי אחיה עדיין בסכנה.

יוסי לא חיכה הרבה והתקשר לרן, נותן לו את הכתובת שצור נסע אליה.

"עם מי דיברת?", שאל אבי מתפלא.

"עם רן, זוכר אותו?", שאל יוסי.

"רן מהפוסטרים?", שאל אבי בפליאה, "מה אתם עושים כאן?"

"מנסים לשמור עליך שלא תיפגע", אמר יוסי מצביע על ראשו של אבי בעצב.

"טוב בואו נזוז", אמר יוסי.

"לאן?", שאלו שניהם יחד.

"אז ככה, קודם כל אליך הביתה לאסוף חבר, אחר כך אתם תמשיכו איתו ואני הולך לעזור לרן", אמר יוסי.

"אני בא איתך", אמר אבי, "זאת התוכנה שלי אתה יודע"

"גם אני באה, אולי שכחתם, אבל האח שלי כלוא שם וצור בטוח ירצה לחסל אותו עכשיו", אמרה לילך.

"אני מצטערת", פנתה לאבי פתאום.

"עד כמה את מצטערת נראה אחר כך", ענה לה כועס.

"אם ככה אז תנו לי להרים טלפון נוסף", אמר יוסי.

"הלו, גיא?", שאל יוסי.

"כן יוסי", ענה לו גיא.

"אתה יכול לעזוב את המשמרת, הציפור אצלי, אנחנו צריכים אותך לגיבוי, תיפגש איתנו ב..."

יוסי עדכן את גיא תוך כדי הנסיעה ברכבו של אבי לכיוון המשרדים של צור וגלבוע.

"אני כבר מגיע", אמר גיא, וניתק.

"איך בדיוק הגעתם אליי?", שאל אבי.

"זיסמן קיבל התראה", אמר יוסי.

ואז נזכר אבי במה שלילך סיפרה לו.

"את אמרת שאת ראית את הנשק בפעולה?", חקר שוב, "מאיפה היה להם אותו?"

"אני יודעת מה ראיתי!!!", ענתה לו בביטחון.

"הם גנבו את אחד מאבות הטיפוס", אמר יוסי בעצב.

"מה?????????????", צעק אבי בכעס, "וזיסמן לא חשב שאני צריך לדעת מכך?"

"הוא פחד שתעזוב", אמר יוסי.

"ברור שהייתי עוזב, אין לי רצון להתאבד", ענה", "חושב פתאום שזה בדיוק מה שהם עושים עכשיו, משימת התאבדות".

 

 

צור הגיע למשרדו ותיק הגב עם התוכנה איתו.

"מה קורה?", שאל גלבוע.

 

 

 

פרק 34

 

"יש לי את התוכנה", ענה צור.

"הכל עבר חלק?, הם לא הרגישו?", התפלא גלבוע.

"לא בדיוק", ענה צור באי רצון, "אבל מה זה משנה יש לי את התוכנה"

"זה משנה כי את הדגמים הבאים הם ישנו ואז הנשק שבידינו יהיה היחידי שנוכל לשלוט עליו", אמר גלבוע בכעס, "אני רוצה לדעת בדיוק מה קרה!", דרש.

"אוקי, אז אמרתי לך שלא מצאתי אצל אבי בבית את התוכנה, אז הפכתי לו את הבית ולקחתי כמה תכשיטים כדי שזה יראה כמו גניבה, אחר כך נסעתי ללונה פארק, חיפשתי את אבי ולילך, מתברר שהיא סיפרה לו הכל, ניסתה שייתן לה את התוכנה שהייתה בתיק הזה", המשיך צור.

"נוווו", זרז אותו גלבוע.

"אז בדיוק ברגע הזה התערבתי, כי כבר היה ברור שהוא לא מתכוון להיענות לה, איימתי עליו באקדח, הוא ניסה להתנגד, אז דפקתי לו את הראש עם האקדח וברחתי, כי פתאום איזה שני גברים התחילו לרוץ לעברנו, כנראה ששמו לב שמשהו לא בסדר", סיים צור.

"ואז באת לכאן?", שאל גלבוע.

"כן", ענה לו צור.

"בדקת שלא עוקבים אחריך?", שאל גלבוע בשקט.

"מי יעקוב אחרי?", לא הבין צור.

"אלו שבאו לרדוף אחריך!", צעק עליו גלבוע.

 

בינתיים בחוץ...

רן נעמד במקום בו יוכל לעקוב אחרי היציאה שצור נכנס בה, אבי, לילך ויוסי בדיוק הגיעו ומיד קרא להם לבוא.

חמש דקות אחר כך הגיע גיא.

"אוקי חברים, הבחור נכנס לבית הזה על הקרקע, כל כמה דקות יוצא מישהו משם ואחר כך נכנס בחזרה, נראה כמו שיפוצניק, ממש לא ברור לי העניין", אמר רן.

"אני יכולה להסביר", אמרה לילך,  "אחרי שהנשק ירה, לא השאר מהחדר סנטימטר אחד שלם בקירות, ואז גלבוע אמר לירון שיזמין שיפוצניקים, בכל מקרה שלומי כלוא בחדרים במרתף, נראה שם ממש כמו בית כלא".

"טוב, אז ככה, לילך ואבי, אתם נשארים כאן, אם אנחנו לא חוזרים תוך חצי שעה אתם מזמינים את המשטרה, בכל מקרה אתם לא נכנסים או עושים משהו מסוכן, ברור?", אמר רן.

"ברור", ענו שנו שניהם כמו מקהלה של ילדים ממושמעים.

"הלאה", המשיך רן, "אנחנו נכנסים לבית, במבנה חיפוי של שלושה, כמו שעשינו בצבא, את השיפוצניקים נעזוב, צריך לבדוק אם ירון נמצא איתם"

"יורים על מנת לפצוע או להרוג?", שאל גיא.

"תלוי במצב", ענה רן, "ננסה לנטרל אותם בהתחלה".

"זזנו?", שאל יוסי.

"קדימה", אמר רן.

השלושה החלו מתקדמים במהירות לעבר הבית, מתכופפים במעבר ליד החלונות.

יוסי וגיא נעמדו משני צידי הדלת.

רן התכונן להתפרץ לתוך הבית...

 

"אני מקווה שהם יצליחו לחלץ את שלומי", אמרה לילך בפחד.

"אני מקווה שאף אחד לא יפגע", אמר אבי.

"אבי אני נורא מצטערת, אבל אתה חייב להבין שהחיים שלי ושל אחי היו בסכנה", החלה להצטדק.

"אם רק היית מספרת לי בזמן, אולי היינו יכולים לפתור את זה אחרת", התלונן, למרות שבתוך תוכו הבין את פחדיה.

"אני לא ידעתי אם אני יכולה לסמוך עליך בעניין, תאר לך שהיית מחליט שאתה זורק אותי מכל המדרגות, מה אז הייתי עושה?", ניסתה עדיין לשכנע אותו שפגעה בו בלית ברירה.

"יש משהו בדברייך", התרצה לבסוף.

"הנה זה מתחיל", אמרה לו מצביעה על רן ההולך לפרוץ את הדלת.

 

"השיפוצניקים האלה עובדים טוב", נכנס פתאום ירון לחדר מפריע את שיחתם של גלבוע וצור, "הם טוענים שהם יגמרו את העבודה היום"

"לפחות מישהו אחד עושה את העבודה כמו שצריך", אמר גלבוע, מנסה לעקוץ את צור, "טוב, בוא ננסה להפעיל את הדבר המחורבן הזה, תעביר לי את הדיסק", פנה לצור.

צור הכניס את היד לתיק והוציא את הדיסק ונתן אותו לגלבוע, משליך את התיק לרצפה.

 

גלבוע רצה להכניס את הדיסק למקום כשלפתע שמעו צעקות מלמעלה...

 

 

 

פרק 35

 

לפתע שמעו דפיקה בדלת.

"ספיר, יוני, אתם באים לארוחת ערב?", שמעו את קולה של קרן.

"תתקדמו, אנחנו נבוא עוד מעט", קרא לעברם יוני.

"אין בעיה", ענתה קרן.

ספיר ויוני שמעו את צעדיה המתרחקים מהדלת.

"נרדמתי", אמרה ספיר בקול מפונק.

"את לא היחידה", אמר לה.

"זה היה טוב, הייתי צריכה את זה"

"גם אני, לא תיארתי לעצמי כמה"

"יוני", אמרה לפתע, "אני לא רוצה שתחשוב שאתה חייב לי משהו"

"אני יודע", אמר, "נראה כבר מה יהיה", הוסיף בעדינות.

"נלך לארוחה?", שאלה.

"בואי נלך"

הם התלבשו ויצאו לכיוון חדר האוכל כשמחשבות שונות מתרוצצות בראשם.

"עוד מעט לא היה נשאר לכם אוכל", התלוצץ איתם אודי.

"החזיר הזה אכל כבר חצי בר", צחקה עליו קרן.

"שיהיה לו לבריאות, הוא עובד קשה", צחק יוני.

"גם מהחדר שלכם היו צלילים מוזרים", החזיר לו אודי.

"עד כאן ילדים" , עצרה אותם ספיר מחייכת במבוכה.

"תתרגלי לשטויות שלהם", הרגיעה אותה קרן.

"יאללה, בואי נאכל, אני רעב כמו כלב", אמר יוני.

ספיר ויוני הלכו אל הבר ומילאו את הצלחות במעדנים השונים.

לאחר כחצי שעה באה סוזן ואמרה להם שהמופע מתחיל בעוד כחצי שעה ונתנה להם כרטיסים.

כאשר הגיעו לאולם ראו בלובי התכנסויות בכמה פינות, כאשר התקרבו ראו פינות צילום שונות.

באחת הפינות היה מישהו לבוש בבגדים כבדים כמו לוחם עם מגן וחרב, אודי רץ ונעמד בתור להצטלם לידו, קרן נשארה מחכה לו בעוד ספיר ויוני המשיכו הלאה.

פינה נוספת לצילום הייתה ליד קבוצה של רקדנים תאילנדים עם תלבושות מסורתיות, אבל פינת הצילום הכי אטרקטיבית הייתה ליד גור טיגריס אשר הניחו על ברכי המבקרים וצילמו אותם ככה.

"אני רוצה להצטלם עם הטיגריס", מיהרה ספיר להגיד ליוני ונעמדה בתור.

"קדימה", הסכים יוני.

"התור נורא ארוך, אני מקווה שהמופע לא יתחיל לפני שנצטלם", אמרה ספיר.

"אני מאמין שהם לא היו נותנים לעמוד פה אם המופע היה כבר מתחיל", הרגיע אותה.

כעבור כעשר דקות הגיע תורם, האחראי הושיב אותם על הספסל ושניים נוספים שמו את הטיגריס על ברכיהם, פרוותו של הטיגריס הייתה רכה וחלקה, ספיר ליטפה את ראשו בזמן שהצלם צילם אותם.

"זה היה מגניב", אמר יוני, "בחיים לא חשבתי שאזכה לגעת בטיגריס אמיתי"

"הוא היה כזה מתוק", אמרה לו ספיר.

"היי הנה אתם", שמעו לפתע את אודי, "תראו אותי, מה אתם אומרים?", אמר ונפנף לעומתם בתמונתו מחזיק את החרב של האביר בידו ומאיים על האביר"

"נחמד מאוד", אמרה לו ספיר והראתה לן ולקרן את התמונה שלהם עם הטיגריס.

"זה אמיתי?", שאלה קרן בפליאה.

"חי ונושם", ענה יוני.

"אני גם רוצה", אמרה קרן.

לפתע נשמע קול ברמקולים הקורא לכולם להיכנס לאולם, פינות הצילום נסגרו וכל המבקרים החלו להיכנס.

"פספסנו הפעם", אמר אודי לקרן.

"לא נורא", אמרה, "אני מקווה שהמופע יהיה טוב"

"נכנסנו?", שאל יוני.

החבורה נכנסה לאולם הענקי, המקום היה מלא מפה לפה, הגיעו לשם אנשים מכל מיני מלונות שונים והמקום היה מפוצץ.

"יש לנו מזל שאנחנו במלון הזה", אמרה ספיר, "תראו מה הולך כאן"

"נכון", הסכימה קרן.

למרות כל הבלגן מסביב האנשים התיישבו במהירות גדולה והמופע החל...

לפתע כבו כל האורות, וזרקורים החלו להעיר את התקרה, למעלה החלו להתנדנד לולייניים מעל לראי האנשים, ולאחר מספר דקות של תרגילים מרהיבים נחתו על הבמה.

במשך כל המופע החבורה הקטנה הייתה מרותקת, מתרגילי חיות, פילים, נמרים, רקדנים, בשילוב תלבושות מדהימות, קרבות אבירים, ודברים נוספים שלא רואים בכל מקום, כשהסתיים המופע הם יצאו נרגשים החוצה.

"פשוט מדהים", אמרה ספיר.

כולם הסכימו עימה.

"רוצה לטייל קצת?", שאל יוני את ספיר.

"בשמחה", ענתה לו.

אודי וקרן פרשו לחדרם בעוד ספיר ויוני החלו לטייל שוב על חוף הים.

 

רן ניסה את הידית בעדינות התקווה שהדלת לא נעולה, הדלת נפתחה באיטיות לתוך חדר המתנה ריק, הצוות נכנס פנימה בהתגנבות שקטה...

 

 

 

 

פרק 36

 

רן סימן ליוסי וגיא לחפות עליו ואז הציץ לחדר הבא ממנו שמע קולות של עבודה.

כל הקירות בחדר היו מרוסקים, קיר אחד נראה חדש לגמרי ושני השיפוצניקים בדיוק היו באמצע הצביעה שלו.

רן נכנס לתוך החדר במפתיע.

"שלום, אני מבקש שלא תזוזו בבקשה", אמר בקול רגוע.

"היי מי אתה?", צעק לפתע אחד השיפוצניקים, "תצא מפה מיד!"

רן שלף את נשקו ואמר, "תהיו בשקט או שאאלץ להשתיק אתכם"

השיפוצניקים השתתקו בפחד, יוסי וגיא נכנסו פנימה.

"יש לכם הזדמנות להסתלק מכאן עכשיו בשקט או שנעצור אתכם על שיתוף פעולה בחטיפה, במה אתם בוחרים?", שאל אותם רן.

איך שסיים את דבריו החלו השניים לברוח החוצה בפחד.

"לפחות נפטרנו מהם", אמר יוסי.

 

"תעלה לראות מה קורה שם", אמר גלבוע לירון.

ירון החל לעלות במדרגות בעוד גלבוע מכניס את הדיסק למקומו.

לאחר שהדיסק נטען גלבוע ניסה להיכנס אליו.

על צג המחשב התנוססה ההודעה, "הכנס סיסמא".

"מה עכשיו???", צעק גלבוע בתסכול.

"מה קרה?", נבהל צור.

"זה מבקש ממני סיסמא", אמר גלבוע.

צור ניגש למכשיר והחל מקיש "אבי" ולחץ על מקש האישור.

"הסיסמא שגויה", הבהב המכשיר, "עוד ניסיון אחד לפני מחיקת הדיסק", נוספה הודעה חדשה.

"הוא שם פה מלכודת החנטריש הזה", התעצבן צור, "עוד טעות אחת והכל ימחק, אנחנו חייבים לתפוס אותו שוב שיגיד מה הסיסמא, בלי הסיסמא זה לא שווה כלום"

"הוא לא טיפש, זה בטוח", אמר גלבוע.

פתאום נשמעו יריות מלמעלה...

 

ירון טיפס במדרגות, לפתע שמע קול, "יש לכם הזדמנות להסתלק מכאן עכשיו בשקט או שנעצור אתכם על שיתוף פעולה בחטיפה, במה אתם בוחרים?"

הוא שמע את שני השיפוצניקים בורחים וקול נוסף אומר, "לפחות נפטרנו מהם".

הוא הציץ מעבר לפתח וראה שלושה בחורים עם אקדחים שלופים, הוא הוציא את אקדחו ואמר, "תרימו ידיים !"

גיא לא חיכה פעמיים וירה לעברו מפספס במילימטר, פירורי טיח עפו על ירון, ירון הגיב בירייה משלו שהפילה את גיא לרצפה.

ירון החל לברוח במדרגות למטה כשהיריות של רן ויוסי מלוות אותו.

 

"תארוז הכול עכשיו, אני הולך לפתוח את היציאה הסודית", אמר גלבוע לצור.

צור החל לארוז את הנשק והדיסק מתכונן לתזוזה מהירה, מלמעלה המשיכו להישמע היריות בקצב יותר מהיר.

גלבוע הלך לכיוון אחד התאים ונכנס פנימה.

לפתע הגיח ירון מבעד לדלת, הסתובב והחל לכוון את אקדחו לכיוון המדרגות מחכה לרודפים.

"מה קרה שם?", צעק לעברו צור.

"יש שם שלושה חברה, אין לי מושג מאיפה הם באו, לפי איך שהם נשמעו נראה לי שהם בלשים או שוטרים מסווים, כי אין להם מדים"

"ולמה התחילו היריות?", שאל צור.

"איימתי עליהם בנשק וניסיתי לעצור אותם, ואז אחד מהם ירה בי, אז יריתי חזרה, נראה לי שהרגתי אותו", ענה ירון רועד כולו.

מלמעלה נשמעו קולות לא ברורים, אבל עדיין אף אחד לא ירד במדרגות.

"תקשיב", אמר צור, "אני מסיים לארוז את הנשק ואנחנו נעלמים מפה דרך היציאה הסודית, כשנהיה מוכנים, אני אקרא לך, תעבור בתא של שלומי, תחסל אותו ותבוא מהר אלינו, ברור?"

"לחסל את שלומי?", שאל ירון.

"כן, למה יש לך בעיה עם זה?", שאל צור באיום.

ירון אשר הבין שצור עלול לחסל אותו באותו הרגע הניע את ראשו לשלילה.

"לא חשבתי שתהיה", אמר צור לוקח את הנשק לכיוון התא שגלבוע הלך אליו.

"מה קורה?", שאל גלבוע בזמן שסיים להזיז את המיטה בחדר וחשף את הפתח הסודי.

"יש שלושה שוטרים למעלה", אמר צור.

"איפה ירון?"

"הוא שומר על הפתח, ברגע שנהיה מוכנים הוא יבוא לפה, בדרך אמרתי לו לחסל את שלומי, הוא הפך להיות מטרד", אמר צור.

"אתה צודק", הסכים איתו גלבוע, "אין לנו מה לעשות איתו בכל מקרה"

"טוב תקרא לירון", אמר גלבוע ברגע שהפתח היה פתוח.

"ירון, קדימה תחסל אותו ותבוא", צעק צור.

"אוקי", ענה ירון והלך לעבר התא של שלומי...

 

 

 

פרק 37

 

 

"אבי, אני נורא מצטערת", ניסתה לילך להתנצל שוב.

"יהיה בסדר", אמר אבי נרגע מעט, "בכל מקרה אני לא מאמין שזה יעזור להם"

"למה?", שאלה בפליאה.

"כי שמתי סיסמא שאין סיכוי שיצליחו לפצח אותה, ואם הם יטעו פעמיים התוכנה תימחק", אמר לה.

"אז בעצם אין להם כלום ביד?", שאלה לילך והחלה לדאוג שוב לשלומי.

"יש להם את הנשק, וזה מספיק מסוכן גם ככה", אמר.

לילך הנהנה בראשה להסכמה.

"הנה יוצאים שני החברה האלה שראינו קודם", אמרה לילך לאבי, מצביעה על שני השיפוצניקים שבדיוק יצאו לרחוב וברחו כל עוד נפשם בם.

פתאום נשמעה ירייה ומיד אחריה עוד רצף של יריות, לאחר כמה שניות נשתרר שקט.

"מה קורה שם?", נבהלה לילך.

"אני הולך לבדוק, תישארי כאן", אמר אבי.

"רן אמר לך לא לזוז מכאן", אמרה לו.

"לא דובר על יריות", ענה, "תזמיני משטרה ואמבולנס, לכל מקרה"

אבי החל לרוץ לכיוון הבניין.

 

רן ויוסי הפסיקו לירות במורד המדרגות.

"תחפה על המדרגות, שאף אחד לא ייצא, אני הולך לבדוק מה קורה עם גיא", אמר רן.

"אין בעיה", ענה יוסי.

רן ניגש לגיא אשר שכב על הרצפה ללא תנועה.

הוא הניח את אצבעו על צווארו של גיא, מחפש סימני חיים, הרצפה הייתה מכוסה בדם...

 

ירון ניגש לתאו של שלומי.

"אז מה, אתה הולך לחסל אותי עכשיו?", שאל שלומי אשר שמע את השיחה עם צור.

"אם זה לא אתה זה אני", אמר לו ירון מרים את אקדחו ומכוון אותו לראשו של שלומי.

 

אבי הגיע לבניין, חיכה שנייה לפני הדלת מנסה להקשיב למה שקורה בפנים, לאחר שלא שמע כלום החליט להיכנס.

הוא פתח את הדלת וראה את רן גוחן מעל גיא שהיה שרוע על הרצפה, הכול היה מוצף בדם מסביב.

 

"אז איך לדעתך היה המופע?", שאל יוני את ספיר.

"מדהים, אתה לא חושב?", ענתה.

"אהבתי את הלהטוטנים מעל הראש"

"אני אהבתי את הריקוד של הפילים", אמרה.

"ספיר, תקשיבי, אני צריך לדבר איתך ברצינות"

"שמתי לב", ענתה מחכה להמשך.

"ספיר את באמת בחורה נהדרת, טוב לי איתך, אבל אני עדיין חושב על החברה שלי"

"יוני, אני יודעת, ואמרתי לך כבר קודם, שנינו היינו במצב שאנחנו צריכים חיבוק וחום, וקיבלנו את זה, אני לא כועסת עליך, אני ידעתי מראש מה קורה ובכל זאת העדפתי להיות איתך, אבל אני רוצה שנישאר ידידים, בלי כעס, בסדר?"

"אמרתי לך שאת נהדרת?, פשוט הלב שלי נתון לאחרת", ניסה להתנצל שוב.

ספיר השתיקה אותו ונתנה לו נשיקה על לחיו.

הם התחבקו ושתקו אל מול הים והמיית הגלים בחושך.

לאחר כמה דקות החלו לחזור לעבר החדרים שלהם, הפעם בלי לדבר כל אחד הלך לחדרו אחרי נשיקת לילה טוב.

 

"את חושבת שייצא משהו מספיר ויוני?", שאל אודי את קרן.

"האמת שאני לא יודעת, הם נראים מאוד קרובים מצד אחד, אבל יוני שקוע יותר מידי במחשבות, נראה לי שהוא עוד לא התנתק מהמערכת הקודמת".

"בדיוק מה שגם אני חשבתי", אמר אודי.

"חבל", אמרה.

"נכון, דווקא הם נראים לי באותו הראש, אבל אין מה לעשות, הלב תמיד קובע בסוף"

"ומה הלב שלך אומר עכשיו, גבר שלי?"

"הלב שלי אומר שאני צריך חיבוק", ענה.

"וזהו?"

"ולא תזיק גם נשיקה"

קרן התקרבה אליו ונתנה לו חיבוק קטן ונשיקה על האף.

"הצחקת אותי", אמר אודי, מצמיד אותה אליו בחיבוק מוחץ והדביק לה נשיקה על שפתיה.

"אתה מגרה אותי", גיחכה.

"זאת הכוונה", ענה לה.

קרן החלה להפשיט אותו, "אני רוצה אותך", אמרה לו.

הם החלו לתנות אהבים באיטיות...

 

 

 

פרק 38

 

"משטרה שלום", נשמע קולה המשועמם של השוטרת מהעבר השני.

"משטרה, אני צריכה שתגיעו בכל המהירות לרחוב.. . בתל אביב", אמרה לילך מנסה להישאר הכי רגועה שאפשר, "היו יריות וכנראה שיש פצועים, אני צריכה גם אמבולנסים", שיקרה כדי לזרז תהליכים.

"מי מדברת בבקשה?", שאלה השוטרת עדיין אדישה.

"מדברת לילך, וזה דחוף !!!, זה מצב חרום !!!"

"טוב, תישארי על הקו, אני אראה מה אני יכולה לעשות", ענתה השוטרת עדיין אדישה.

"עם מי אני מדברת?אני פשוט רוצה לדעת על מי להתלונן!!!", אמרה לילך בקשיחות, מבינה שאחרת לא יתייחסו אליה.

"את מדברת עם שושי, אני כבר מטפלת בפנייה, אל תעזבי את מקום האירוע", ענתה לפתע שושי בערנות, פוחדת להסתבך.

"אני כאן", אמרה לילך.

 

רן החל להרגיש דופק חלוש, "גיא מאבד הרבה דם", חשב.

"הוא עדיין חי", אמר ליוסי בזמן שהחל לחפש את סימני הפגיעה.

"אני מחפש את חור הכניסה", המשיך.

"אתה צריך עזרה?", שאל יוסי בדאגה.

"לא, אתה חייב לעמוד על המשמר, הם עלולים לצוץ כל רגע"

"מצאתי", צעק רן, לאחר שהפך את גיא על צידו, "הכדור רק שרט אותו בצד, הוא אפילו לא חדר", אמר בשמחה.רן החל לחתוך את חולצתו של גיא כדי ליצור מעין תחבושת זמנית, לפתע התפרץ אבי לחדר, יוסי שהיה דרוך כיוון במידית את האקדח אליו וכמעט ירה בו עוצר את עצמו ברגע האחרון.

"מה קרה?", שאל אבי בבהלה כשראה את שלולית הדם.

"גיא נפגע, חייבים לפנות אותו מיד", אמר לו רן.

"אמרתי ללילך להזמין את המשטרה ואמבולנס ברגע ששמענו את היריות, הם צריכים להיות פה כל רגע", אמר אבי תוך כדי עזרה לרן בחבישת גיא אשר החל להתעורר מאיבוד ההכרה בו היה שרוי.

"טוב מאוד", אמר רן כשסיימו את החבישה, "אני רוצה שתישאר איתו פה עד שהם יגיעו, אנחנו חייבים לרדת למטה"

"בסדר", הסכים אבי והחל ללטף לגיא את הראש במטרה להרגיעו.

"יורדים?", שאל יוסי.

לפתע נשמעו שלוש יריות מכיוון המרתף.

"קדימה", אמר רן.

רן ויוסי החלו לרדת במהירות במדרגות לכיוון המרתף.

הם הגיעו לסוף המדרגות מתכוננים לפרוץ לדלת הסגורה.

 

ספיר נכנסה לחדרה חושבת על היומיים האחרונים, היא לא הצטערה על ששכבה עם יוני, זה נראה נכון לאותו הרגע ונראה נכון גם עכשיו, היה נעים לה לקבל קצת חום מגבר, ויוני בהחלט היה מישהו שנעים להיות לידו, למרות שמההתחלה ידעה שהסיכוי שהוא לא ירצה לחזור לחברתו הוא קלוש, כל פעם שדיבר עליה היה ברור שהוא עדיין מטורף אחריה, היה חבל לה על זה שחברתו לא החזירה לו את אותו היחס, מי יודע מה ייגמר איתם בסוף.

בכל מקרה, היא החלה לחשוב שוב על הבחור שראתה לרגע וחצי בהופעה, הוא נראה כל כך אבוד ומתוק באותו הרגע שהיא רצתה לאכול אותו, אולי באמת העתיד שלה יהיה איתו, כמו שהוא התחיל להאמין, מצאה חן בעיניה התמימות שלו, "מחר בערב כשתחזור למלון שלה", חשבה, "היא תכתוב לו שוב, מי יודע מה יהיה, החיים ממש הפכפכים".

 

יוני הגיע לחדרו, סוגר את הדלת מאחוריו.

"מה אני עושה?", חשב, "הרי אני עדיין מאוהב".

זה נכון שהיא הייתה מרוחקת ממני בתקופה האחרונה מאז החלטנו על החתונה, כאילו יש לה משהו לא סגור, אבל היא כל הזמן אמרה שהכל בסדר, שהיא אוהבת אותי, אני חייב להתקשר אליה לראות מה קורה איתה, כל העניין עם ספיר רק הבהיר לי שלמרות שאני מסוגל להסתכל על מישהי אחרת אני עדיין רוצה לחזור אליה אם היא רק תיקח אותי.

מה שבטוח שאני לא אתן לה להרגיש מוזנחת יותר.

ובמחשבה הזאת בראשו נכנס למיטה והלך לישון, מתגעגע.

 

 

 

 

 

 

פרק 39

 

"ירון מה קורה שם?", נשמע קולו העצבני של צור.

ירון הרים את אקדחו וירה שלוש יריות לכיוונו של שלומי מפספס אותו בכמה סנטימטרים.

"תשכב כאילו אתה מת", לחש לשלומי המופתע, "אני לא רוצח אנשים בדם קר, חסר לך שתזוז אם צור יגיע לכאן לבדוק"

שלומי מיהר לשכב על הרצפה מנסה לא לזוז ולהישאר יציב.

פתאום צור הופיע מאחורי ירון, מסתכל על שלומי.

"חיסלת אותו? טוב מאוד, בוא, הם יהיו פה כל רגע", אמר צור והלך חזרה לכיוון החדר השני.

ירון העיף מבט אחרון על שלומי השוכב, פתח את נעילת הדלת כדי ששלומי יוכל לצאת ורץ בעקבות צור.

כשנכנס לחדר גלבוע כבר נכנס לפתח הסודי ונעלם, צור המתין עד שירון יכנס ונכנס אחריו מושך אחריו את הדלת אשר הייתה מחוברת למיטה.

אחרי שהוא נעל את הדלת מבפנים בעזרת מפתח החדר נראה כאילו אין בו יציאה והמיטה מסתירה את הפתח.

צור וגלבוע הדליקו פנסים והשלושה החלו בורחים כשברשותם הנשק הקטלני והתוכנה הנעולה.

"קדימה תזדרזו", בסוף הם ימצאו את הדרך הזאת ואני לא מתכוון להיות כאן כשזה יקרה", אמר גלבוע.

"הנשק הזה כבד", אמר ירון אשר עליו הוטל תפקיד הסבל.

"מספיק עם הבכיות", אמר לו צור.

 

רן ויוסי החליטו להתפרץ לדלת הנעולה.

"תחפה עליי", אמר יוסי.

"בסדר", אמר רן.

יוסי התכופף ופתח את הדלת מזנק פנימה תוך כדי.

החדר היה ריק, מלבד שולחן קטן באמצע וכסא.

בחדר היו שלוש דלתות שהובילו לתאי מעצר.

"נקי", אמר יוסי.

רן זינק אחריו מאבטח אותו כשהלך לדלת הסגורה הראשונה.

"הם הרגו פה מישהו", צעק ליוסי, "אני מקווה שזה לא שלומי"

שלומי ששמע אותם קוראים בשמו החליט שזה יהיה בטוח להסתובב.

"אל תזוז", אמר רן שהבחין בתנועה, פתח את הדלת וניגש לשלומי לבדוק אם הוא חמוש.

"אני שלומי", החליט שלומי להציג את עצמו.

"מה היו היריות ששמענו", שאל רן.

"ירון, השומר שלי החליט לא להרוג אותי אז הטעה את צור, וירה בקיר"

"הבנתי", אמר רן, "יש לך מושג לאן הם נעלמו?"

"לפי מה ששמעתי בחדר ליד יש דלת סודית או משהו", ענה שלומי.

השלושה רצו לחדר השני, מחפשים את הדלת.

 

לילך ראתה את הניידות מגיעות ועוצרות ליד הבית, האמבולנס הגיע דקה אחרי, היא החליטה שמספיק בטוח ללכת לשם.

"שלום אני לילך", הציגה את עצמה לשוטר האחראי.

"אני בני", אמר לה בחיוך, "מה בדיוק הבעיה?"

"היו יריות בפנים הבית", ניסתה להסביר, "חברים שלי נמצאים שם"

אבי ששמע את קולות הסירנה החליט לצאת לבדוק מה קורה.

"הגעתם", קרא בהקלה, "אני צריך רופא עם אלונקה, יש פצוע ירי בפנים", אמר במהירות.

שני חובשים זינקו מהר אל האמבולנס להביא אלונקה, הרופא תפס את התיק ומיהר אחרי אבי.

"אתה ואתה", אמר בני לשני שוטרים, "תכנסו בפנים ותראו מה קורה שם"

לאחר שאבי נתן לו הסבר קצר על מה שקורה ,בני החל לארגן את השוטרים האחרים לאבטח את הבית ובלוויית חמישה שוטרים נוספים מיהר פנימה.

הוא ראה את הרופא מטפל בבחור ששכב על הארץ, לפי כמות הדם זה לא נראה טוב, הבחור היה כבר לבן לגמרי.

"אני צריך עירוי דחוף, בואו ניקח אותו", אמר הרופא לשני החובשים.

השניים הרימו את גיא לאלונקה ולקחו אותו במהירות.

בני והשוטרים החלו לרדת במדרגות לכיוון המרתף.

 

"לך תראה מה זה הרעש למעלה", אמר רן ליוסי.

יוסי מיהר החוצה לעבר המדרגות.

רן בדיוק מצא את הדלת הסודית, אבל היא הייתה נעולה, אחרי שהבין שאין דרך אחרת לקח את הנשק וירה במנעול 3 יריות, הדלת נפתחה.

 

"חברה תיזהרו", צעק בני לעבר השוטרים כששמע את הירייה.

פתאום הם ראו מישהו מציץ מהדלת בקצה המדרגות.

"משטרה עצור !", צעק בני וכיוון את אקדחו.

"אל תירו, אני איתכם", צעק יוסי בחזרה, "חיכינו לכם".

 

 

 

פרק 40

 

"מה קורה שם?", שאלה לילך בחשש, "אני פוחדת נורא"

"אני לא יודע, אבל בטוח שלא משהו טוב", אמר אבי.

אבי יצא החוצה כדי לראות מה שלום גיא, הוא הרגיש אחראי למצב, למרות שלא היה אשם.

שני החובשים בדיוק סיימו להעלות אותו לאמבולנס, הרופא התיישב לידו.

"מישהו מכם מצטרף אליי?", שאל.

אבי נענע בראשו, רשם על פתק את מספרי הטלפון של רן ושלו, "אני מצטער, אבל יכול להיות שיהיו צריכים אותי פה, האם תוכל לדאוג שיתקשרו אלינו ברגע שידעו מה קורה?"

"בהחלט", ענה הרופא וסימן לנהג האמבולנס שאפשר לזוז.

אחד החובשים טרק את הדלת והאמבולנס התחיל לנסוע.

אבי החל לחזור לתוך הבית אשר היה מוקף בשוטרים.

 

השלושה התקדמו במהירות במעבר, לפתע ראו שחלק מן המנהרה קרס ונשאר רק מעבר צר.

הם התחילו להתקדם באיטיות מדלגים על ההריסות.

"אני לא יכול יותר", אמר פתאום ירון, "יותר מידי צר כאן כדי לעבור עם הנשק בצורה נורמאלית זה קורע לי את הגב"

"צור, תעזור לו לעבור", אמר גלבוע.

השניים ניסו להעביר את הנשק, אך ללא הצלחה.

"זה לא עובר",  נכנע לבסוף גם צור.

"צריך לפרק אותו", קבע גלבוע.

לפתע החלו לשמוע קולות מתקרבים במהירות.

"אין זמן", אמר צור.

גלבוע ניגש אל הנשק פירק ממנו את הקנה והחל ללכת לכיוון המשך המנהרה, "לפחות לא יהיה להם נשק תקין", אמר בכעס ותסכול.

השניים האחרים מיהרו אחריו בשתיקה.

 

רונה הסתובבה בבית כמו משוגעת, חושבת על אבי, על כל העניין, האם אני באמת אוהבת אותו? או שזה רק בגלל שככה הכנסתי לעצמי לראש, הרי שהייתי איתו, למרות שניסיתי לשכנע אותו לחזור, עדיין חשבתי על החבר שלי.

"מה זה אומר? שאני אוהבת את שניהם, או שאולי אני פשוט פוחדת להתחתן, או שאולי הייתי חייבת לשמוע מאבי שהוא כבר לא רוצה אותי, הרי ברור שאחרי חצי שנה אין עם מי לדבר.

והחבר שלי אוהב אותי כל כך, הוא עושה הכל בשבילי, והאמת היא שאני אוהבת אותו, למרות שאני פוחדת להודות בזה, הלוואי והוא היה פה איתי", חשבה פתאום, "אני כל כך צריכה אותו".

 

נוי הייתה עסוקה בהכנות לחתונה, בעלה לעתיד היה יותר מידי עסוק בזמן האחרון, הוא פשוט לא יכול היה להקדיש זמן לארגון החתונה, הייתה לו יותר מידי עבודה, "הלוואי וספיר כבר הייתה חוזרת", חשבה לעצמה, "לפחות ענת תעזור לי מחר", ניחמה את עצמה.

 

לילך תפסה את אבי בדרך להיכנס לתוך הבית.

"לאן אתה הולך?", שאלה.

"אני רוצה לראות מה קורה שם", אמר אבי.

"זה מסוכן", אמרה לו בדאגה.

"זה בסדר, הכל מלא שוטרים שם"

"אני באה איתך"

שניהם נכנסו לתוך הבית, השוטר ליד הדלת למרתף לא נתן להם לעבור.

"היו שם יריות, אף אחד לא נכנס", אמר להם.

אבי ולילך נעמדו במקומם, מתים לדעת מה קורה למטה.

 

"מחר אנחנו חוזרים למלון שלנו, חבל שהטיול הזה כבר נגמר", אמרה קרן לאודי לאחר שסיימו לתנות אהבים.

"מקסימום ניקח עוד טיול לכיוון אחר", אמר אודי", או שפשוט נרגע קצת באזור המלון, יש גם שם הרבה דברים לראות.

"קניות", אמרה לפתע קרן, "כן בהחלט מתאים לי קניות, אני אשאל את ספיר אם בא לה להצטרף אליי"

"בואי נעבור קודם את מחר", אמר לה פתאום אודי בקול מודאג.

"למה, מה קרה?", שאלה לא מבינה.

"אני לא יודע מה עובר על יוני וספיר, אולי יוני לא ירצה שנמשיך להיפגש איתה אחרי הטיול"

"אני חושבת שאתה טועה", אמרה לו, "הם אנשים בוגרים ונראה לי שהם דווקא יישארו ידידים טובים"

"נראה מה יקרה מחר", אמר אודי בעייפות, "אני הולך לישון, לילה טוב", אמר ונישק אותה על שפתיה.

"לילה טוב", ענתה בפינוק.

 

 

 

 

פרק 41

 

 

זיסמן צלצל למזכירתו באינטרקום הפנימי, "תשיגי לי בבקשה את רבינוביץ, תודה"

"רבינוביץ על הקו", אמרה המזכירה.

"היי רבינוביץ מה קורה?", שאל זיסמן.

"יהיה טוב זיסמן", אמר רבינוביץ נשמע עייף.

"רבינוביץ' תקשיב, אני לא רוצה שיהיו עוד פאשלות עם השמירה, זה ברור?"

"אני מקווה שסגרנו את כל החורים באבטחה"

"אתה לא נשמע לי בטוח במיוחד"

"תשמע זיסמן, אף אחד לא יכול להיות בטוח במאה אחוז, אנחנו נעשה את המקסימום, אני מאמין שזה יהיה בסדר", ענה רבינוביץ.

"אני סומך עליך".

"תישן בשקט", סיים רבינוביץ את השיחה.

זיסמן הניח את השפופרת בחששות כבדים, מה שחסר זה שמישהו יגנוב את אחד הנשקים הגמורים, רבינוביץ היה האחראי מטעם חברת השמירה ששכר, המליץ עליו חברו הטוב יואל, הוא אמר שהוא אחד מהטובים בתחום, ויואל צריך לדעת הוא בעל חברת ייצור נשקים משל עצמו.

הוא היה מודאג גם בגלל אבי, הוא ניסה להשיג אותו בבית מספר פעמים ולא הייתה תשובה, הטלפון הנייד שלו היה גם מנותק, מדאיג ביותר.

בנוסף הוא גם לא שמע מרן כלום.

 

השוטרים החזיקו עדיין את הנשק מכוון לכניסה, "צא עם ידיים מורמות", צעק בני.

יוסי החזיר את האקדח לנרתיקו התקדם לעבר השוטרים עם ידיו מורמות.

אחד השוטרים רץ אליו ופרק אותו מנשקו.

"דבר", פקד בני.

"אוקי חברה, אין הרבה זמן, הפושעים נמלטו דרך דלת סודית, יש להם בידיים נשק סודי שאם הוא יגיע לידיים זרות אנחנו בבעיה, חבל על הזמן, עוד שני חברים שלי מחכים בפנים".

"אני מבין שאתם החברה שבאתם להגן על אבי?"

"רן ואני, גיא זה הפצוע למעלה, יש לך מושג מה קורה איתו?, וישנו שלומי אח של לילך, מצאנו אותו פה, אחד החוטפים עזר לו, בחור בשם ירון"

"לגבי גיא, ככה אמרת שקוראים לו?, אז הוא פונה לבית החולים, לגבי ירון נראה מה נעשה, בואו נזוז עכשיו", אמר בני בהחלטיות.

השוטר החזיר ליוסי את אקדחו והחבורה נכנסה פנימה.

רן ושלומי חיכו להם כדי להיכנס מנהרה.

כל החבורה נכנסה פנימה, השוטרים הדליקו את הפנסים שהיו בחגורתם, בני החל לתדרך בקשר את השוטרים למעלה ונתן להם הוראות, החבורה נעה במהירות במנהרה.

"מעניין לאן זה יגיע", אמר רן.

"לפי הכיוון אני חושב שזה יגיע לרחוב גורדון", אמר בני, "אני שולח ניידות לשם"

 

השלושה הגיעו ליציאה בתוך אחת החצרות ברחוב השני, הרימו את הדלת המתרוממת ויצאו החוצה.

הם ניגשו לחנייה של הבית בה חיכה להם רכב המילוט.

צור התיישב ליד ההגה והתניע את הרכב מוציא אותו באיטיות לרחוב.

"תן גז", זרז אותו גלבוע.

"אני לא רוצה למשוך תשומת לב", ענה צור בזמן שהסתכל מסביב.

בזמן שיצאו מהרחוב שמעו את ניידות המשטרה מגיעות מן הצד השני ונעצרות באמצע הרחוב עוצרות את התנועה.

"יצאנו בדיוק בזמן, יש אחרינו מישהו עם ראש על הכתפיים שחושב מהר", אמר ירון בדאגה.

"זה לא מה שמדאיג אותי", אמר גלבוע וחייג מספר בטלפון.

"הלו", ענה קול מן העבר השני.

"זה אני", אמר גלבוע.

"אני מקווה שיש לך כל מה שאני צריך"

"היו בעיות"

"איזה בעיות בדיוק?"

"עלו עלינו"

"ו...", הקול היה חסר סבלנות.

"איבדנו את הנשק", אמר גלבוע.

"מה????????", נשמעה צעקה מן העבר השני.

ואחרי רגע, "אני מקווה שלפחות את התוכנה יש לכם"

"כן ולא", ענה גלבוע בקול רועד.

"למה אתה מתכוון?"

"אין לנו את הסיסמא, עוד טעות אחת והתוכנה תימחק את עצמה"

"אז מה בדיוק אתה מתכוון לעשות עם זה?"

"יש לי תכנית לגבי זה", ענה גלבוע.

 

 

 

פרק 42

 

האמבולנס הגיע לבית החולים, שני החובשים הוציאו את גיא והכניסו אותו למיון.

"יש לנו מקרה ירי דחוף", צעקו תוך כדי.

מיד קפץ על גיא צוות של רופאים ואחיות.

"אני צריך חדר ניתוח מיד", אמר הרופא לאחר שבדק את גיא, "המצב שלו לא טוב בכלל, הוא איבד הרבה דם, אני פוחד שאנחנו עלולים לאבד אותו", קבע בדאגה.

גיא הוכנס לחדר הניתוח במהירות וצוות הרופאים החל מיד לטפל בו.

 

החבורה התקדמה במהירות במנהרה, רן ובני מובילים בראש.

לפתע נתקל רן במשהו על הרצפה, הם כיוונו את האור וגילו להפתעתם את הנשק מפורק ללא הקנה.

"מעניין מה גרם להם לעשות את זה?", תהה בני.

"הנה התשובה", אמר יוסי מצביע על המעבר הצר במרחק שני מטר מהם, "הגוף של הנשק לא היה עובר שם".

בני פנה לאחד השוטרים ואמר לו לאסוף את הנשק ולחזור איתו למפקדה.

החבורה המשיכה להתקדם הלאה לכיוון היציאה.

לאחר הליכה של עוד כמה דקות הם יצאו החוצה לחצר אחורית, לאח שיצאו לרחוב ראו את הניידות חוסמות את היציאות, היה ברור להם שהפושעים כבר מזמן לא שם.

"לפחות אין להם נשק עכשיו", אמר יוסי.

"אני מקווה שאתה צודק", אמר רן מודאג.

"זזים לתחנה לסגור קצוות?"שאל אותם בני.

"אני רוצה את אחותי איתי", אמר לפתע שלומי ששתק כל המרדף.

בני דיבר בקשר רגע, ולאחר מכן פנה אליהם בחזרה.

"טוב, דיברתי עם הצד השני, ניקח עכשיו ניידת ונעבור שם, תיקחו את הרכבים שלכם וניסע לתחנה, אבי ולילך מחכים לנו ליד הכניסה לבית", תידרך אותם בני.

"עכשיו אני רגוע", אמר רן.

 

"מה התוכנית?", שאל הקול בעבר השני של הטלפון.

"תסמוך עליי, עד סוף היום תהיה לי הסיסמא", ענה גלבוע, "השאלה מה ניתן לעשות בנוגע לנשק?"

"אני אדבר עם האיש שלי שוב, נראה מה נעשה", ענה הקול וניתק.

"תסתובב אחורה", אמר גלבוע לצור.

"השתגעת?", שאל צור.

"תחזור לבית, המקום האחרון שיחפשו אותנו עכשיו זה שם", אמר גלבוע.

צור היה עצבני אבל עשה מה שגלבוע אמר לו.

 

"דיברתי עכשיו עם בני", אמר השוטר לאבי ולילך, "הוא רוצה שתמתינו להם ליד הבית, הם כבר באים לאסוף אתכם".

"מזל טוב", אמרה לילך בהקלה.

"באמת הגיע הזמן שנדע מה קורה", הסכים אבי.

השניים יצאו מהבית והלכו להמתין ליד הכניסה.

השוטר שעמד בפתח הצדיע להם קלות בחיוך.

"בוא נלך נשב שם ליד תחנת האוטובוס, לא נעים לי מאיך שהשוטר מסתכל עלינו", אמרה לילך.

"בואי", הסכים.

הם הלכו לתחנת האוטובוס תוך כדי מחשבות על כל מה שקרה.

"זה היה פשוט בית משוגעים", אמרה לו.

"ממש, אני שמח שאחיך שוחרר"

"אני לא מאמינה שאני אראה אותו עוד כמה דקות"

"הגיע הזמן"

לפתע אחד השוטרים יצא החוצה, מחזיק בידו את התיק של אבי.

"התיק הזה היה על הרצפה, לפי השם שרקום עליו הבנתי שהוא שלך", אמר והגיש אותו לאבי.

"תודה", ענה ולקח את התיק.

לאחר בדיקה קצרה גילה שמלבד הדיסק הכול נשאר במקום.

הוא הוציא את הטלפון שלו והדליק אותו.

"יש לך הודעה עשר הודעות חדשות", הבהב הטלפון.

אבי בדק את ההודעות, כולן היו מזיסמן, הוא רצה שהוא ייצור קשר דחוף, יש לו משהו לספר לו שאינו סובל דיחוי.

אבי התקשר לזיסמן.

"זיסמן מדבר", נשמע קולו הבוטח בטלפון.

"זיסמן, זה אבי"

"אבי? איפה אתה? אני מחפש אותך שעות"

"קרה משהו?"

"מישהו רוצה לגנוב את התוכנה", אמר זיסמן לחוץ.

"והוא הצליח", אמר לו אבי בצער.

"ספר לי איך זה קרה", אמר זיסמן מיואש, יודע שהיה צריך לפעול קודם, "לפחות אבי בחיים", חשב מנחם את עצמו.

אבי התחיל לספר לו את מה שידע...

 

 

 

 

פרק 43

 

רונה הגיעה הביתה נסערת ביותר, היא החליטה לכתוב מכתב התנצלות לאהובה ולבקש ממנו לחזור אליה, היא קלטה סוף כל סוף שאותו היא באמת רוצה, אבי היה זיכרון רחוק וטוב שהיא הפסידה בגלל טעות שעשתה, אבל היום היא לא באמת רוצה אותו כמו שחשבה, מי שהיא באמת רוצה זה האהוב שלה, זה שהיא שמה בהמתנה בטענה מגוחכת שהיא צריכה לחשוב על הקשר, יום אחרי שביטלה את החתונה.

רונה התחילה לכתוב את המכתב...

 

"אהובי היקר,

אני מצטערת על כל מה שעשיתי לך, אני יודעת שאתה אהבת אותי באמת ורק חוסר הביטחון שלי גרם לי לבקש את ההפסקה הזאת.

אתה לא יודע כמה הייתי רוצה להיות לצידך עכשיו בטיול שתכננו יחד כל כך הרבה זמן.

אני באמת מקווה שאתה נהנה שם עם אודי וקרן.

יוני, אני מקווה שזה לא מאוחר מידי להתנצל ולהגיד לך שאני רוצה אותך בחזרה, אני מקווה שתסכים לקחת אותי, משום מה יש לי הרגשה רעה ואני לא יודעת למה, למרות שאמרת לי שכשתחזור נדבר, עדיין החלטנו שכל אחד פנוי לעשות כל מה שהוא רוצה, ואני יודעת שבתאילנד לא חסר מה לעשות.

אני מתחננת שתיצור איתי קשר ברגע שתראה את המייל הזה.

 

אוהבת אותך ללא גבול ורוצה להיות אשתך,

 

רונה"

 

רונה קראה את המכתב כמה פעמים, וקלטה שהיא עכשיו נלחמת להשיג את מה שהיה לה בכל מחיר, עצם זה שיוני לא יצר איתה קשר מאז הנסיעה הבהיר לה כמה פגעה בו.

היא שלחה את המכתב תוך כדי ניגוב הדמעות מעיניה, "למה הכול כל כך קשה לי?", חשבה, "למה אני לא רואה מתי טוב לי וחייבת להרוס הכול?"

 

"אז אתה מבין, זיסמן", סיים אבי את העדכון, "כרגע אנחנו מחכים שיאספו אותנו לתחנת המשטרה, ורציתי רק להגיד תודה ששלחת את רן בעקבותיי, אני לא יודע איך זה היה נגמר אם לא"

"הייתי צריך להזהיר אותך קודם", התנצל זיסמן, "איזו טעות זו הייתה".

"אני רואה את הרכב, חייב לסיים", אמר אבי.

"להתראות", אמר זיסמן.

המסחרית הגדולה נעצרה ליד אבי ולילך, הם לא ראו מי יושב בפנים כי החלונות היו מושחרים, הם התרוממו והלכו לכיוון הדלת האחורית שהחלה להיפתח.

"תיכנסו", שמעו קול מבפנים.

לילך נכנסה ראשונה, יד הושטה לעזור לה מתוך הרכב האפלולי, היא נעזרה בה והתרוממה פנימה, ברגע שנכנסה יד אחרת עטפה אותה וחסמה את פיה, היא לא הצליחה להשמיע קול.

אבי קפץ אחריה, ברגע שקלט שבפנים הוא רואה את גלבוע מכוון אליו אקדח, כבר היה מאוחר מידי.

"תכנס כמו ילד טוב ותסגור את הדלת או שהחברה שלך פה תחטוף כדור", אמר גלבוע בקול קר.

אבי עשה כפי שאמרו לו, לא מבין איך נפל בפח, הוא הסתובב לסגור את הדלת וראה ילד קטן מסתכל בו במבט מוזר, כאילו שמע מה קרה בתוך הרכב, הוא סימן לו בשפתיו ללא קול את המילה "הצילו" לא יודע אם הוא הבין או לא.

לאחר שסגר את הדלת הרכב החליק והשתלב בתנועה במהירות.

הילד הקטן, אלירן, החל מחפש שוטר, הוא ראה ממול את הניידות שעומדות ליד הבית והחל רץ לעברם.

 

בני, רן, יוסי ושלומי, הגיעו ליד הבית מחפשים את אבי ולילך.

בני יצא החוצה לשאול את השוטרים היכן הם.

"השוטרים אומרים לי שהם יצאו לחכות לנו ליד תחנת האוטובוס הזאת", אמר והצביע על התחנה מעבר לרחוב.

"זה נשמע לא טוב", אמר רן מסתכל על הילד הקטן שהגיע בריצה מאותו הכיוון וניסה לדבר עם אחד השוטרים.

השוטר הצביע פתאום לכיוונם והילד החל לרוץ אליהם.

"מה קורה פה?", שאל רן יותר את עצמו מאשר את כל מי שהיה מסביבו.

"אתה בני?", שאל אלירן את בני במפתיע.

"כן", ענה בני, לא מבין מה הילד רוצה ממנו.

"ראיתי חטיפה", אמר אלירן מפיל את הפצצה.

 

"תשבו בשקט ואל תזוזו", אמר גלבוע, "עשיתם לנו כבר יותר מידי בעיות"

"לפחות בעיה אחת גמרנו", גיחך צור, "אתה רואה את ירון פה?, את יכולה להגיד לו תודה, הוא חיסל את שלומי"

לילך הסתכלה על ירון לא מבינה.

 

 

 

פרק 44

 

 

"טוב", אמר גלבוע, "עכשיו אני רוצה לדעת את הקוד של התוכנה".

אבי ישב ושתק לא מוכן לתת לו אותו.

"אם לא תיתן לי את הקוד אני מתחיל לחתוך את החברה שלך פה", אמר גלבוע ושלף סכין מצמיד אותה לגרונה של לילך.

אבי שתק לרגע ואז אמר בשיא האדישות, "תחתוך, גם ככה היא בחורה בוגדנית שרק זממה איך להפיל אותי מאחורי הגב"

גלבוע הסתכל עליו לא מאמין למשמע אוזניו.

"אם ככה מעניין מה תגיד אם אני אחתוך לך את האצבעות אחת אחת", התאושש גלבוע מהפתעתו, לקח את ידו של אבי והצמיד את הסכין לאצבעו.

"בסדר, אני אגיד לך", נעתר אבי לבסוף, "אבל תשחרר את לילך קודם"

"חשבתי שלא איכפת לך ממנה", אמר גלבוע.

"באמת לא איכפת לי, אבל נמאס לי לראות אותה כל הזמן, אני נזכר במה שהיא עשתה לי"

גלבוע הסתכל עליו במבט חשדני, "ואם אחרי שאני אשחרר אותה לא תגיד לי?"

"אז תהיה באותו מצב לפני רגע, תחתוך אותי", אמר אבי בקול קר.

"צור, תעצור את הרכב", פקד גלבוע.

"השתגעת?", שאל צור.

"היא לא מועילה לנו בכל מקרה, תעצור ונזרוק אותה", אמר גלבוע.

"יש לי פתרון יותר טוב, תהרוג אותה", אמר צור.

"אם לא תשחררו אותה לא יהיה לכם את הקוד, אני לא מוכן שתרצחו אותה", אמר אבי באיום.

"תעצור עכשיו !", פקד גלבוע בעצבים.

"הוא עובד עליך", אמר צור ועצר באי רצון את הרכב מאחורי בניין תעשייתי גדול כדי שלא יראו אותם.

פתאום גלבוע לקח את אקדחו ונתן ללילך מכה מאחורי אוזנה, גורם לה לאבד את ההכרה.

"למה זה היה טוב?", שאל אבי בעצבים.

"כדי שהיא לא תרוץ למשטרה עם הפרטים שלנו לפני שנעלם מפה", ענה לו גלבוע תוך כדי פתיחת הדלת והשלכת לילך מהרכב לצד הדרך.

"סע", אמר לצור שמיד התחיל בנסיעה שוב.

"מה הקוד?", פנה לאבי שוב.

"הקוד הוא "סוף הקיץ"  ", ענה אבי באי רצון.

"חסר לך שזה לא נכון", איים גלבוע, "בכל מקרה עד שזה לא יעבוד אתה נשאר איתנו".

 

גיא הוצא מחדר הניתוח והועבר לחדר ההתאוששות, האחות לידו התקינה לו אינפוזיה לידו, והחלה לטפל בתחבושות מארגנת אותן כך שיהיה לו יותר נוח.

היא התמקמה לידו על הכורסא, משגיחה עליו שלא יהיו לו תופעות לוואי אחרי הניתוח שעבר, הוא איבד יותר מדי דם והרופאים חששו להשאיר אותו לבד.

"מעניין מי ירה בו? בחור כל כך מתוק", חשבה לעצמה.

מבחוץ שמעה את השוטר שהוצב לשמור על החדר זז בכיסאו, "כנראה שהוא חשוב לאיזו חקירה", חשבה.

גיא החל לנוע במיטה, משמיע כל מיני קולות חלושים של כאב.

האחות קמה אליו וניגבה את הזיעה ממצחו משתמשת במגבת רטובה.

היא הסתכלה בשעון, "הוא אמור היה להתעורר כבר לפני כעשר דקות, כנראה שהעייפות הכריעה אותו והוא נרדם", חשבה.

לפתע בלי התראה החל כל גופו לרעוד ללא שליטה ופניו החלו להיהפך כחולים, האחות לחצה על כפתור האזעקה...

 

"מה ראית בדיוק?", שאל בני את אלירן.

"ראיתי אישה ואיש אחד נכנסים לרכב גדול שחור, ובפנים היה מישהו עם אקדח שאיים עליהם", אמר אלירן בהתרגשות.

"ומה עוד", עודד אותו רן להמשיך.

"אז אחרי ששניהם נכנסו למכונית, האיש הסתובב ועשה עם השפתיים כאילו הוא אומר הצילו, סגר את הדלת והם נסעו", המשיך אלירן.

"אתה זוכר את סוג הרכב?", שאל בני בלי הרבה תקווה.

"לא", ענה אלירן.

"זה חסר סיכוי", אמר רן בייאוש, "הם יכולים להיות בכל מקום".

"אבל רגע...", ניסה אלירן להכניס מילה כאשר יוסי השתיק אותו.

"בואו נפרוס מחסומים, אנחנו יודעים שזה רכב מסחרי שחור גדול, כמה כאלה כבר יש?", אמר יוסי.

אלירן שוב ניסה לתפוס את תשומת הלב של בני, "אדוני השוטר", אמר.

"כן, יש לך עוד משהו להגיד לנו?", שאל בני מיואש.

"אני יודע את המספר של המכונית, זה יעזור?", שאל אלירן וחייך חיוך של מבוכה.

כעבור כמה דקות יצאו לשטח מכוניות שיטור בחיפוש אחר המסחרית על שמו של צור...

 

 

 

פרק 45

 

הפועל של מפעל הקופסאות יצא לעשן מאחורי הבניין, כאשר לפתע ראה גוף של אישה שכוב על הרצפה ללא תנועה.

הוא הפך אותה על גבה, רואה את הדם שהתקרש מאחורי אוזנה.

הוא בדק את הדופק וראה שהוא סדיר יחסית, הוא ניסה לעורר את הבחורה וכעבור כמה דקות היא פקחה את עיניה.

"מי אתה?", שאלה בפחד.

"אני יעקב, ואת?"

"אני, אני...", אמרה ולא יודעת מה לענות, לפתע פניה נדלקו, "אני לילך", אמרה, "אני חושבת", הוסיפה בחשש.

"את זוכרת איך הגעת לכאן?"

"לא"

"איפה את גרה?"

"לא זוכרת"

"מה את כן זוכרת בקשר אלייך", שאל בדאגה.

לילך הסתכלה עליו, מנסה לזכור משהו, אבל היא פשוט לא ידעה להגיד לו מי  היא או מה מעשיה שם.

"טוב, אנחנו הולכים לבית החולים", אמר יעקב.

לילך קמה בצייתנות אחריו, הם נכנסו לרכבו ונסעו לכיוון בית החולים.

כאשר הגיעו יעקב הפקיד אותה בידיהם של רופאי המיון, מסביר להם איך מצא אותה.

"אני חייב לחזור לעבודה, אם את צריכה משהו תתקשרי אליי", אמר לה ושם פתק עם מספר טלפון בידה.

"תודה", מלמלה בשקט, מבולבלת.

 

"הלו", ענה רבינוביץ לטלפון.

"רבינוביץ, תקשיב, אתה חייב לחזק את השמירה על הנשק", אמר זיסמן.

"אמרתי לך, אין לך מה לדאוג", הרגיע אותו.

"אני בכל זאת דואג, תעשה את זה בשבילי"

"טוב", ענה רבינוביץ.

זיסמן ניתק את הטלפון.

רבינוביץ חייג למספר חדש.

"כן", נשמעה התשובה.

"חיפשת אותי?", שאל.

"כן, אני צריך שתשיג לי אב טיפוס חדש", ענה הקול.

"השמירה חזקה מדי", ענה רבינוביץ.

"זה ממש לא מעניין אותי, אני צריך משהו ואתה תספק"

"אני עלול להיתפס", התלונן רבינוביץ.

"גם ככה אתה לא תחזיק שם הרבה זמן מעמד, אז תשיג לי מה שאני צריך, ותתפטר", ענה לו הקול.

"אני לא יודע", התחיל שוב רבינוביץ.

"תשתוק ותבצע", אמר הקול וניתק.

רבינוביץ החל לתכנן שוב את העברת הנשק.

 

"מה אנחנו עושים עכשיו?", שאל יוסי.

"מחכים לשמוע משהו מאחת הניידות", ענה רן, מביט בבני שהתחיל לארגן את השוטרים בשטח לאבטחת המבנה והעברת הנשק למפקדה.

"אני מקווה שלא יקרה להם כלום", אמר שלומי בחשש.

"איזה פישול", התפרץ בסוף רן בתסכול.

"לא יכולת לדעת שהם יחזרו לחטוף אותם", אמר יוסי, "זה הרי היה מעשה טירוף".

"מי אלה האנשים האלו?", שאל פתאום אלירן.

"אנחנו לא יודעים בדיוק", ענה בני, מסמן בידו לאחד השוטרים להתקרב.

"תיקח אותו לביתו, תדאג שהוא ייכנס בדלת, ותרשום את הכתובת למקרה שנזדקק לו שוב", אמר בני.

"תודה לך על הכל, עזרת לנו מאוד", אמר בני לאלירן.

"שמח לעזור", ענה אלירן מחייך באושר.

השוטר לקח את אלירן מלווה אותו לביתו.

"קיבלנו דיווח, הרכב אותר ליד דיזינגוף נוסע לכיוון הים", אמר אחד השוטרים.

"תגיד להם לעצור אותו", פקד בני, "בואו, אנחנו זזים"

החבורה נכנסה לרכב המשטרה ובני זינק קדימה מפעיל סירנה.

"תמיד רציתי לנסוע ברכב משטרה וסירנה, אבל לא חשבתי על הנסיבות האלו", אמר שלומי.

בני השתחל בין המכוניות אשר פינו לו דרך.

"הוא בורח מאתנו", שמעו דיווח של אחד השוטרים בקשר, מיד אחר כך נשמעו דיווחים זהים, מתברר שצור היה נהג טוב.

 

 

פרק 46

 

 

"יש יותר מידי ניידות באזור", אמר צור.

"אז תזדרז ונכניס את הרכב לחנייה", אמר גלבוע.

צור החל להגביר את המהירות כמה שיכול היה במסגרת החוק, לא רוצה שיעצרו אותו על מהירות.

לפתע שם לב שאחרי שעבר רכב משטרה שעמד, המשטרה החלה לנסוע אחריו, כעבור כמה רחובות היו מאחוריו כבר שלוש ניידות, אבל לא ניסו לעצור אותו.

"יש לנו זנב", אמר לגלבוע.

"אתה בטוח?", שאל גלבוע והסתובב לאחור, בודק את השטח.

"כן", ענה צור שהחל להקיף את הבלוק כדי לראות עם המשטרה אחריו.

"תנסה לנער אותם", אמר גלבוע.

צור נעמד באור אדום אחרי כמה מכוניות, כאשר התור החל לזוז הוא חיכה לרגע האחרון וזינק באור כתום עובר את הצומת.

שלוש המכוניות המשטרתיות הבינו שהוא עלה עליהן והחלו להפעיל סירנות בזמן שעברו באדום מתחילות במרדף אחריו.

צור לחץ על הדוושה כמה שיכל בשטח שלפניו מכוון את עצמו לכיוון הרחובות הרחבים יותר כדי לא להיתקע אחרי מישהו.

המשטרה לא הרפתה, במקביל החלו להתווסף ניידות, זה היה רק עניין של זמן עד שייתפס.

"תיסע יותר מהר", אמר גלבוע בעצבנות.

לאחר כמה פניות בהפתעה, הניידות איבדו אותו.

"יש לנו כמה דקות עד שימצאו אותנו שוב", אמר לגלבוע.

"תעצור פה", אמר גלבוע מצביע על חצר של בניין.

צור נכנס לחנייה מאחורי הבניין ועצר.

"אני לא יודע איך, אבל הם מכירים את הרכב שלנו", אמר גלבוע.

"אולי זה הילד הקטן", אמר פתאום ירון.

"איזה ילד", שאלו צור וגלבוע יחד.

"הילד שהיה ליד האוטו שלקחנו את אבי ולילך", אמר ירון כאילו כולם ראו אותו שם.

"אתה רוצה להגיד לי שראית אותו ולא אמרת לי כלום, בזמן שאני חוטף מישהו מול העיניים שלו?", שאל גלבוע, לא מאמין.

"חשבתי שראיתם אותו", אמר ירון.

"טוב, אנחנו נוטשים את הרכב", קבע גלבוע.

מרחוק נשמעו הצופרים המתקרבים של ניידות המשטרה.

"מה עושים איתו?", שאל צור מצביע על אבי, "ברור לך שלא נוכל להסתובב איתו?"

"שאלה טובה", אמר גלבוע, "הבעיה שאני אולי אצטרך אותו, במקרה והוא שיקר לי", אמר גלבוע נועץ מבט באבי כדי לראות אם משהו בפניו זז.

אבי הרים את עיניו ונעץ בו מבט בחזרה.

"תקשור אותו ושים אותו מאחור בתא מטען", אמר לירון, "נקווה שלא ימצאו את הרכב, נבוא יותר מאוחר לבדוק".

ירון לקח את אבי והחל לקשור אותו, מהדק את החבלים לידיו, לבסוף שם לו סמרטוט בפיו, דואג שלא יחנוק אותו.

"קדימה בואו נסתלק מכאן", אמר גלבוע.

השלושה החלו לרוץ ונעלמו בין הסמטאות.

מסביב רעש הסירנות התחזק.

 

רן צלצל לבית החולים, מתפלא שלא הודיעו לו מה קורה עם גיא, בני בינתיים הגיע לאזור בו הניידות איבדו את צור, הם החלו מסתובבים בין הרחובות מחפשים את הרכב השחור.

"שלום את הרופא האחראי על פצעי ירי", ביקש רן.

"כן בבקשה", נשמע קול של אישה.

"את האחראית על פצעי ירי", שאל רן.

"ד"ר בלום הוא האחראי, הוא כרגע בטיפול נמרץ, מה אפשר לעזור?"

"הגיע אליכם בחור עם פגיעת ירי לפני כשעה וחצי, האם את יודעת מה קורה איתו?"

"עם מי אני מדברת?", נשמעה האחות לחוצה פתאום.

"שמי רן איילון, אני חבר טוב שלו", ענה רן מתחיל לדאוג.

"מר איילון, אני לא יודעת מה להגיד לך, הוא עבר את הניתוח בהצלחה, הבעיות החלו אחר כך"

"האם הוא בסדר?", שאל רן בדאגה.

"הוא יצא מהניתוח ואחר כך היו לו פרפורים", המשיכה לחוצה.

"ומה מצבו עכשיו", דרש לשמוע את מה שפחד ממנו יותר מכל.

"הוא...", ענתה.

 

 

פרק 47

 

אבי הרגיש חנוק בתא המטען.

לאחר ששמע את החבורה נעלמת, הוא ניסה להוציא את הסמרטוט מהפה תוך כדי שפשופו על הרצפה.

לאחר כמה דקות הוא הצליח לשחרר את הפה והחל לצעוק לעזרה, עד שהבין שרכב היה אטום מידי בשביל שמישהו ישמע אותו.

הוא לא ידע כמה זמן יש לו עד שהפושעים יחזרו ולכן החל לנסות להשתחרר.

מה שהוא לא הבין זה למה כשירון קשר אותו הוא כל הזמן סימן לו להחזיק את הידיים שלו מתוחות רחוק \אחת מהשנייה.

לאחר כמה דקות של מאבק ירד לו האסימון, החבלים היו חצי רפויים בלי להתאמץ בכלל, ירון עזר לו להשתחרר על ידי זה שעשה כאילו הוא קושר אותו חזק ובעצם החבלים לא היו מתוחים.

אחרי מאבק של כרבע שעה אבי הוריד מעליו את החבלים ויצא מן הרכב.

 

"יקירתי, איך את מרגישה?", שאלה הרופאה את לילך.

"יש לי קצת כאבים מאחורי האוזן", אמרה לילך.

"לא פלא, מישהו נתן לך שם מכה, את זוכרת את זה?", שאלה אותה הרופאה.

"אני לא זוכרת כלום", אמרה לילך בייאוש.

"נראה מה יהיה כשהנפיחות תרד", אמרה הרופאה מבינה שאין סיכוי כרגע לכלום.

לילך החלה למשש את אזור המכה, מרגישה את הגוש הגדול שהתנפח שם.

"אז מה עכשיו?", שאלה.

"עכשיו את לוקחת כדור והולכת לישון", אמרה לה הרופאה והגישה לה כדור שינה עם מים.

"תודה",  ענתה לילך ובלעה את הכדור.

"לילה טוב", אמרה הרופאה מסמנת לאחות להשגיח על לילך.

"לילה טוב", אמרה לילך והלכה לישון לא יודעת מה יקרה.

 

לאחר שלחצה על כפתור האזעקה החלה בתהליכי הנשמה, מצמידה את שפתיה לשל גיא.

חזהו של גיא עלה וירד באיטיות לפי קצב נשימותיה, היא החלה לעסות את ליבו, מרגישה איך החיים שלו בורחים לה מהידיים...

 

רבינוביץ החל מקיש על המקלדת את הוראות הפעולה של העברת הנשק מתל אביב לדימונה, יודע שהנשק לא אמור לעזוב את תל אביב.

כאשר היה צריך למלא את סיבת ההעברה, מלא בפרטים "מטווח".

לאישור הסופי היה חייב להקיש את הקוד של זיסמן, בלי זה לא היה אישור ההעברה.

הוא הסתכל על המסך המהבהב, "קוד אישור בבקשה", ואז בלי לחשוב פעמיים הכניס את הקוד, מגחך לעצמו, הוא הרי היה האחראי על הכנסת הקודים של כולם.

האישור הסופי הופיע על המסך מראה לו את מסלול ההעברה עם השעות בנקודות הציון.

רבינוביץ חייג את המספר של המבצעים שלו.

"מוטי, מחר בשעה...", לאחר שיחה של כעשרים דקות בה תדרך את מוטי, הוא ניתק את הטלפון מחייך לעצמו בסיפוק.

"מוטי והחבורה שלו יעשו את העבודה כמו שצריך, המובילים לא יידעו מה קרה", חשב לעצמו.

 

"מה קורה?", שאל ד"ר בלום את האחות איה.

"הוא פרפר ועכשיו אין דופק", אמרה חוששת לחייו של גיא.

צוות ההחייאה נערך בשניות, "להתרחק", אמר ד"ר בלום ונתן לגיא מכת חשמל ראשונה, גיא פרפר באוויר...

 

אבי יצא לרחוב מנסה להבין איפה הוא נמצא.

לאחר שהלך לאורך הרחוב הגיע לכביש הראשי.

הוא ראה ניידות משטרה מסתובבות מסביב ללא מטרה והחליט לגשת לאחת מהן.

"סליחה", פנה לשוטר.

"כן, מה אני יכול לעזור?", שאל השוטר, למרות שנראה טרוד במשהו והסתכל מסביב.

"אני חייב ליצור קשר עם בני המפקד שלכם, יש אפשרות?", שאל בחוסר ביטחון, תמיד שפנה לשוטרים איבד את בטחונו העצמי.

"ומי אתה?", שאל השוטר בפליאה.

"קוראים לי אבי רוזן"

"אבי רוזן???", התעורר השוטר.

"המפקד בני, צור קשר עם ניידת 43 דחוף", החל השוטר לדבר בקשר במהירות.

אבי הסתכל עליו, לא מבין מאיפה השוטר שמע עליו.

"כאן בני, מה קורה?"

"יש לי כאן מישהו שרוצה לדבר איתך", אמר השוטר.

 

 

 

פרק 48

 

"מי זה?", שאל בני.

"בני, זה אבי"

"אבי??? איפה אתה?"

"אני פה ליד בוגרשוב"

"אנחנו באים, אל תזוז משם, תיכנס לניידת"

אבי נכנס לניידת מחכה לחבריו שיגיעו.

 

"להתרחק שוב", אמר ד"ר בלום ונתן לגיא מכת חשמל נוספת.

גיא נתן פרפור נוסף ולפתע המוניטור החל לצפצף.

"יש לנו דופק", אמר ד"ר בלום בהקלה.

איה ניגבה את מצחה בהקלה, "חשבתי שאיבדתי אותו ד"ר", פנתה לבלום.

"דברים כאלה קוראים לפעמים בגלל ההרדמה, מזל שהוא בחור חזק למרות איבוד הדם שלו"

"נראה לך שהוא יהיה בסדר?", שאלה איה.

"כן, אבל את נשארת צמודה אליו עד שיתאושש, וכשאת מסיימת משמרת את דואגת שהמחליפה שלך לא תעזוב אותו לרגע, ברור?"

"כן דוקטור", ענתה בצייתנות.

 

"הוא יצא מזה לפני כמה דקות, הוא עדיין ישן, אבל הדופק כבר בסדר, נראה שהוא ייצא מזה", אמרה לבסוף לרן אשר כבר חשש שאיבד את חברו הטוב.

"ואיפה הוא עכשיו?"

"הוא בטיפול נמרץ עם השגחת אחות"

"תודה לך", אמר רן וניתק.

"אני יכול להבין שלמרות שאתה לבן כמו סיד גיא יהיה בסדר?", שאל יוסי בחשש עדיין.

"הוא בטיפול נמרץ עם השגחת אחות, אבל לפי מה שהבנתי אין כבר סכנה לחייו".

"טוב מאוד", אמר יוסי בהקלה.

"לפחות זה", אמר בני מליד ההגה.

"הנה הניידת", אמר בני מצביע על הניידת שאבי נמצא בה.

"הוא לא הזכיר את לילך", אמר שלומי לפתע, "איפה היא?"

"נשאל אותו עוד רגע" אמר רן.

בני נעצר במקביל לניידת, מסמן לאבי לעבור אליהם.

אבי יצא מהניידת ונכנס לרכב של בני.

"מה קורה עם לילך?", שאל שלומי בדאגה לא נותן לאבי להשחיל מילה.

"הם זרקו אותה מהרכב בדרך, אחרי שאמרתי להם שאתן להם מה שהם רצים אם הם ישחררו אותה, היא לא התקשרה?" שאל בדאגה.

"לא שמענו ממנה כלום", אמר רן.

"איפה הפושעים?", שאל בני.

"אני לא יודע, הם קשרו אותי ברכב וברחו, מה שמפליא אותי זה כשירון קשר אותי הוא עשה את רשלני בכוונה", אמר אבי, "וצור אמר ללילך שירון הרג אותך", הוסיף בפליאה מסתכל על שלומי.

"הוא ירה למיטה ואני עשיתי את עצמי מת", אמר שלומי, "ירון עזר לי ברגע האחרון לגרום להם לחשוב שהוא הרג אותי".

"למה שהוא יציל את שניכם, אחרי שירה בגיא?", התפלא רן.

"הנה זה פה", קטע אותו לפתע אבי שכיוון את בני לעבר המכונית הנטושה.

בני יצא מהרכב ובדק את הרכב הנטוש, חזר לרכב שלו ותדרך את השוטרים איך להגיע.

כאשר הגיעו הניידות הוא העביר להם את הפיקוד באזור והחבורה החלה לנסוע שוב לכיוון מקום הורדתה

של לילך.

 

גלבוע, צור וירון ניסו לחזור לאזור רכבם הנטוש וגילו לצערם את ניידות המשטרה מסביבו.

"טוב חוזרים לבסיס שתיים, ברגע שיהיה לנו את הנשק החדש נבדוק אותו ונפעיל את התוכנה החדשה", אמר גלבוע.

"ואיך אתה יודע שהוא לא שיקר?", שאל צור.

"הוא פחד מידי", אמר גלבוע.

"ברור לך שאם תקיש קוד לא נכון התוכנה תימחק", הקשה צור.

"אני בטוח", אמר גלבוע, אבל החשש החל לקנן בליבו.

"טוב מספיק להיום, תלכו לנוח, מחר אנחנו קמים מוקדם", פקד גלבוע.

צור וירון התמוטטו למיטות השדה שהיו במחבואם.

גלבוע התחיל לחייג...

 

 

 

פרק 49

 

"הלו? מי זה?", נשמע קול כועס מהעבר השני.

"גלבוע", ענה גלבוע.

"מה קורה?", נדרך הקול.

"יש לנו את התוכנה, וקיבלתי את הקוד, אני צריך את הנשק"

"עובדים על זה, נדבר מחר", ענה הקול וניתק את הטלפון.

גלבוע התארגן לשנת הלילה.

 

החבורה הגיעה למקום שלילך הושלכה, המקום היה חשוך ופנסי המכונית האירו פינות בודדות.

הם יצאו מהרכב ובעזרת פנסים ניסו לאתר אותה.

"אתה בטוח שזה כאן?", שאל שלומי בדאגה.

"כן", ענה אבי.

לפתע מצא רן את תיק האיפור של לילך שהועף כנראה במהלך החבטה בקרקע.

"היא בהחלט הייתה פה", אמר יוסי.

"זה אומר שהיא הלכה מכאן, השאלה לאן ולמה היא לא התקשרה", אמר רן.

בני החל לתת הוראות למוקד להתחיל לחפש בבתי החולים מישהי שעונה לתיאור של לילך.

הם החלו ללכת לכיוון היציאה בצעד איטי בחיפוש אחר עוד רמזים.

לאחר כמה דקות צעק יוסי, "בואו לכאן, אני רואה כאן כתם של דם".

כולם התאספו סביב הכתם, "נראה שהוא כבר בשלבי ייבוש, זה אומר שהיא לא דיממה הרבה", אמר בני, תוך כדי נגיעה בכתם.

"בואו נסתובב באזור עד שנשמע משהו מהמוקד, אולי נראה אותה בטעות", הציע שלומי.

"זה רעיון טוב", אמר יוסי.

החבורה החלה להתקדם לעבר הרכב כשלפתע ממולם הגיחו שני פנסים, מסנוורים אותם לשנייה בזמן שהרכב שהגיע עצר לידם.

הדלת של הרכב נפתחה...

 

איה נרדמה על הכורסא ליד מיטתו של גיא, לפתע הונחה יד על כתפה.

איה התעוררה בבהלה, לא מבינה איפה היא.

"תלכי לנוח איזה שעה, עבדת קשה מידי, האחות מירי תחליף אותך", אמר ד"ר בלום לאיה.

"זה בסדר דוקטור, נרדמתי לרגע, עכשיו אני אהיה בסדר עד סוף המשמרת", ענתה.

"איך החולה שלנו?", שאל.

"שקט כמו תינוק"

"זה בסדר, ככה הוא יתחזק יותר מהר"

"יש לך אישור לשכב פה על המיטה ליד, אני לא רוצה שיישאר לבד הלילה"

"תודה דוקטור"

ד"ר בלום הניף את ידו בביטול בזמן שיצא מהחדר.

איה הסתכלה על גיא שישן, נראה היה שהוא מרגיש יותר טוב, הפנים שלו היו רגועות ומשוחררות מכאב, משככי הכאבים בהחלט עשו את העבודה.

לפתע גיא נאנח.

איה התקרבה אליו והחלה מנגבת את הזיעה ממצחו שוב עם מגבת קרה, "כנראה שהחום התחיל לעלות", חשבה.

לאחר מכן הלכה ובדקה את צינור האינפוזיה,נותר עוד מספיק נוזל לעבור את הלילה.

היא פתחה את הוילון בין המיטות ונשכבה על המיטה השנייה, חושבת שהיא תישאר ערה בכל מקרה כדי לטפל בגיא אם יקרה משהו.

ובמחשבה זו בראשה, היא נרדמה.

 

"יש לך פרטים בשבילי?", שאל הקול מהעבר השני את רבינוביץ.

"מחר זה יתבצע", ענה רבינוביץ.

"אני מקווה שהפעם זה הנשק בגרסה המלאה "

"אל תדאג, הפעם זה כבר נשק מייצור, אני שולח את מוטי לטפל בעניין".

"אני מקווה שהוא לא יפשל"

"בפעם הקודמת הוא פישל?, הרי הוא הביא את הנשק", התפלא רבינוביץ.

"הוא הביא גרסא דפוקה שלו, לא את המודל האחרון", התלונן הקול בכעס.

"מוטי לא אשם, הוא עשה את מה שצור אמר לו, אף אחד לא אמר לו שיש כמה סוגים של הנשק וחלק מהם זה רק אב טיפוס", הגן רבינוביץ על מוטי.

"טוב, תדאג מחר שהנשק יהיה אצל גלבוע בתחנה 2", סיים הקול וניתק.

 

 

פרק 50

 

קרן התעוררה, היא לא הבינה מה העיר אותה.

היא פקחה את עיניה, החדר היה חשוך, עדיין אמצע הלילה, אודי שכב לצידה ללא תנועה.

לפתע הרגישה שוב משהו זז על בטנה, היא הורידה את עיניה וראתה את ידו של אודי עוברת ברפרוף מעליה.

היא פנתה אליו וראתה חיוך על פניו.

"מה?", שאלה לא מבינה.

"אני אוהב אותך", אמר לה בשקט ונצמד אליה.

"גם אני", ענתה לו, מרגישה אותו מתחיל להתקשות.

"אני רוצה אותך", לחש באוזנה.

"מישהו עוצר אותך?"

אודי החל ללטף אותה בחושניות, את פניה, יורד לצווארה, מתעכב על החזה, לשונו מצטרפת לחגיגה.

קרן החלה להיאנח ולהתחמם.

לשונו החלה לרדת במורד בטנה, מתעכבת על טבורה, ידו לא מפסיקה ללטף אותה, מתקרבת לכור אהבתה הרותח.

קרן החלה ללטף את ראשו דוחפת אותו קלות כלפי מטה.

אודי הבין את הרמז והחל לרדת לכיוון מטה כשלשונו לא מפסיקה ללקק את גופה, עד שהגיע לפעמון העדין שלה, מלקק אותו בקצב מתגבר והולך.

קרן החלה להשתולל בטירוף, אודי לא ויתר ותחב את אצבעותיו לכור הרותח מגביר את תאוותה.

לאחר שניות מעטות קרן החלה להתפרק, לא יכולה לשלוט בעצמה, אודי התרומם וחדר אליה בעוצמה, מרתק אותה למיטה ולא נותן לה לזוז.

קרן התפתלה, לא מסוגלת להפסיק בזמן שאודי הגביר את הקצב.

פתאום ללא אזהרה קרן דחפה את אודי והתהפכה מעליו, מתיישבת עליו.

פניו של אודי היו סמוקות מהמאמץ.

קרן החלה לעלות ולרדת עליו, קובעת קצב משלה, מרטיבה אותו עם כל עליה, מתחככת בו, מרגישה אותו בתוכה.

אודי החל לרעוד בכל גופו, מתפוצץ בתוכה, ממלא אותה.

קרן נשכבה מעליו, משאירה אותו בתוכה, מרגישה אותו לוהט בתוכה.

לאחר כמה רגעים נשכבה לצידו, מצמידה את ראשה לחזהו, אודי חיבק אותה, מצמיד אותה אליו, רוצה להרגיש את כולה צמודה.

עיניהם החלו להיעצם מעייפות.

 

"מה אתם עושים כאן?", שאל הגבר שיצא מהרכב.

"שלום, אני רב פקד בני, משטרת ישראל, אנחנו באמצע חקירה, ומי אתה?"

"אני יעקב, ואני עובד פה"

"ראית משהו חשוד לפני כמה שעות?", שאל רן.

"למה הכוונה?", שאל יעקב.

"האם ראית במקרה בחורה צעירה נזרקת כאן?"

"אני לא ראיתי אותה נזרקת, אבל מצאתי אותה פה שוכבת כשיצאתי לעשן, היא נראתה זוועה אז לקחתי אותה לבית חולים, אני חוזר משם עכשיו", אמר יעקב שהחליט שאפשר לסמוך על חבורת הגברים הזו.

"איך היא מרגישה, הכל בסדר איתה?", שאל שלומי בדאגה.

"מבחינה גופנית יש לה רק נפיחות מאחורי האוזן וכמה שריטות, אבל זאת לא הבעיה האמיתית"

"אז מה הבעיה?", שאל אבי בחשש.

"היא לא זוכרת כלום מלבד השם שלה", אמר יעקב בעצב, "הזיכרון הראשון שלה הוא מהרגע שמצאתי אותה".

"מה הרופאים אומרים?", חקר שלומי.

"הם אשפזו אותה, מטפלים בפצעים ובפגיעה בראש, ואחר כך הם יראו מה הלאה", ענה יעקב.

"אני חושב שכדאי שניסע לשם עכשיו, אני רוצה לראות גם מה המצב עם גיא", אמר רן.

"קדימה", אמר בני.

"תודה רבה לך", אמר שלומי, מודה ליעקב על עזרתו.

"אני עשיתי רק את חובתי בתור בן-אדם"

"לא הרבה אנשים היו עוזבים הכל בשביל מישהו זר", אמר שלומי.

החבורה נכנסה לרכב.

"אני אעבור דרך הבניין של הפושעים שוב, ניקח גם את הרכבים של כולכם", אמר בני.

"אני אקח את הרכב של גיא", אמר יוסי.

"רעיון טוב", הסכים רן.

בני לקח את כולם חזרה, ואחרי שכולם התמקמו ברכביהם יצאו בשיירה לעבר בית החולים.

 

 

 

פרק 51

 

"לאן אתם הולכים", צעקה האחות על החבורה שנכנסה למחלקת הפציעות.

"אנחנו מחפשים את גיא ולילך", אמר רן, כאילו הם לא באמצע הלילה.

"שעות הביקור נגמרו מזמן", התעצבנה האחות.

"רב פקד בני, גברתי זה עניין משטרתי, אנחנו חייבים לראות אותם דחוף"

האחות הסתכלה עליו ועל התג שהציג בפניה, משכה בכתפיה בויתור, והסתכלה על טבלת השמות.

"גיא בחדר 18, את לילך אני לא רואה כאן", אמרה האחות.

"יש לך מישהי שאיבדה את הזיכרון ברשימה?", שאל רן שזכר את דברי יעקב.

האחות הסתכלה שוב, "הנה זה, חדר 15, כתוב פה שהיא לא הייתה בטוחה הייתה שקוראים לה לילך, אז כתבו את זה רק בסוגריים בצד"

"תודה", אמר בני .

שלומי התקדם במהירות לכיוון חדר 15 כשאבי בעקבותיו.

"אני חושב שאני אלך איתם לראות מה איתה", אמר בני.

"אין בעיה", אמר רן מסמן ליוסי לבוא איתו לחדר 18.

שלומי בני ואבי נעלמו בתוך חדר 15, רן ויוסי המשיכו בדרכם לחדר 18, כשנכנסו הופתעו לראות את גיא שוכב במיטה אחת כשתחבושת גדולה עוטפת את כל צידו שחטף את הירייה, ובמיטה השנייה אחות רדומה.

גיא החל לנוע במיטתו באי נוחות, הזיעה מכסה שוב את מצחו, הוא נאנח בכאב, השפעתם של חומרי ההרדמה החלה לרדת.

רן ניגש אליו והחל מייבש את מצחו עם המגבת שהייתה מונחת על המיטה.

"כדאי יותר בעדינות", שמע לפתע רן את קולה של איה מאחוריו.

היא התרוממה ולקחה את המגבת מידיו והמשיכה לנגב את גיא.

"תודה", אמר רן, מסתכל עליה מטפלת בגיא עם הבעה רגועה על פניה.

לפתע פתח גיא את עיניו, מסתכל בבלבול מסביב.

"איפה אני?", שאל את איה, לא מבחין ברן ויוסי שעמדו מאחור.

"אתה בבית חולים", ענתה איה, "איך אתה מרגיש?"

"כאילו מישהו לקח לי את כל האנרגיה", ענה.

"החברים שלך פה", אמרה וזזה כדי שיוכל לראות אותם.

"היי גבר, מה המצב?", שאל יוסי.

"אף פעם לא ידעתי שזה יכול להיות כל כך כואב"

"תפסיק ליילל כמו בחורה", אמר רן בחיוך, "אנחנו צריכים אותך על הרגליים, אז תשמור על עצמך"

"מה קרה שם?", שאל גיא.

"חטפת כדור", אמר יוסי, "אבל בזכותך אנחנו לא נפגענו והצלחנו להבריח אותם"

"מה עם הנשק?"

"הנשק בידינו, אבל הם לקחו את התוכנה"

"פאק", מלמל גיא.

"בדיוק", אמר רן, "הם גם פגעו בלילך, היא בחדר 15 לידך"

"מה קרה לה?", שאל בדאגה.

"הם החטיפו לה מכה בראש בזמן שזרקו אותה מהרכב, בטח קיוו שהיא תיהרג, הם לא יכלו לרצוח אותה כי הם היו צריכים שאבי יגיד להם את הקוד של התוכנה, היא כנראה איבדה את הזיכרון", אמר רן בעצב.

"לא טוב", אמר גיא.

פתאום עבר צל של כאב על פניו.

"חברים, אני חושבת שהוא צריך לנוח, בכל זאת הוא כמעט מת לי בידיים היום", אמרה איה בקול תקיף.

"לך לישון", אמר רן מוותר, שמח לראות שחברו עבר את המשבר הגדול.

"להתראות", אמר יוסי לוחץ קלות את ידו של גיא.

"תודה שבאתם", אמר גיא.

"נתראה מחר", אמר רן.

השניים יצאו מהחדר לכיוון חדרה של לילך.

"חברים נחמדים יש לך", אמרה איה.

"תודה", אמר גיא

"על לא דבר, דרך אגב קוראים לי איה"

"תודה לך איה, על הכול"

"על מה?", שאלה, לא מבינה.

"אני זוכר את הפרפורים אחרי הניתוח, ואחר כך חושך, ואז הרגשתי מלאך שמושך אותי חזרה לאור ולא נותן לי לברוח, עד שפתאום הרגשתי מכה ואחריה רגיעה משונה, ושם זה נגמר, הנקודה היא..., שהמלאך הזה נשמע בדיוק כמוך", הסביר גיא מסתכל עליה בהכרת תודה, "כי הרגשתי את המגע שלו כל הזמן הזה ששכבתי כאן, מלטף ודואג לי".

איה הסמיקה, היא ידעה שהיא לא נתנה לו טיפול רגיל אלא גם ליטפה אותו מידי פעם, כי הוא מצא חן בעיניה, היא לא תיארה לעצמה שהוא יזכור את זה.

"גיא, אני צריכה להגיד לך משהו...", אמרה בהיסוס.

 

 

פרק 52

 

שלומי בני ואבי נכנסו לחדרה של לילך.

לילך שכבה עם עיניים פתוחות, לא יכולה להירדם מנסה לזכור דברים ללא הצלחה.

"לילך !!!", קרא שלומי ורץ אליה מחזיק את ידה.

"מי אתה?", שאלה בהיסוס, לא מזהה.

"לילך, אני שלומי, אחיך", ענה לה כשדמעות עולות בעיניו, הוא קיווה שיעקב מגזים, שברגע שתראה אותו היא תזכור הכל ותחבק אותו, ובמקום זאת היא הסתכלה עליו כמו על זר גמור.

"אני אבי וזה רב פקד בני", הציג אבי את עצמו ואת בני.

"מה את זוכרת?", שאל בני בעדינות.

"אני זוכרת שכאב לי נורא, ואז יעקב, הבחור שמצא אותי...", התחילה.

"פגשנו אותו, הוא סיפר לנו מה קרה מאז", קטע אותה בני בעדינות, "את לא זוכרת כלום מלפני זה?"

"לא, ממש כלום, אני יושבת פה ולא מצליחה להירדם, מנסה למצוא את עצמי, אולי מישהו יכול לעזור לי?", שאלה בתקווה.

"אני אעזור לך מתוקה שלי", אמר שלומי בשקט.

רן ויוסי נכנסו באותו הרגע לחדר.

"אלו הם רן  ויוסי", הציג אותם שלומי ללילך.

"מה קורה עם גיא?", שאל אבי בדאגה.

"הוא בידיים טובות", גיחך יוסי.

אבי הסתכל על רן במבט שואל מה קורה עם יוסי.

"פשוט יש לו אחות שנראה כאילו היא מאוהבת בו", צחק רן, מסביר את הבדיחה.

"מה המצב ילדה?", שאל יוסי את לילך.

"אני לא זוכרת כלום", ענתה מבוישת.

"אני אדאג לך", אמר לה שוב שלומי, "אני אספר לך כל מה שקרה, על הילדות שלנו, על הכול"

"אני לא הייתי עושה את זה", נשמע לפתע קול מהדלת.

"מי אתה?", שאל שלומי.

"אני הרופא המטפל, ד"ר בלום, אפשר לדעת מה אתם עושים פה באמצע הלילה?"

"אני אח שלה, וזה רב פקד בני, ואלו החברים שלנו", הסביר שלומי.

"ובכל זאת?", הקשה בלום.

"אנחנו באמצע חקירה מסוכנת", הסביר בני, יודע שזאת ירייה באפילה.

"אז תמשיכו לחקור מחר, אני מבקש לתת לחולה לנוח", סגר את העניינים בלום.

"אני יכול להישאר?", שאל שלומי, "אני אחיה".

"אתה יכול להישאר איתה עם זה מה שאתה רוצה, אבל תיתן לה לישון ואל תספר לה את העבר, אנחנו צריכים שהיא תמצא את העבר שלה ולא שתדמיין את שלך".

"תודה", ענה שלומי.

רן, יוסי, בני ואבי יצאו מהחדר לכיוון היציאה.

"נדבר מחר", אמר בני לשלומי.

"ביי", אמרה אחריהם לילך.

שלומי התמקם על הכורסא בזמן שלילך החלה להסתדר לשינה, הוא החל ללטף את ראשה שר לה שיר ערש ששר לה בילדותה, בבית השני לילך החלה להצטרף אליו במפתיע.

לאחר כמה דקות נרדמה ברגיעה, מוותרת על הניסיונות לפענח מה קרה.

"לילה טוב יקירה", אמר שלומי חצי רדום בעצמו.

כעבור כמה דקות נרדמו שניהם, סחוטים מהיום שעברו.

 

"תשמעו חברה, אני סחוט", אמר אבי, "אני הולך הביתה".

"רגע יש כמה דברים לא פתורים עדיין", עצר אותו בני.

"אני כבר לא מסוגל לחשוב", קיטר אבי.

"אני חייב לדעת כמה דברים, תן לי חמש דקות", ביקש בני.

אבי משך בכתפיו בייאוש.

"אז קודם כל אני רוצה לדעת אם נתת לו את הקוד הנכון של הנשק?"

אבי חייך חצי חיוך, "כן, אבל זה לא יעזור לו"

"למה בדיוק?", שאל רן.

"ברגע שהוא יקיש את הקוד המערכת תבקש ממנו להתחבר לאינטרנט ולקבל אישור הפעלה ממני, כמובן שזה תלוי בעוד סיסמא", צחק אבי. "והקטע היפה הוא שאם אחרי החיבור הוא ינתק את עצמו המערכת תמחק את עצמה", הוסיף.

"זה אומר שהוא יחזור לחפש אותך", אמר רן, "אתה לא הולך לבד לשום מקום"

"אתה שוכח שאין לו נשק כדי לבדוק את זה", אמר אבי.

"זה לא משנה, עד שלא נתפוס אותם אתה בסכנה ונשאר עם שמירה, אני היום אבוא איתך הביתה ואחר כך נראה מה נעשה", אמר רן.

אבי הבין שכרגע אין לו הרבה ברירה והסכים .

"יוסי, לך הביתה לנוח, נתראה מחר", אמר רן.

"זזתי", אמר יוסי.

"טוב חברים, אתם באים אלי מחר למלא דו"ח חקירה, אני חייב לדעת הכול כדי לנסות לתפוס אותם", אמר בני.

"אין בעיה", אמר רן, "לילה טוב".

"לילה טוב", ענה בני.

החבורה התפצלה, רן קבע עם אבי להיפגש ליד דירתו.

"זה היה לילה ארוך", חשב רב פקד בני בדרכו הביתה.

 

 

 

 

 

פרק 53

 

רן ואבי הגיעו לחצר ביתו של אבי.

"אני צריך להגיד לך משהו שבכלל שכחתי בכל המהומה", אמר רן.

"מה עכשיו?", שאל אבי בייאוש, עייף כולו.

"צור היה בדירה שלך לפני שבאנו ללונה פארק"

"אוי לא, אני מקווה שהוא לא מצא את התוכנה המוסתרת, זה העותק היחידי שנשאר לי", אמר אבי בדאגה.

"אני לא מאמין שהוא מצא אותו, אחרת הוא לא היה בא לחפש אותו אצלך", הרגיע אותו רן בעודם עולים במדרגות.

אבי פתח את הדלת ועיניו חשכו, כל הדירה הייתה מבולגנת כאילו סופת טורנדו עברה שם.

"הבן זונה הזה", מלמל אבי, "הייתי צריך לחסל אותו"

"בוא נראה אם אנחנו מוצאים את התוכנה", אמר רן.

"תחפש DVD  של מלך האריות", אמר אבי בייאוש מתחיל לעבור על ה DVD  הזרוקים בכל הסלון.

אחרי כחצי שעה של חיפושים תוך כדי סידור הסלון הם עדיין לא מצאו את התוכנה.

"הוא כנראה לקח את זה איתו",  אמר אבי בייאוש.

"אז למה הוא חיפש אותך? זה לא מסתדר לי", אמר רן והתיישב על הספה.

לפתע הרגיש משהו מציק לו בגב.

"אני אצטרך להתחיל את הכל מהתחלה", אמר אבי בייאוש, "אני כבר לא זוכר את כל מה שעשיתי"

רן הושיט את ידו מאחורי הכרית, מנסה להוציא את מה שהפריע לו, מסתבר שזאת הייתה קופסה נוספת של DVD, הוא פתח אותה והסתכל, חיוך גדול מתחיל להאיר את עיניו.

"מה קרה?", שאל אבי.

"כנראה שבכל זאת אלוהים אוהב אותך", אמר רן מושיט לו את הקופסא.

אבי לקח את הקופסא ופתח אותה, בפנים היה מונח לו בבטחה ה DVD של "מלך האריות".

"אני לא מאמין", אמר אבי בשמחה.

"חייבים לקחת את זה למקום בטוח", אמר רן.

"עכשיו?", שאל אבי.

"זה יכול לחכות למחר בבוקר", אמר רן, "נזרוק את זה בדרך לזיסמן".

"אני בינתיים אעשה עוד עותק", אמר אבי וניגש למחשב.

הוא הפעיל את תוכנת הצריבה ובדק אם יש לו הודעות חדשות.

"אין דואר חדש", הבהבה ההודעה.

לאחר שהמחשב סיים את ההעתקה הוא כתב על ה DVD "מלך האריות 2".

"טוב, אני הולך לישון", אמר בעייפות לאחר שהכין לרן מקום לישון על הספה.

"לילה טוב", אמר רן, משעין כסא על הדלת כניסה, לא אוהב הפתעות.

 

"גיא, אני מצטערת, לא התכוונתי, אבל פשוט אחרי שעשיתי לך החייאה והרגשתי את השפתיים שלך, פשוט בא לי עליך !!!", החליטה ללכת עם מה שהרגישה.

גיא הסתכל עליה במבט מופתע, עד היום אף אחת לא אמרה לו את זה כל כך פשוט בפנים.

"תגיד משהו", אמרה בחשש.

"אני לא יודע מה להגיד, את הפתעת אותי, אף פעם לא אמרו לי בפנים בצורה כזאת שרוצים אותי", אמר.

"ומה אתה חושב על זה?"

"אני חושב שהייתי רוצה להרגיש את הידיים המלטפות שלך שוב", אמר מחייך אליה ברכות.

איה מיהרה לחבק אותו לפני שיחזור בו.

גיא כרך את זרועותיו סביבה באיטיות, מנסה להימנע מכאב בצד.

איה הסתכלה אל תוך עיניו, מנסה לבדוק אם הוא באמת התכוון למה שאמר.

גיא הרים את ידו, ליטף את לחיה וקרב את ראשה אל שלו, מצמיד את שפתיה אליו, מנשק אותה באיטיות, מגלגל את לשונו עם שלה.

"אהממממ", נשמע קול מהדלת.

איה קפצה בבהלה למצב עמידה.

ד"ר בלום עמד בפתח, מסתכל עליהם.

"ד"ר אני כל כך מצטערת, אני לא יודעת מה קרה לי", ניסתה להצטדק.

"ומה לך יש להגיד?", שאל ד"ר בלום את גיא בקול רשמי.

"היא פשוט מהממת ומתוקה", אמר גיא יודע שזה תרוץ קלוש.

ד"ר בלום הסתכל עליו לרגע ואמר, "ו..."

"ואני כבר מרגיש הרבה יותר טוב", אמר גיא מנסה לחייך ללא הצלחה.

"אחות, אני לא מכיר את שיטות הטיפול האלו, אבל תמשיכי במה שאת עושה, הוא כבר נראה הרבה יותר טוב", אמר לבסוף בחיוך ד"ר בלום, לא יכול להתאפק יותר.

"אתה רציני?", שאלה איה בחשש.

"כמובן, מה את חושבת, שרופאים לא אוהבים לצחוק, סוף כל סוף אני רואה חיוך על הפנים שלך אחרי כמה חודשים שאת עצובה, אז אני בטח לא הולך להיות הגורם שיהרוס את זה", אמר בלום.

"תודה דוקטור", אמרה איה מופתעת שהוא בכלל שם לב אליה כל התקופה האחרונה.

"דוקטור, אתה בסדר", אמר גיא בחיוך זורח, "ואת בואי הנה החולה הולך למות עוד שנייה", אמר לאיה מצחקק.

"לילה טוב לכם", אמר בלום והסתובב לצאת.

"ד"ר בלום, באמת תודה", אמרה איה מחייכת אליו.

בלום יצא החוצה ואיה נצמדה לגיא שוב בנשיקה מתוקה.

 

 

 

 

פרק 54

 

ספיר התעוררה מוקדם וארזה את ציודה, היום הם נוסעים לשוט בקיאקים בנהר, "מעניין אם זה קיאקים זוגיים או לא", חשבה.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת.

"רגע", צעקה הולכת לכיוון הדלת.

היא פתחה את הדלת, יוני עמד למולה.

"היי", אמר לה.

"היי בחזרה", ענתה.

"אני מקווה שאת לא כועסת או משהו"

"לא, למה?"

"את יודעת, על אתמול"

"יוני, אמרתי לך, זה בסדר גמור, שנינו היינו צריכים חום וזה בדיוק מה שהיה, שני אנשים שנותנים חום אחד לשני בארץ רחוקה, בוא נשאיר את זה ככה, בסדר?", שאלה מסתכלת בעיניו, רואה את הכאב שם.

"בסדר", נעתר לבסוף להניח לנושא.

"היי אתם באים?", שמעו את קרן קוראת להם.

"כן", ענתה ספיר, לוקחת את תרמילה, עושה סיבוב אחרון לראות שלא שכחה כלום.

יוני הושיט את ידו כדי לקחת ממנה את התרמיל.

"אין לך תרמיל משלך?", שאלה.

"הוא כבר ברכב", ענה לה בזמן שהעמיס את תרמילה על כתפו.

"חייב להרגיש גבר", חשבה לעצמה בחיוך.

יוני לקח את התרמיל לרכב כשספיר מלווה אותו.

"יאללה, בוא לאכול", אמרה לו מחזיקה אותו בידו.

הם נכנסו לחדר האוכל, קיבלו תדרוך אחרון מסוזן לגבי היום והתיישבו לאכול.

לאחר הארוחה עלו לרכב ונסעו לעבר הנהר.

"נו, נהניתם עד עכשיו?", שאלה סוזן.

"היה גדול, בחיים לא חשבתי שזה יהיה כזה כיף כאן", אמר אודי.

"אני נהניתי ללטף את הטיגריס", אמרה ספיר.

"הפרווה שלו מדהימה בעיני", הוסיף יוני.

"אני אהבתי את השייט בין המערות", אמרה קרן.

"גם אני אהבתי את זה, במיוחד את הקטע שהיינו צריכים לשכב שם כדי להיכנס", אמרה ספיר.

"הרגליים של השייט שלי היו מסריחות", אמר אודי בחיוך.

כולם צחקו מהבדיחה, נהנים מהרגשת הביחד במקום זר, מעבירים חוויות מיוחדות.

"אנחנו נגיע עוד כשעה, אתם יכולים לנוח", אמרה סוזן.

החברים המשיכו לדבר בהתלהבות על הטיול.

 

ענת התעוררה לבוקר החדש, נכנסה למקלחת והתכוננה ליום, נזכרת שהבטיחה לנוי ללכת איתה לקניות.

לאחר מכן ניגשה למחשב בודקת אם יש חדש מספיר.

לא היו הודעות חדשות.

"היא כנראה עוד בטיול", חשבה לעצמה.

ענת התלבשה התאפרה ויצאה מן הבית לפגישתה עם נוי.

 

"נו אמא די", אמרה נוי בעצבים, "אני ילדה גדולה אני מתחתנת עוד מעט ואת מתייחסת אליי כמו לתינוקת".

"את תקשיבי לי בבחירת הפרחים ואין על זה ויכוח", התעקשה אמה.

"אמא, ענת ואני נבחר את הפרחים שאני אוהבת, את מוזמנת לבוא ולהעיר הערות, אבל המילה הסופית היא שלי", הודיעה לה נוי נחרצות.

"אנחנו עוד נראה", אמרה אמה בכעס אצור.

"ילדים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי", ציטטה לה אמה אמירת שפר.

"טוב, טוב, די כבר", התעצבנה נוי בשנית, "אני אשאיר אותך בבית בסוף", הוסיפה.

"נראה לך שאני אשאר בבית?", שאלה אמה.

לפתע נשמעה נקישה על הדלת.

"זאת בטח ענת, תתנהגי יפה", אמרה נוי, מסיימת את המריבה.

"היי", אמרה ענת.

"שלום ענת", אמרה אמה של נוי.

"היי", ענתה נוי, "הגעת בדיוק בזמן", לחשה לענת תוך כדי הצבעה לכיוון אמה.

"רוצה לאכול משהו?", שאלה ליאת אמה של נוי, "מצביעה על השולחן שהיה ערוך לארוחת בוקר".

"בשמחה", ענתה ענת.

נוי וענת התיישבו ליד השולחן והשלוש החלו לאכול, כאשר נוי ואמה מחליפים מידי פעם מבטים נרגזים.

"הי בנות, אני רוצה חיוכים, אנחנו הולכות להרים חתונה", אמרה ענת שנמאס לה מהעניין, כבר מזמן התייחסה למשפחתה של ספיר כמו משפחתה שלה.

נוי וליאת הביטו במבטים מבוישים אחת בשנייה.

"אני מצטערת אמא, אבל לפעמים את מעצבנת", אמרה נוי.

"בואי הנה", אמרה ליאת מושיטה זרועותיה לחבק את נוי, "מה אני אעשה איתך תינוקת שלי?"

"תתני לי לגדול", אמרה נוי במבט מבקש.

"כאילו שיש לי ברירה", אמרה ליאת.

השלוש המשיכו בארוחה במצב רוח הרבה יותר עליז, מתכננות את היום.

 

 

פרק 55

 

 

מוטי החל מתארגן לקראת הפעולה בהמשך היום, הוא ארגן את אנשיו ובדק את המסלול של הנשק עשרות פעמים, רבינוביץ עשה עבודה טובה, אין ספק בעניין, הוא העביר את המשאית ברחובות צדדיים שבהם יהיה קל לעצור אותה בלי הפרעה.

עוד כשעתיים הם צריכים להיות בתזוזה.

"שרק הדפוקים האלו לא יאבדו את הנשק שוב", חשב על גלבוע וחבריו.

 

"בוקר טוב", איך ישנת, שאל שלומי את לילך.

"בסדר", ענתה לו, עדיין מנסה לעכל את יום האתמול, לא מבינה איך היא לא זוכרת כלום מלפני הערב.

"רוצה שאני אקרא לאחות שתארגן לך משהו לאכול?", שאל.

"לא, תודה", אמרה, עדיין חושבת על מזלה שאחיה מצא אותה והיא לא צריכה להישאר לבד ללא משפחה, "אתה יכול לספר לי קצת על עצמי?"

"מצטער, אבל הרופא אמר שבשלב הזה הם רוצים לראות אם תצליחי לבד", ענה בצער, יודע שהוא האשם במצבה, אם לא היה זקוק לכסף, כל זה לא היה קורה.

"טוב", ענתה בהסכמה מאוכזבת.

 

"אתה מתארגן ונצא?", שאל רן את אבי.

"עוד חמש דקות", ענה אבי.

"זריז, אני לא רוצה שיעכבו אותנו פה עם התוכנה עלינו"

"אוקי", ענה גיא.

 

"קומו", אמר גלבוע לצור וירון מנענע אותם.

"מה קרה?", שאל ירון.

"הגיע הזמן לקום, זה מה שקרה, יש לנו עבודה", ענה לו גלבוע בכעס.

צור וירון יצאו מהמיטה.

"אנחנו אמורים לקבל את הנשק בעוד כמה שעות", אמר גלבוע, "אני רוצה לוודא שאנחנו מוכנים עם כל השאר"

"הכול כבר מורכב", אמר ירון.

"רק תביא את הנשק", אמר צור.

 

"זיסמן, היי זה אבי"

"אבי", שמח זיסמן לשמוע אותו, "איפה נעלמת לי?"

"היו הרבה בעיות, אבל אנחנו בדרך אליך עם התוכנה"

"אתה יודע מה קרה עם אלו שרדפו אחריך?", שאל זיסמן בעניין.

"כן, הם ברחו עם עותק מוצפן של התוכנה"

"אתה בטוח שהם לא יוכלו לפצח אותו?"

"לא בלי הקוד הנוסף", ענה אבי בבטחה.

"מתי אתם כאן?" – שאל זיסמן.

"עוד כשעתיים".

"מחכה לדיווח".

"להתראות", אמר אבי.

 

"איך אתה מרגיש?", שאלה איה את גיא כאשר פקח את עיניו.

"כאילו מכבש דרס אותי", ענה.

"מסכן שלי"

"אפשר לקבל נשיקה?", שאל עם מבט מתוק על הפנים.

"איך אני יכולה להגיד לא?", שאלה ורצה לחבק אותו.

השניים התנשקו בלהט.

"ואני חשבתי שזה בית חולים", שמעו את קולו של שלומי מהדלת, צוחק.

"מי אתה?", חקר גיא שלא הכיר אותו.

"אני שלומי, הבחור שספגת בגללו את הכדור", ענה שלומי.

"נעים להכיר", ענה גיא מושיט את ידו ללחיצה.

שלומי ניגש אליו לחץ את ידו ושאל, "איך אתה מרגיש?"

"הרבה יותר טוב", ענה גיא בחיוך.

"כן, שמתי לב", גיחך שלומי, "ומי הגברת?"

"האחות איה לשירותך", הציגה עצמה איה.

"תשמרי על האיש שבא לעזרתי", אמר לה שלומי, "טוב אני חוזר לאחותי, נעים להכיר אתכם"

"גם אותך", ענו שניהם במקהלה ופרצו בצחוק עקב כך.

 

 

 

 

 

פרק 56

 

בני התעורר בבוקר מכין עצמו נפשית לקראת החקירה שהוא הולך לנהל, אתמול היה יום משוגע מבחינתו.

הרעש מהמטבח העיר אותו.

"הנשים האלו", חשב , "אני לא נותן מספיק תשומת לב לעניין החתונה, נוי כל הזמן מתעסקת עם זה ואני עסוק בעבודה, מזל שאמא שלה רצה איתה לכל מקום".

לפתע שמע קול נוסף, אחרי כמה שניות של הקשבה הבין שזו ענת, חברתה של נוי וספיר אחותה.

הוא התלבש ויצא לכיוון המטבח להגיד שלום.

"שלום בנות", אמר בחיוך, ניגש לנוי ונתן לה נשיקה בקצה קודקודה.

"היי בני", ענו השלוש.

"אז איך מרגיש החתן?", שאלה ענת.

"ברוך השם יום יום", ענה.

"מה חדש במשטרה?", שאלה ליאת, אמא של נוי.

"אנחנו כרגע בחקירה מסועפת וקשה, אני מת לסיים אותה", אמר בני, פורק קצת קיטור.

"משהו שאנחנו יכולות לעזור", שאלה נוי מחייכת אליו, "אתה יודע שאנחנו בלשיות גדולות"

"אתן תלכו לבלות וליהנות", אמר בני.

"הלוואי והיית בא איתי", אמרה נוי, יודעת שזה בלתי אפשרי כרגע, זוכרת מתי בני חזר בערב הקודם וכמה הוא התהפך כל הלילה.

"מצטער חמודה", אמר, מרגיש רע עם עצמו, יודע שהיה צריך לבלות איתה יותר בתקופה הזאת.

"לא נורא, העיקר שאתה שלי", אמרה נוי, מנסה לחפות על ההרגשה הרעה שגרמה לו.

"אני אוהב אותך", פלט לפתע, ונתן לה נשיקה.

"גם אני", ענתה וחיבקה אותו.

"אני חייב לזוז, מצטער", הצטדק שוב.

"ביי מתוק", אמרה נוי.

"להתראות בנות"

"להתראות", ענו ליאת וענת.

בני יצא החוצה, נוסע לכיוון התחנה, מתכוון להתחיל למלא דוחות ולהתכונן לפגישה עם כל המעורבים בפרשה.

 

החבורה הגיעה לנהר.

"אתם מעדיפים קיאק זוגי או בודד", שאלה סוזן.

"זוגי", אמרה קרן מיד.

יוני הסתכל על ספיר מנסה לקלוט אם היא תתנגד לקיאק זוגי, הוא העדיף להיות איתה יחד ולדבר איתה קצת.

ספיר הסתכלה עליו בחזרה, מבינה שהוא מחכה לתגובתה.

"זוגי", אמרה לסוזן, נמנעת מלהסתכל בעיניו של יוני.

"זוגי", אישר יוני כדי לתת תוקף לדברים במוחו.

החבורה עלתה על הקיאקים והחלו לרדת במורד הנהר.

"יוהוווווווו", צעק אודי כאשר עברו על גבי מפל קטן.

"איזה כיף", צעקה קרן.

"תסתכלי על הציפור הזאת שיושבת על הענף", אמר יוני לספיר.

"איזה יפיפייה", ענתה, שמחה ששבר את השתיקה.

"כמוך", פלט מבלי משים.

ספיר הסמיקה, לא יודעת מה לענות.

"אני אף פעם לא אשכח אותך", אמר לבסוף, מבין שהוא חייב לדבר על זה.

"גם אני לא", ענתה.

"זה פשוט לא ילך, את יודעת, אני חושב על רונה כל הזמן", אמר מנסה להצטדק.

"אני יודעת, אני רואה את זה בעיניים שלך", אמרה.

"את תהיי בסדר?", שאל דואג.

"אני אחיה", ענתה לו, יודעת שתסתדר, למרות שהיה לה חבל, המצב היה ברור מידי מכדי להיכנס באמצע, יוני פשוט היה מאוהב באחרת, והוא קלט את זה יותר ברגע שהיה איתה, הגעגועים אכלו אותו וזה נראה על פניו.

"תודה", אמר פתאום.

"על מה?"

"על ההבנה שלך, על טוב הלב שלך, על ההקשבה שלך, על זה שאת כזאת", אמר בפרץ מילים.

"אתה מביך אותי"

"מצטער"

"תפסיק להצטער כל הזמן", חייכה אליו משתחררת מהרגשת המועקה שתפסה אותה.

"איפה הם נעלמו לנו?", שאל לפתע יוני.

"אני לא רואה אותם", ענתה ספיר מתחילה לדאוג.

 

 

 

 

פרק 57

 

"זיסמן?"

"כן", ענה זיסמן לטלפון.

"זיסמן, זה יואל"

"היי יואל, מה קורה"

"רציתי לשאול מה נשמע, שמעתי שהיו לך בעיות", ענה יואל.

"בעיות?", ניסה זיסמן להבין.

"שמעתי שנגנב לך משהו"

"מאיפה שמעת על זה?", התפלא זיסמן.

"יש לי מקורות", ענה יואל בדיפלומטיות, לא משאיר מקום לשאלה נוספת בעניין.

"כן, נגנב לנו נשק שהצלחנו להחזיר אלינו", החליט לפרוק את העניין עם חברו הטוב, "ולא רק זה גם את התוכנה שמכוונת אותו גנבו לנו, מזל שאת הסיסמא הם לא יודעים", פלט בלי משים.

"אז הנשק לא שווה בלי זה?", שאל יואל בצורה חברית.

"הוא כמו כל רובה אחר, לא משהו גדול, הקטע הוא שהם חושבים שהם יכולים לעבוד עם התוכנה הגנובה, אבל בלי אישור סופי שלנו זה לא עובד", אמר זיסמן בצחוק קל, "קיבלו אגוזים בלי שיניים".

"אני שמח לשמוע", אמר יואל, "בכל אופן טוב לשמוע שהכול בסדר, אני חייב לזוז".

"טוב שהתקשרת", סיים זיסמן, "להתראות".

 

"הלו", ענה גלבוע.

"התוכנה שלך לא שווה כלום בלי המתכנת, תעשה מה שצריך", שמע את יואל אומר לו בכעס.

"מאיפה אתה יודע?", התפלא גלבוע, הרי הם עוד לא ניסו אותה.

"כי בלי אישור סופי שלו התוכנה לא תעבוד, ואת זה אני יודע מהמקורות שלי, אז תתחיל לזוז", אמר יואל וניתק.

"צור וירון, יש לנו עבודה, אנחנו חייבים לחטוף את אבי שוב", אמר גלבוע כולו רוטט מזעם.

"למה?", צעק צור בתסכול, יודע שהפעם זה יהיה הרבה יותר קשה.

"כי בלי זה התוכנה לא תעבוד", אמר גלבוע.

 

המשאית החלה להתקדם בדרכה לכיוון דרום, מאחור הייתה מונחת הגרסה הסופית של הנשק, מורכב ומוכן לעבודה, מסביבו ישבו רק שני שומרים, ליד הנהג ישב עוד אחד.

"משהו מאוד מוזר לי", אמר השומר הראשון.

"מה?", שאל השני.

"האבטחה לא נראית לך מינימאלית?"

"האמת שאף פעם לא יצאנו בלי ארבעה ברכב ועוד שתי מכוניות ליווי מלאות, בטח לא כשהנשק ברכב, עכשיו שאני חושב על זה"

"תהיה בכוננות גבוהה, העניין לא נראה לי"

"בוא נזהיר גם את הנהג והשומר מקדימה"

"מסכים"

השניים החלו לדבר בקשר מתריעים לגבי האפשרות שמשהו מסריח.

הארבעה החלו לשבת מתוחים ודרוכים לכל הפתעה.

 

מוטי נעזר בעוד חמישה גברים בצוות, רבינוביץ הבטיח לו שהפשיטה הפעם תהיה קלה, בסך הכול שלושה שומרים ונהג שיהיו עייפים אחרי הנסיעה הארוכה במשאית לדרום, מקום המארב כבר נקבע מראש.

הוא תכנן לחסלם במהירות ולקחת את המשאית עם הציוד.

 

לילך חזרה משיחה עם הפסיכיאטר, היא הרגישה קצת יותר טוב, הנפיחות מאחורי האוזן  התחילה קצת לרדת, עדיין היא לא זכרה כלום מלפני המקרה.

שלומי חיכה לה בחדרה, מביט בה בדאגה.

"מה הוא אמר", שאל.

"הם מקווים שאחלים אחרי שהנפיחות תעלם, הם אומרים שהסיכוי טוב, בכל מקרה הם אומרים שאני צריכה להסתובב במקומות מוכרים לי ואולי זה יעזור, אז אחרי שאשתחרר אני צריכה שתיקח אותי לסיור", אמרה.

"בשמחה מתוקה"

"שלומי, תודה על הכול"

"בשבילך הכול אחותי"

לילך התקרבה אליו וחיבקה אותו בחום.

"אתה האח הכי טוב בעולם", אמרה.

דמעות החלו לרדת לשלומי, רגשי האשם התפרצו בצורה חזקה יותר.

 

 

 

 

פרק 58

 

הבנות התארגנו ליציאה.

לאחר נסיעה של כחצי שעה הגיעו לחנות הפרחים.

"אני רוצה את הזר הזה", הצביעה נוי על זר מלא ורדים.

"למה ורדים?", שאלה ליאת, "אני מעדיפה חמניות"

"בעיני דווקא מוצא חן", תמכה ענת בנוי.

השלוש החלו להסתובב ולראות דוגמאות נוספות

 

יוסי התעורר, התלבש ויצא לכיוון תחנת המשטרה, הולך להשלים לבני חורים בחקירה עד שרן ואבי יגיעו.

הוא נכנס למכוניתו ונסע לתחנת המשטרה, משחזר לעצמו בראש את הסיפור.

כשהגיע לתחנה שאל היכן הוא יכול למצוא את בני.

היומנאית ביקשה ממנו להמתין היות ובני עדיין לא הגיע.

יוסי לקח מגאזין מאחד השולחנות והתיישב, ממתין לבני.

 

אבי ורן יצאו לכיוון המפעל.

הם נכנסו למכוניתו של רן והשתלבו בתנועה.

מאחוריהם יצאה מכונית והחלה לעקוב אחריהם.

"אני חושב שיש לנו זנב", אמר רן לאבי כעבור כעשר דקות נסיעה.

אבי החל להסתובב לאחור, אך רן עצר אותו בידו וסימן לא שלא יעשה את זה.

"אני לא רוצה לאבד אותם", הסביר.

רן החל לחייג את המספר של בני.

"הלו", ענה בני.

"בני זה רן, יש לי בעיה"

"מה קרה?", שאל בני בדאגה.

"יש לנו זנב מאחור".

"איפה אתם?".

רן נתן לו את הכתובת המדויקת.

"אני לא רחוק מכם, ברחוב הבא תפנה ימינה ואחר שמאלה בשני, אני אחכה לכם שם", אמר בני.

רן עשה כפי שבני ביקש, ואחרי כשתי דקות חלף על פני מכוניתו בלי להאט, הרכב העוקב היה אחריו.

בני הצטרף לשיירה מאחור, שומר על מרווח קבוע ביניהם.

 

המשאית נכנסה לרחוב צר השומרים נדרכו, הם בדקו את הנתיב וידעו שפה הייתה נקודת התורפה של המסלול, מי שתכנן אותו עשה עבודה גרועה, או מכוונת, סחורה כמו שהם לקחו, לא מכניסים לרחוב צר שכזה.

לאחר שהגיעו לאמצע הרחוב, ראו משאית מגיחה מקצה הרחוב, נעמדת לרוחב הרחוב חוסמת את המעבר, מהצד השני משאית נוספת התקדמה לעברם.

"חברים, זה הולך לקרות עכשיו", צעק שומר א.

רובים החלו להישלף מחוץ לחלונות המשאית שהתקרבה.

 

בבוקר ד"ר בלום בא לבדוק את גיא.

"אני רואה שאתה כבר בסדר, אני חושב שאפשר לשחרר אותך, אתה צריך לבוא להחלפת תחבושת בעוד יומיים".

"האמת שאני מרגיש בסדר", ענה גיא.

"איה תדאגי לשחרור שלו", אמר בלום חותם על הטפסים הדרושים.

"אין בעיה ד"ר", ענתה איה.

אחרי שד"ר בלום יצא מהחדר, איה התיישבה צמודה לגיא.

"אני רוצה להמשיך להתראות איתך", אמרה.

"ואת בטח חושבת שהייתי נותן לך ללכת", אמר גיא מחייך.

"טוב מאוד", אמרה ונישקה את קצה אפו, "בוא נלביש אותך"

גיא התרומם, עוזר לה להוריד ממנו את החלוק של בית החולים ולהלביש אותו בבגדיו.

הוא הסתכל בראי לפני שהתלבש, התחבושת כיסתה את צד גופו כטלאי גדול, הוא נגע קלות במקום הפגיעה וחש עדיין את כאבי התפרים.

"זה עדיין רגיש", אמרה איה בהשתתפות.

"וכואב", הוסיף גיא.

"זה רק רגישות יתר", אמרה, מנסה להרגיעו.

"אני מרגיש מנוטרל"

"זאת רק שריטה עמוקה, יש לך מזל שהכדור לא נכנס ועשה הרעלה".

"אני מניח שאת צודקת, ויש לי מזל יותר גדול שפגשתי אותך".

איה הסמיקה וחיבקה אותו.

גיא נפרד ממנה חושב שהוא בהחלט רוצה להמשיך להיפגש עם האחות המתוקה.

 

 

 

פרק 59

 

הבנות המשיכו להסתובב בין הפרחים, מתווכחות על איזה זר לקחת.

"דיי", צרחה נוי לבסוף, "אני בוחרת עכשיו משהו ואתן שותקות, נמאס לי".

ליאת וענת השתתקו, מבינות שלחצו על נוי יותר מידי.

"מה שתרצי חמודה", נשברה לבסוף ליאת.

נוי עברה בין הזרים ובחרה את אלו שמצאו חן בעיניה, לקחה את המספרים שלהם והלכה לעבר הקופה כדי לסגור לגבי האירוע.

ליאת וענת הלכו אחריה בשתיקה.

הן ניהלו משא ומתן עם בעל העסק, הורידו לו במחיר וסגרו עסקה.

"לפחות גמרנו עם זה", אמרה נוי בהקלה, רגועה שוב.

"בחרת זרים יפים", עודדה אותה ענת.

"תודה", אמרה נוי כשחיוך עולה על שפתיה, סוף כל סוף הצליחה להתעלות על עצמה ולעשות מה שרצתה באמת ולא רק כדי לרצות את אימה.

השלוש החליטו להמשיך כדי לקנות שמלה לערב עבור ליאת.

 

הקיאק של ספיר ויוני החליק על המים, אודי וקרן נעלמו מהעין.

הם הגיעו לעיקול בנהר, ולפתע מרחוק ראו את הקיאק של אודי וקרן.

"יוני תסתכל, הקיאק ריק", אמרה ספיר בדאגה מצביעה על הקיאק שעמד ליד גדת הנהר ללא איש בתוכו.

יוני הסתכל סביב ולפתע חייך, "תיראי", הצביע לעבר המים במקום בו נראו קרן ואודי שוחים להנאתם.

"האודי הזה, אני בטוחה שזה היה רעיון שלו", אמרה ספיר בחיוך של הקלה.

"בטוח", אמר יוני.

הם כיוונו את הקיאק לעבר הקיאק השני עד שנעמדו לידו.

"את באה לשחות?", שאל אותה.

"אין לי בגד ים".

"ונראה לך שלהם יש?", שאל אותה.

"נו טוב", הסכימה והורידה את בגדיה העליונים נשארת עם חזייה ותחתונים.

יוני אבטח את הקיאק והשניים קפצו למים שוחים לעבר קרן ואודי.

"איזה כיף, נכון?", אמרה קרן.

"פשוט תענוג", אמר אודי.

"המים נעימים", הסכים יוני לפני שצלל לבפנים.

"קצת קר", אמרה ספיר.

"מפונקת", זרק לעברה אודי בחיוך.

לפתע החלה קרן לצרוח.

 

רבינוביץ החל להילחץ, הוא קלט לפתע שאם תהיה חקירה יעלו עליו מיד שהוא זה שתכנן את הנתיב של המשאיות, את זה לא יוכל להפיל על זיסמן, זה לא היה התפקיד שלו.

הוא קיווה שברגע שיתנפלו על זיסמן עם הטענות אף אחד לא יחשוב על זה.

 

זיסמן ישב במשרדו, מחכה לרן ואבי, כבר עבר הרבה זמן, הם היו צריכים להגיע כבר עם התוכנה, הוא לא ירגיש בטוח עד שלא ייתן אותה לרבינוביץ שיכניס אותה לכספת.

הוא החליט להיכנס בינתיים למחשב לראות מה קורה עם הייצור.

לאחר שהכניס סיסמא שם לב שיש לו הודעה חדשה מהמערכת.

הוא החליט להיכנס אליה למרות שידע שזאת הודעה אוטומטית על תהליכים שקרו כל הזמן.

הוא פתח את התפריט וראה שזאת הודעה על אישור משלוח, לרגע רצה לסגור אותה, אבל אחר חשב שהוא אמור לקבל הודעות כאלו רק אם הוא חתם על משלוח, והוא לא עשה זאת כבר זמן מה.

הוא החליט לבדוק את העניין ופתח את תעודת המשלוח.

המשלוח היה על הנשק החדש להיום.

נורות אזהרה החלו לצלצל במוחו, הוא לא אישר שום משלוח של נשק להיום, אבל החתימה האלקטרונית שלו התנופפה בתחתית התעודה.

זיסמן החל לחשוב במהירות, "הנשק יצא כבר לפני שעה וחצי, מישהו חתם בשמו, "מי זה יכול היה להיות?"

 

"בני?", התקשר רן שוב.

"דבר", אמר בני, "אני מאחוריך".

"אתה רואה כמה אנשים ברכב?"

"שניים"

"אני מתכוון לנסוע למפעל בכל מקרה, תחפה עלינו"

"אין בעיה, אני מזמין תגבורת, הם יחכו לנו שם"

"מצוין"

רן הפנה את הרכב לכיוון המפעל של אבי.

אבי הרגיש איך כל גופו הופך שוב דרוך.

"צדקת", אמר לבסוף לרן, "הם לעולם לא יעזבו אותי עד שנעצור אותם".

"אותי מעניין איך הם ידעו שהתוכנה לא בסדר שוב, אם אין להם את הנשק", הרהר רן בקול.

 

 

 

 

פרק 60

 

יוסי החל לראות שפעילות מתחילה בתחנה, שוטרים החלו לרוץ לכיוון היציאה, חוגרים את נשקם.

"מה קורה?", שאל את היומנאית.

"אני לא יכולה לספר לך", אמרה בהתנצלות.

"אוקי, תגידי לי רק אם זה קשור לבני ולרן", לחץ.

היומנאית השפילה את עיניה לרגע אחד וזה הספיק ליוסי.

עוד לפני שענתה אמר, "תני לי את הכתובת הם יצטרכו אותי שם".

היומנאית ניסתה להתנגד לעוד רגע ואחר נתנה לו את הכתובת בהבנה שזה לא יעזור לה בכל מקרה אם תתנגד.

יוסי מיהר החוצה בעקבות השוטרים נוסע לכיוון המפעל.

 

ד"ר בלום הגיע לחדרה של לילך.

"שלום דוקטור", בירך אותו שלומי.

בלום הנהן בראשו לכיוונם.

"אז מה שלומך עכשיו?", פנה ללילך.

"אותו הדבר", ענתה.

"תשמעי מה אנחנו הולכים לעשות, אני הולך לשחרר אותך הביתה, אבל אני רוצה אותך פה לביקורת כל יומיים כולל פגישה עם הפסיכולוג שיעזור להתאקלם למצב החדש, במקביל נבדוק מה קורה עם המכה בראשך"

לילך הנהנה שהיא מבינה, המצב כנראה לא הולך להשתנות בזמן הקרוב.

"אני עדיין חושב שאחרי שהבליטה תרד יכול להיות שיפור", אמר בלום מנסה לעודדה.

שלומי חיבקה בעדינות, מנסה לנחמה.

"כל כך הייתי רוצה להתחיל לזכור משהו", מלמלה חצי בוכה.

"זה יגיע", אמר שלומי מיואש בעצמו.

 

"אני רוצה שתכסחו להם את הצורה", אמר מוטי באכזריות, "אני לא רוצה אף אחד חי לספר על מה שקרה פה, ברור?"

החבורה שלו הוציאה את הרובים מהחלונות והחלו לרסס את המשאית, למרבה פליאתם התגובה מהצד השני הייתה ריסוס בחזרה בצורה מאיימת וללא הפסקת טעינה.

"מה לעזאזל קורה פה?", חשב מוטי שנייה לפני שהחלון הקדמי של המשאית שלו התפוצץ, "רבינוביץ אמר שיהיו רק שני שומרים מאחור".

 

רן הגיע לחנייה של המפעל, אבי ורן יצאו במהירות מהרכב ונכנסו לבניין תופסים מחסה.

רכב המעקב עצר לא רחוק מהכניסה כשבני נעמד מאחוריהם.

"נעלה לזיסמן", אצר רן.

"קדימה", נענה אבי.

השניים נעו במהירות לעבר משרדו של זיסמן.

כמה מטרים לפני הדלת ראו את רבינוביץ מסתכל עליהם במבט מוזר.

הם נכנסו לחדר וסגרו את הדלת מאחוריהם.

:ברוך השם, הגעתם", נשף זיסמן בהקלה.

"כן, אבל עקבו אחרינו לכאן, משהו מסריח פה, מישהו יודע שהתוכנה שאצלם לא תקינה, אחרת לא היו חוזרים לחפש את אבי, הרי אין להם עוד נשק לבדוק את זה, נכון?", שאל רן במתח.

"אני לא יודע", אמר זיסמן.

רן ואבי הסתכלו עליו בתדהמה, לא מבינים על מה הוא מדבר.

 

"כאן יחידה אחת", אמר בני בקשר.

"דבר אחת", ענתה המרכזנית במשטרה.

"אני רוצה לדעת איפה היחידות שהזמנתי"

"מבררת, המתן"

לאחר כמה שניות, "עוד כעשר דקות אצלך"

"רות סוף", ענה למכשיר.

"שרק לא יחליטו לברוח שוב", חשב.

לפתע צלצל הטלפון שלו.

"בני", ענה.

"בני, זו נוי"

"כן מתוקה, מה קורה?", ענה בקול הכי פחות לחוץ שהצליח לגייס.

"סגרנו עם הפרחים", אמרה לו בשמחה.

"מצוין", ענה.

"אני אוהבת אותך"

"ואני אותך", ענה.

"להתראות מתוק", סיימה.

"להתראות מתוקה", אמר מנתק את הטלפון.

הוא העיף מבט לעבר הרכב של הפושעים, מגלה להפתעתו שיושב שם רק אדם אחד, "כנראה מישהו יצא כשלא שם לב", חשב מחפש אותו במבטו.

לפתע נפתחה דלת הרכב שלו, "שים את הידיים שלך על ההגה ואל תזוז", נשמע קול קר מאחוריו.

 

 

 

פרק 61

 

"קרן מה קרה?", שאלה ספיר בדאגה.

קרן לא הפסיקה לצרוח מסמנת לעבר בטנה.

יוני צלל שוב כדי להסתכל על ביטנה של קרן.

הוא עלה על פני המים חיוור מפחד.

"מה?", שאל אודי.

"יש נחש כרוך לה מסביב לגוף", אמר יוני בפחד.

אודי מיד צלל גם הוא למים, עולה אחרי כמה שניות.

ספיר בינתיים הצליחה להרגיע את קרן שלא תזוז.

"אנחנו חייבים לעשות משהו ומהר", אמרה ספיר בפחד.

 

בני ראה את הניידות בקצה הרחוב מתקרבות לעברו.

"אל תזוז", שמע את הקול מאחוריו.

לפתע שמע קול של אוויר נחתך ועולמו הפך שחור.

צור החל ללכת בצעד מהיר לכיוון הרכב בו חיכה לו ירון.

הניידות חלפו על פניו בכיוון למפעל.

צור גיחך לעצמו," כמה לא מקצועי היה השוטר ברכב מאחור, הוא עקב אחריו חושב שהוא לא ירגיש, לא סתם צור היה ביחידה מובחרת 10 שנים, אותי בחיים לא היו מוצאים מדבר שיחה שטותית באמצע מארב", חשב לעצמו בסיפוק.

"זוז", אמר לירון שישב ליד ההגה מחכה לו.

ירון זז למושב השני.

"הרגת אותו?", שאל.

"אולי, לא טרחתי לבדוק, העיקר שלא יישב לנו על הצוואר, בוא נזוז מפה, נהיה פה צפוף, נצטרך לתפוס אותו בהזדמנות אחרת".

צור התניע את הרכב מתרחק מהמקום.

בני נשאר ברכבו, הדם מטפטף באיטיות על ההגה.

 

יוסי הגיע כמה שניות אחרי מכוניות המשטרה, לפתע ראה את צור הולך לכיוון מכוניתו.

יוסי נעצר בצד מסתכל לאן מועדות פניו.

הוא ראה את צור נכנס לרכב ונוסע.

יוסי החל בעיקוב אחריו, במקביל החל לחייג.

 

"למה אתה מתכוון שאינך יודע?", שאל רן בדאגה.

"מצאתי משלוח של הנשק שלא היה צריך להיות להיום לצורך מטווח", התחיל זיסמן.

"אז אולי מישהו החליט על זה?", שאל אבי בתקווה להפריח את דאגתו.

"וחתם עם השם שלי?", שאל זיסמן תוך הפלת הפצצה.

"למי יש גישה לסיסמא שלך?", שאל רן מיד.

"רק לי", אמר זיסמן.

"כנראה שלא רק לך", אמר אבי, "אלא אם כן יש לך פיצול אישיות", הוסיף באירוניה.

"מי התקין לך את המערכת?", שאל רן בענייניות.

לפתע צלצל הטלפון של רן.

"דבר", אמר לאחר שזיהה את השיחה מיוסי.

"אני במעקב אחרי צור, הבחור שהיה בלונה פארק", התחיל יוסי.

"איפה ראית אותו?", התפלא.

"באתי אחרי הניידות למפעל של אבי, הוא הלך ברחוב ליד, נכנס לרכב ועכשיו אנחנו מתרחקים", אמר יוסי לא מבין מה קרה.

"אנחנו במפעל, בני אמור היה לארוב להם עד שהניידות יגיעו ואז לעצור אותם", אמר רן דאגתו גוברת.

"טוב, הוא לא פה", אמר יוסי בשקט, "אם הוא היה אחריהם כבר הייתי מרגיש בו", הוסיף.

"טוב, נבדוק את זה, תמשיך לעקוב, אבל אל תעשה כלום שיסכן אותך", אמר רן.

"קיבלתי", ענה יוסי וניתק.

"אז איפה היינו", פנה רן לזיסמן.

 

השוטרים הגיעו לרחבת הכניסה של המפעל מחפשים את בני.

לאחר שלא הצליחו לאתר אותו התקשרו למרכזייה שלהם שתנסה לתפוס אותו בקשר.

בינתיים נכנסו שניים מהם פנימה מנסים לאתר את רן ואבי.

פתאום ראו את רבינוביץ בדרכם.

"סליחה, אתה יודע אולי איפה אנחנו יכולים למצוא את אבי רוזן?", שאל אחד השוטרים.

רבינוביץ הפנה אותם לכיוון חדרו של אבי שנמצא בצד השני של המפעל, יודע בברור שאבי נמצא אצל זיסמן שני חדרים ממנו.

השוטרים פנו לאחור בכיוון שאמר להם.

רבינוביץ הגיע להחלטה.

 

"היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא רבינוביץ, אחראי האבטחה, אבל איזו סיבה יכולה להיות לו?", שאל זיסמן.

לפתע נפתחה הדלת ללא התראה...

 

 

 

 

פרק 62

 

"יש לי רעיון", אמר השומר הראשון.

"מה?", שאל השני

"בוא נשתמש בנשק, בלי זה אין לנו סיכוי", ענה.

"אתה יודע איך להפעיל אותו ידנית?"

"עברתי הכשרה למקרה של בעיות במטווחים"

"קדימה, הם סוגרים עלינו"

השניים הכינו את הנשק בשניות מועטות, רואים את המשאית סוגרת עליהם והרובים מציצים מהחלון.

לאחר כמה שניות חבורתו של מוטי החלה לירות עליהם.

השניים לא היססו והחלו לרסס את המשאית, מנפצים את חלונה הקדמי.

מוטי נפצע קלות בזרועו, הפושע ליד הנהג נהרג במקום, הנהג נפצע גם הוא, אך עדיין שמר על נתיב ישר אל מול משאית ההובלה.

מוטי החל לירות כמו מטורף.

המשאית שחסמה את המעבר מן העבר השני הצטרפה למרדף מתקדמת פנים אל מול פנים למשאית ההובלה, מנסה לגרום להם לעצור.

הנהג והשומר מלפנים החלו לירות לעבר המשאית המתפרצת אשר גם משם החלו יריות.

שני השומרים המשיכן לרסס את משאיתו של מוטי.

"אל תעצור", קרא מוטי לנהג.

הנהג לא הספיק לענות לו כאשר חטף כדור בחזהו ונהרג במקום.

המשאית המשיכה במסלולה בכל המהירות ללא מעצורים, רגלו של הנהג נשארה על דוושת הגז.

שני השומרים מאחור ראו את מה שקרה והחלו לצעוק לנהג שלהם להזיז את המשאית לצד הכביש.

מוטי המשיך לירות בנשקו, אך לא יכול היה לכוון במהירות שהמשאית נסעה.

נהג משאית המטען שמע את הצעקות מאחור וראה את המשאית  הדוהרת מאחוריו.

בנוסף ראה את המשאית השנייה מסתערת ממולו.

 

"פקד בני, פקד בני, האם שומע?", ייבב מכשיר הקשר במכוניתו של בני ללא מענה.

ראשו של בני נותר מדמם על ההגה.

"אין תשובה מבני", אמרה המוקדנית לשוטרים בשטח.

"תתחילו לעשות סריקה ברחוב, אולי קרה לו משהו", אמר השוטר האחראי.

לאחר חמש דקות נמצאה המכונית בה בני ישב.

"הוא פה", צעק אחד השוטרים, "הוא לא נראה טוב, תזמינו אמבולנס".

אחד השוטרים אשר עבר קורס חובשים רץ אל בני והחל לבדוק אותו, בודק אם יש לו דופק.

 

"כסף", ענה רבינוביץ במקום רן, "מה חשבת?".

"אתה? לא הייתי מאמין", אמר זיסמן עדיין מתקשה להאמין, למרות כל העדויות שהובילו אליו.

"טוב, מספיק ברברת, אני לוקח איתי את אבי ואתם יושבים בשקט או שהוא מת", אמר רבינוביץ בהחלטיות.

"למה אתה צריך אותו?", ניסה רן למשוך זמן.

"כי התוכנה לא תעבוד בלעדיו", ענה רבינוביץ בביטחון.

"מאין אתה יודע את זה? זה מידע חסוי", התפלא זיסמן.

"בוא נגיד שיש לי את המקורות שלי, להתראות לכם", אמר לוקח את אבי בזרועו.

רבינוביץ החל לדחוף את אבי לעבר היציאה, דוחק את האקדח בגבו.

לפתע הגיחו שני השוטרים מעבר לאחת הפינות בדרכם לזיסמן, רבינוביץ דחף את אבי לתוך אחד החדרים כדי שלא ירגישו בו.

השוטרים חלפו על פניו בריצה.

רבינוביץ המשיך לכיוון היציאה חושב איך גלבוע הולך להיות מרוצה ממנו, אולי אפילו ייתן לו עוד בונוס קטן.

כאשר הגיע לדלת היציאה פתח אותה, נדהם לגלות שעומדים מולו עשרים שוטרים חמושים עם אקדחים שלופים.

"תעצרו או שאני יורה", איים עליהם.

 

רן החל לרוץ בעקבות רבינוביץ, אקדחו שלוף.

"תעצור ותזרוק את הנשק אליי", נשמעה פתאום צעקה מולו.

רן הסתכל וראה שני שוטרים חמושים למולו.

"זה אני רן, הייתי עם אבי ובני", ניסה לשכנע אותם.

"תזרוק את הנשק אלינו", אמרו לו.

רן הוריד את הנשק ודחף אותו לעבר השוטרים.

לאחר מכן אחד השוטרים שלף את תעודותיו והחל לבדוק.

"חברים אין זמן , מישהו פה חטף את אבי", אמר להם.

השלושה מיהרו במורד המדרגות רק כדי לגלות את רבינוביץ מצמיד אקדח לראשו שאל אבי ומאיים להרוג אותו אם לא ייתנו לו לעבור.

 

 

 

 

פרק 63

 

 

נהג המשאית החליט להסתכן ולעשות משהו שבחיים לא היה עושה, ברגע האחרון ממש לפני ההיתקלות עם המשאית ממול הוא שבר את ההגה לשמאל גורם למשאית להסתחרר ולהתיישר בנתיב השני, על פניו חלפה משאיתו של מוטי ללא שליטה, נתקעת שנייה אחרי זה במשאית שבאה ממול.

הפיצוץ היה אדיר, אוזניהם של השומרים החלו לצלצל, הם הסתכלו לעבר המשאיות הבוערות.

"אני לא מאמין שאנחנו עדיין בחיים", אמר השומר הראשון.

"גם אני לא", ענה השני רועד כולו.

"חייבים להודיע למרכז מה קורה פה".

"אתם בסדר פה?", הופיעו לפתע הנהג והשומר מלפנים.

"עכשיו כן", ענו השניים מחייכים.

"איך הצלחתם לעצור אותם מאחור?", לא הבינו השניים מלפנים.

"השתמשנו בנשק", ענה השומר הראשון בחיוך של פורקן.

"החלטה נבונה", אמר הנהג.

"קדימה לך תוציא אותנו מפה לפני שיהיה בלגן, זה נשק סודי שכחתם?"

הנהג והשומר השני חזרו למקומם והנהג חילץ את הרכב בזריזות בין ההריסות, מרחוק נשמעו צפירות רכבי ההצלה והמשטרה.

"קשרי אותי עם זיסמן, דחוף", אמר השומר הראשון למרכזנית במפעל.

"זיסמן מדבר", נשמע קולו של זיסמן לחוץ, "מה קורה איתכם?", שאל מקווה שהם מודיעים לו שהכול תקין עם המשאית.

"בוס, כרגע סיקלנו ניסיון תקיפה, ניסו לתקוף אותנו עם שתי משאיות ונשק חם", אמר השומר.

"אתם בסדר?", שאל בדאגה מתגברת.

"למרבה הפלא כן, אבל מהתוקפים לא נשאר הרבה אחרי הפיצוץ, אתה חייב לדווח למשטרה מה שקורה פה, אנחנו חושדים שמישהו מבפנים עשה לנו מלכודת".

"כבר גילינו אותו, לצערי מאוחר מידי, זה היה רבינוביץ בעצמו", אמר זיסמן.

"רבינוביץ???????"

"כן", ענה זיסמן, "אני רוצה אתכם פה במהירות האפשרית".

"אם לא יעצרו אותנו בדרך אנחנו אצלך עוד ארבע שעות", ענה השומר.

"בהצלחה חברים", אמר זיסמן בהקלה שלפחות השומרים עברו את ההתנקשות בשלום.

 

גלבוע ניסה להשיג את מוטי ללא הצלחה, הקו לא היה זמין כל הזמן, אותו הדבר היה מכל הטלפונים של החבורה שלו.

"משהו מסריח פה", חשב לעצמו.

לפתע צלצל הטלפון, צור היה מהעבר השני.

"כן צור?", שאל.

"אנחנו בבעיה רצינית", אמר צור.

"מה קרה?"

"המשטרה חיכתה לנו במפעל, נאלצתי לתת לשוטר מכה בעורף כדי שנוכל להסתלק משם בלי שאף אחד יראה אותנו".

"וככה הלכה לנו חשאיות המבצע, לא נורא נתפוס את אבי במקום אחר".

"לא נראה לי שישאירו אותו לבד עכשיו".

"אני אדבר עם רבינוביץ", אמר גלבוע.

"מה קורה עם התקיפה?", שאל צור.

"אין תשובה ממוטי, הוא כבר היה אמור לדווח", ענה גלבוע בדאגה.

"מוטי נהנה לתת לעצמו קרדיט על כל מבצע, נראה לי שהוא נכשל", אמר צור.

"אני אתן לו עוד שעתיים שידווח לי, אולי יש בעיות"

"אני חושב שאנחנו צריכים להסתלק", אמר צור.

"אתה לא תתקפל לי עכשיו", אמר גלבוע, "ואתה יודע מה יקרה אם ננסה".

"אז צריך יהיה לטפל בו גם כן", אמר צור.

"אם הוא לא יטפל בנו", אמר גלבוע, "טוב תגיעו לפה", אמר וסיים את השיחה.

צור וירון התקרבו למקום המפלט החדש שלהם.

"על מי הוא דיבר?", שאל ירון שלא ידע מי זה איש המסתורין.

"על יואל", אמר צור שכבר לא היה איכפת לו לחשוף מידע, "הוא זה ששכר אותנו, הוא רוצה להפיל את זיסמן ולהשתלט לו על הנשק החדש,  ככה זיסמן יישבר ויואל יוכל להשתלט לו על החברה".

"הבנתי, אמר ירון שדברים החלו להסתדר לו במוח".

 

שלושת הבנות חזרו לביתה של נוי, לאחר ששכרו גם שמלת כלה.

"אני לא מבינה למה בני לא ענה לי כשהתקשרתי אליו שוב", אמרה נוי בעצבנות, מרגישה שמשהו לא בסדר, "כל כך רציתי להגיד לו ששכרנו גם שמלה.

"אולי הוא עסוק בעבודה, מתוקה", ניסתה ליאת לנחם אותה.

"את יודעת הוא שוטר, לפעמים אין ברירה", אמרה ענת.

"כן, אני יודעת, סתם מעצבן", אמרה נוי.

"טוב חברות, אני זזה הביתה", אמרה ענת.

"ענת, תודה רבה לך שבאת איתנו, זה היה כיף", אמרה נוי.

"רק תריבו פחות", צחקה אליהן.

"כן המפקדת", אמרה ליאת, "חבל שספיר לא פה, זה היה יכול להיות מושלם".

"נכון", הסכימה נוי.

"ביי", אמרה ענת.

"להתראות", נפרדו השתיים.

 

 

 

 

פרק 64

 

קרן לא יכלה להפסיק לצרוח מבהלה, למרות שספיר ניסתה להרגיע אותה.

אודי החליט לעשות מעשה, "יוני, תצלול איתי, אני אתפוס לו את הראש ואתה תשחרר את קרן".

"קדימה", ענה לו יוני.

השניים צללו לתוך המים, אודי הסתכל על הנחש אשר החל להדק את עצמו לגופה של קרן, מנסה להוציא את האוויר מגופה ולמחוץ אותה למוות.

אודי הושיט את ידו במהירות לעבר צווארו של הנחש לוכד אותו בהפתעה, הנחש החל לנענע את ראשו מנסה להשתחרר מהאחיזה, אך גופו אשר היה מרותק לקרן הפריע לו להשתולל יותר מידי.

יוני מצידו ניסה להתיר את זנבו של הנחש מקרן, נאבק בשריר הברזל של הנחש, אך ללא הצלחה מרובה.

האוויר בראיותיהם יצא בקצב, השניים נאבקו להישאר תחת המים ולסיים את המשימה.

 

רן ראה את אבי מוחזק בידיו של רבינוביץ, הם פנו לעבר קבוצת השוטרים בחוץ כאשר רבינוביץ מאיים עליהם לזוז או שהוא מחסל את אבי.

רן הרים לאט את נשקו מכוון אותו לראשו של רבינוביץ מאחור, רבינוביץ היה עסוק עם השוטרים מלפנים לא מודע למה שקורה מאחוריו.

 

השוטר רכן מעל לבני מחפש את הדופק, הוא הרגיש פעימות חלושות בצווארו.

מיד החל לבדוק את המכה מאחורי ראשו של בני, מגלה סימן כחול ומכוער.

"אני מקווה שלא יהיה לו זעזוע מוח קשה", אמר.

מרחוק נשמע קולו של האמבולנס המתקרב.

 

השוטרים הגיעו למשאיות הבוערות, מנסים להבין מה קרה שם, הרחוב החל להתמלא בסקרנים אשר באו לראות מה קורה.

"נראה לך שזה פיגוע חבלני?", שאל שוטר אחד את השני.

"לא יודע, משהו פה מוזר, שתי משאיות מתנגשות ביניהן משני כיוונים מנוגדים ובשניהם נשק חם?", ענה השני.

"אני חושב שאת המקרה הזה נשאיר לבלשים לחקור", אמר הראשון מרים ידיים מלנסות להבין מה הם רואים.

"מה שבטוח, שמהפיצוץ הזה אף אחד לא יצא בחיים", אמר השני מצביע על הגופות השרופות מסביב.

השוטר הראשון רק הנהן בראשו בהסכמה.

 

זיסמן מיהר לצאת החוצה כדי לספר לרן את החדשות האחרונות ולראות מה קורה עם אבי.

 

צור וירון הגיעו למקום מחבואם החדש, יצאו מהרכב ונכנסו במהירות פנימה.

יוסי עצר את רכבו במרחק בטוח ואחר כך החליט לצלצל אל רן לדווח לו מה קורה.

 

גיא הגיע לביתו, חושב על כל מה שקרה, ובמיוחד על הרגעים בבית החולים יחד עם איה, כבר הרבה זמן שלא הצליח להתחבר עם אף אחת, להרגיש שהיא ממש עושה לו את זה, ועם איה הדברים פשוט זרמו ברגיעה, הוא הרגיש שאיתה אולי יוכל למצוא את הזוגיות שכל כך רצה.

לאחר שהתארגן קצת בבית החליט לצלצל אליה.

"שלום, מחלקת פציעות", ענה קולה של האחות במרכז הפציעות.

"את האחות איה בבקשה", ביקש גיא.

"עוד רגע בבקשה"

"הלו", נשמע קולה של איה.

"איה, זה גיא", ענה.

"הי מתוק, איך אתה מרגיש?", שאלה בשמחה.

"עכשיו, מצוין"

"אני שמחה"

"תגידי..., יש סיכוי להיפגש היום?"

"אני מסיימת בתשע בערב"

"תבואי אליי?"

"בשמחה, אבל אני אצטרך לעבור דרך הבית שלי"

"אין שום בעיה", אמר שמח לאפשרות להיפגש עם איה.

"טוב, אז בתשע?", שאלה.

"בהחלט", ענה בשמחה לא מוסתרת.

"להתראות", אמרה.

"ביי", אמר ולאחר כמה שניות ניתק את הטלפון, חושב לעצמו עד כמה בר מזל הוא היה שפגש את איה.

 

"אם לא תפנו לי את הדרך אני מחסל אותו ולא מעניין אותי כלום", צעק רבינוביץ.

"קודם כל תירגע", אמר אחד השוטרים לרבינוביץ.

"אל תגיד לי תירגע, תזוזו מהדרך", כעס רבינוביץ.

אבי היה מוחזק בזרועותיו, קנה האקדח משפשף את רקתו.

"מה אני עושה פה?", חשב בפחד.

לפתע נשמע צלצול טלפון...

 

 

 

פרק 65

 

 

גופה של קרן נמחץ על ידי הנחש, היא הרגישה שעוד כמה שניות כבר לא תוכל להכניס אוויר לריאותיה.

אודי ויוני היו כבר על בשלב הייאוש, הם היו חייבים לעלות אל פני המים לקחת אוויר, יוני לא הצליח להתיר את הנחש מגופה של קרן.

לפתע הופיעה ספיר ובידה אבן חדה אשר מצאה על קרקעית הנהר.

היא החלה לחתוך את עור הנחש בסמוך לראשו, ישר אחרי הנקודה בה החזיק אודי את ראש הנחש.

הנחש השתולל ככל יכולתו, אך לא הצליח להשתחרר, דם סמיך החל לצאת מעורפו ככל שספיר העמיקה את החיתוך.

יוני החליט לשחרר את אחיזתו בזנבו של הנחש ועלה לקחת אוויר, יורד מיד חזרה להחליף את אודי שנשאר עם מעט אוויר.

אודי עלה למעלה לקחת שוב אוויר, מוריד את ראשו שוב, לוקח מספיר את האבן וממשיך בחיתוך בזמן שספיר עלתה למעלה.

לפתע ללא התראה הנחש שיחרר את גופו מקרן והחל מצליף בו לעברם על מנת שישחררו אותו.

אודי הסתער על זנבו, תופס אותו.

הנחש התפתל בין ידיהם של יוני ואודי, השניים הניפו אותו מעל המים והעיפו אותו הרחק ככל שיכלו, הנחש מיהר להימלט אל בין קני הסוף בצידי הנהר.

קרן הייתה חסרת אוויר והיסטרית לחלוטין.

"קדימה, בואו נעוף מפה", צעק יוני, גורר את קרן אחריו.

אודי תפס את קרן מן הצד השני כשספיר מצטרפת מאחור.

הרביעייה עלתה אל החוף במהירות, בורחים מהמים כל עוד נפשם בם.

ידיהם של יוני ואודי דיממו מהשריטות שחטפו בעת שניסו לתפוס את הנחש.

"קרן את בסדר?", שאלה ספיר בדאגה.

"הוא ח..נ..ק..   א..ו..ת..י", גמגמה ללא שליטה.

אודי התקרב אליה והצמיד אותה אליו.

"זהו מתוקה, נגמר", ניסה לנחמה.

קרן בכתה אל מול חזהו חסרת שליטה.

"חברים צריכים להתחיל לזוז", אמרה ספיר, "עוד מעט יתחילו לחפש אותנו".

הם התארגנו כדי להכניס את הקיאקים לנהר, כאשר קרן החלה לצעוק, "אני לא נכנסת למים האלו יותר !!!"

"קרן מתוקה, אין ברירה זאת הדרך היחידה לצאת מכאן", ניסה אודי לשכנעה.

"זה מלא נחשים, אני לא יכולה", יבבה.

החבורה לא ידעה מה לעשות, הם היו חייבים לחזור לנהר כדי לצאת מהמקום.

לפתע שמעו רעש של מנוע עולה מהנהר.

לאחר כמה דקות הופיע חרטום של סירת מנוע קטנה מעיקול הנהר, סוזן ישבה ליד החרטום מסתכלת בדאגה לכל כיוון.

"היי, סוזן, לכאן !!!", צעקו בני החבורה הקטנה.

סוזן קלטה אותם ומיד סימנה למפעיל הסירה לפנות לכיוון החבורה.

"מה קרה?", שאלה כשהגיעה אליהם רואה את קרן בוכה.

"עצרנו לשחות", התחיל אודי לספר.

"השתגעתם???", צעקה סוזן, "אתם יודעים מה  יש בנהר הזה?"

"לצערנו הצלחנו לגלות לבד", אמר יוני, "נחש חנק כרך את עצמו מסביב לקרן".

סוזן הסתכלה עליהם לא מאמינה שנשארו בכלל בחיים.

"איך יצאתם מזה?", שאלה בשקט.

"התחלנו לחתוך לו את הראש עם אבן עד שברח", אמר ספיר.

"חתכתם לו את הראש עם אבן???", שאלה, לא מאמינה למה שהיא שומעת.

"כן", ענה אודי.

"היה לכם יותר מזל משכל, הוא יכול היה לנפץ לה את בית החזה בקלות", אמרה סוזן.

"שמנו לב לזה", אמר אודי.

"טוב, אנחנו לא יכולים לקחת את כולכם בסירה אז תצטרכו לשוט אחרינו", אמרה סוזן.

"קרן לא מסוגלת", אמרה ספיר.

"אני מבינה גם למה", אמרה סוזן.

"בואי חמודה, את תשוטי איתי בסירה, לפה הנחש לא יכול להגיע", אמרה סוזן לקרן בעדינות.

קרן הסתכלה עליה לרגע, גורמת לאודי דפיקות לב שאולי גם בסירה היא לא תסכים לשוט, אבל אחרי דקה היא התעשתה ועלתה לסירה.

שאר החבורה נכנסו לקיאקים והחלו לחתור אחרי הסירה.

"אני רוצה לחזור למלון", חשבה ספיר מסתכלת מסביב מחפשת עוד נחשים.

"זה היה מפחיד, הא?", אמר יוני.

"ועוד איך, אני כולי רועדת", אמרה ספיר.

אודי חתר בשתיקה, מקווה שקרן תוכל לסלוח לו על הרעיון לרדת לשחות בנהר, הוא הבטיח לה שאין מה לפחד, כאשר עצר את הקיאק והציע ללכת לשחות, ועכשיו קרן מבוהלת כמו ילדה שאיבדה את אמא שלה, והכול באשמתו בלבד, "הוא חייב להתחיל לרסן את עצמו, יום אחד זה ייגמר ברע, היום זה כמעט נגמר ככה", חשב לעצמו בכעס.

 

 

 

 

פרק 66

 

הטלפון של רן צלצל, רבינוביץ הסתובב מיד עם הגב לקיר מצמיד את אבי אליו.

רן קילל את עצמו על שלא ניתק את הטלפון.

"תעצור ותזרוק את הנשק, או שאני הורג אותו", איים רבינוביץ.

"תהרוג אותו ולא תדע את הסיסמא לעולם", ענה לו רן ממשיך לכוון את הנשק אליו, "מעניין מה הבוס שלך יגיד על העניין", הוסיף ממשיך להתקדם לעבר רבינוביץ.

מבט של פחד חלף לרגע בעיניו של רבינוביץ, הוא הבין שאין לו שום קלף מיקוח אמיתי, הוא באמת לא היה יכול לחסל את אבי היות וגלבוע היה מחסל אותו באופן אישי.

"אני מציע לך להיכנע", אמר רן בשקט.

רבינוביץ החליט שבכל מקרה חייו אבודים, לרגע אחד הוא הוריד את אקדחו מראשו של אבי ודחף אותו לעבר רן מכוון את נשקו ורוצה לחסל את שניהם, רבינוביץ לחץ על ההדק...

 

האמבולנס הגיע אל בני והצוות לקח אותו במהירות לתוכו.

מייד אחר כך האמבולנס יצא לדרכו לעבר בית החולים.

בני התחיל להרגיש את הנענועים של האמבולנס, ראשו כאב והוא רצה לצעוק.

הוא הרים את ידו למקום בו חטף את המכה, מגלה שהמקום חבוש בתחבושת גדולה.

הוא פקח את עיניו וראה שהוא יושב בתוך האמבולנס, הרעש ששמע היה צליל הסירנה בזמן שהאמבולנס השתלב בזריזות בתנועה.

"טוב, חברה אני בסדר", ניסה לדבר, רוצה לבקש שיחזירו אותו למקום האירוע, אבל קולו היה חלוש אפילו באוזניו שלו, לבסוף ויתר ונשאר לשכב על האלונקה.

 

צור וירון נכנסו לבית, פוגשים את גלבוע שהיה לחוץ.

"יש חדש עם מוטי?", שאל צור מיד.

גלבוע שתק, מצביע לעבר הטלוויזיה.

צור הפנה את מבטו, רק כדי לגלות את שתי המשאיות שמוטי תמיד התגאה בהן שוכבות הרוסות באיזה רחוב בדרום.

"הגופות הפזורות בשטח עדיין לא מזוהות, אבל אפשר לדעת בוודאות שבמשאיות היו נשק ותחמושת בכמות גדולה", אמר הכתב בטלוויזיה, "נכון לעכשיו משערים שהמשאיות היו מיועדות לפיגוע חבלני, מעדויות באזור נמסר שמשאית שלישית הייתה מעורבת בתקרית, אך עדיין לא ידוע עליה דבר נוסף", המשיך הכתב בדיווח.

"כמו שאתה רואה מוטי נכשל", אמר גלבוע.

"הגיע הזמן להוריד פרופיל", אמר צור.

"אתה לא מבין שהוא ימצא אותנו ויחסל אותנו?", שאל גלבוע.

"מי?", הצטרף ירון לשיחה.

"יואל", ענה לו צור.

"שתוק", אמר גלבוע מיד.

"מי זה יואל", התעקש ירון.

"אם תדע מי זה יואל אני אצטרך להשתיק אותך בעצמי", ענה לו גלבוע בכעס.

"אני מספיק טוב בשביל לחסל אנשים עבורו, אבל אסור לי לדעת מי הוא?", שאל ירון.

"עדיף בשבילך", סגר גלבוע את השיחה.

ירון הבין שלחץ יותר מידי והשתתק.

"אז מה אתה רוצה לעשות?", שאל צור.

"אני עדיין צריך להשיג את הנשק ואת אבי", אמר גלבוע.

"ברגע שהנשק יחזור למפעל אין סיכוי לתפוס אותו שוב", אמר צור.

"אז אנחנו נפעיל את רבינוביץ שוב", אמר גלבוע.

 

נוי חייגה שוב את מספרו של בני, דואגת.

"הלו", נשמע קולו החלוש של בני.

"בני?", שאלה בדאגה.

"היי חמודה, מה קורה?", שאל מנסה להסתיר את מצבו העגום.

"בני אתה בסדר? אתה נשמע חלש"

"מתוקה, אני בדרך לבית חולים, לא משהו רציני, חטפתי מכה מאחורי הראש ויש לי נפיחות אז אני הולך לבדוק.

נוי חשבה במהירות, בני שלה פצוע ונוסע לבית חולים, הוא לא היה נוסע בגלל שטות כמו שהוא מציג את זה.

"טוב, אני אפגש איתך שם", אמרה וניתקה, לא מאפשרת לו לעצור אותה.

נוי לקחה איתה תיק, זרקה כמה בגדים בפנים בשביל בני ובשבילה ויצאה לכיוון בית החולים.

"היא בטוח שלא תזניח את הגבר שלה לבד בבית החולים הקר והמנוכר", חשבה לעצמה.

 

איה ראתה איך מכניסים פצוע חדש למחלקה, ד"ר בלום מיהר לעברו וכך גם היא.

הפצוע ישב בגבו אליה, תחבושת מאחורי אוזנו.

לפתע סובב הפצוע את ראשו והיא התפלאה לראות את קצין המשטרה מהיום הקודם יושב לפניה.

"מה קרה?", שאלה בדאגה.

"המצב מסתבך", ענה לה בני בעצב.

 

 

 

פרק 67

 

"ענת, את שומעת?", התחילה נוי את השיחה, "אני נוסעת לבית החולים, בני נפצע".

"מה???", שאלה ענת, "איך זה קרה?"

"אני לא יודעת, משהו שקשור לחקירה שהוא מנהל".

"את צריכה משהו?"

"לא, אני נוסעת אליו, סתם רציתי שתדעי".

"אם את צריכה משהו, אל תתביישי לבקש מתוקה".

"תודה", ענתה נוי.

 

לילך התחילה להרגיש יותר טוב, גם הנפיחות התחילה לרדת בקצב יותר גדול.

הזיכרון עדיין לא חזר אליה, אבל היא שמחה שלפחות היא זכרה את כל מה שקרה אחרי המכה.

"איזה מזל שיש לי את שלומי", חשבה.

"איך את מרגישה?", שאל שלומי.

"יותר טוב", ענתה, "שלומי?"

"כן"

"מי זאת רחל?", שאלה לפתע.

"למה?", שאל שלומי בעניין מוגבר.

"כי כל הזמן אני חושבת על השם הזה", ענתה.

"לאמא קראו רחל", ענה לה בשקט.

"באמת?", לא ידעה אם לשמוח או לא על הגילוי, אולי חוזר לה הזיכרון.

"תנסי להיזכר בשם של אבא", ניסה לזרז אותה.

לילך ניסתה לחשוב, אך למרות המאמץ לא עלה לה שום דבר בראש.

"לא נורא", אמר שלומי אחרי כמה שניות, מקווה שלא הלחיץ אותה יותר מידי.

"כן, זה אולי יגיע יותר מאוחר", ניסתה לעודד את עצמה.

הם התחילו לארוז את הדברים כשלפתע שמעו קולות מבחוץ.

 

בני הוכנס לחדרו, לאחר שד"ר בלום בדק אותו.

"תשמע, יש לך הרבה מזל, אין לך זעזוע מוח, אבל המכה הייתה יכולה להיות קטלנית שלושה סנטימטרים אחורה", אמר לו בלום.

"אז מה עכשיו?", שאל בני רוצה לחזור לעבודה.

"אתה תהיה בהסתכלות עד מחר ונראה איך תרגיש", ענה בלום, "אני מבין שגם היום יהיה פה בלגן?"

"מצטער דוקטור, אבל יש חקירה מאוד רצינית שמחייבת את הנוכחות שלי", התנצל בני.

"אני רק מקווה שלא תביאו לי לכאן עוד פצועים", אמר בלום, לא מודע למה שמתרחש לא רחוק מבית החולים.

לפתע נשמעו צעקות מחוץ לחדר.

"גם אני", אמר בני בשקט, "גם אני מקווה", חזר לעצמו, בזמן שבלום יצא לבדוק על מה המהומה שהתחילה בחוץ.

 

"הלו", ענה גלבוע לטלפון.

"גלבוע, זה יואל", נשמע קולו הכועס של יואל.

"כן יואל, מה אני יכול לעזור?", ענה גלבוע מנסה להרוויח זמן.

"אני רואה חדשות עכשיו, ואני מאוד מקווה ששתי המשאיות שהתפוצצו פה, זה של זיסמן ולא שלך", אמר כועס.

"לצערי זה בדיוק להיפך", אמר גלבוע בלית ברירה, "איבדנו כל קשר עם מוטי, נראה לי שהוא התפוצץ איתן".

"ומה אתה מתכוון לעשות בעניין?", שאל יואל בקול מאיים שלא משאיר הרבה ברירות.

"אני מתכוון לדבר שוב עם רבינוביץ", ענה גלבוע.

"אז תעשה את זה עכשיו !!!", אמר יואל זועם וניתק את הטלפון.

"המצב לא טוב, הא?", שאל צור.

"בכלל לא", ענה גלבוע.

"מה רבינוביץ יוכל לעשות עכשיו, השמירה בטוח תהיה מוגברת?"

"אין לי מושג, אבל הייתי חייב להגיד לו משהו", ענה גלבוע לחוץ.

"אולי פשוט תגידו לו את האמת", הציע ירון.

"אל תעצבן אותי יותר ממה שאני מעוצבן עכשיו !!!", צעק עליו גלבוע.

 

יוסי המתין לרן שיענה לטלפון, אבל רן לא ענה, לבסוף הגיע אל המזכירה האלקטרונית.

"הגעת לטלפון מספר... אנא השאר הודעתך, תודה"

"רן, זה יוסי, עקבתי אחרי צור וירון, הם הגיעו לכתובת..., מחכה להמשך הוראות, ביי", השאיר יוסי את הודעתו, מקווה שרן יחזור אליו במהירות, לא מודע למה שקורה במפעל.

לאחר כמה דקות צלצל הטלפון שלו.

"יוסי מדבר", ענה מיד.

"יוסי, זה גיא, מה קורה?"

"גיא, מה שלומך? איך אתה מרגיש?"

"אני מרגיש הרבה יותר טוב, מה מתקדם עם החקירה?"

"אני לא יודע בדיוק, כרגע אני במעקב אחרי צור וחבריו, נראה לי שהם זוממים משהו, אבל אין לי מושג מה, אני גם לא מצליח לאתר את רן", אמר יוסי.

"זה לא טוב, אם רן לא זמין זה אומר שיש לו בעיה, במשימות הוא תמיד עונה", אמר גיא בדאגה.

"בכל אופן אם תשמע ממנו תודיע לו שאני מחפש אותו דחוף", אמר יוסי.

"אין בעיה, אם אתם צריכים עזרה תודיע לי", נידב את עצמו שוב גיא.

"קיבלתי", ענה יוסי וניתק.

 

 

 

 

פרק 68

 

לילך ושלומי יצאו לראות מה קורה בחוץ כשראו את ד"ר בלום נכנס לחדר ליד אחרי מיטה עם חולה חדש.

"מה קורה?", שאל שלומי את איה שבאה אחרי בלום.

"יש לנו פצוע חדש, אני חושבת שאתם מכירים אותו, בני, השוטר?", ענתה חצי שואלת.

"בני?", התפלא שלומי, "מה קרה לו?"

"מישהו החטיף לו מכה מאחור בזמן שישב במארב, אני חושבת", ענתה איה.

"אני מוכן לחתום שזה היה צור"

"אני לא יודעת להגיד לך"

לילך החלה להיכנס ללחץ, "שלומי, מה יקרה אם הם יבואו לתפוס אותי?"

"אני פה מתוקה", ענה שלומי ברוך, מנסה להרגיעה.

"שלומי הם יבואו להרוג אותי, אני יודעת !!!", החלה לצרוח.

"לילך מה קרה?", שאלה איה ששמה לב לשינוי הפתאומי הלילך.

"שלומי, אני יודעת שהם יבואו להרוג אותי, כי זה מה שצור וגלבוע אמרו לי כל הזמן, אני זוכרת את זה !", אמרה לילך, מתחילה להיזכר בכל מה שקרה לה, הדברים החלו לחזור אליה באיטיות.

"את זוכרת את זה?", שאל שלומי, מתחיל להבין.

"כן, אני זוכרת את האיומים שלהם, את החדר שהיית כלוא בו, את הנשק שירה מסביב, את הפחד", אמרה מתחילה לבכות ככל שהזיכרונות תקפו אותה יותר ויותר.

שלומי הסתכל על איה לא מבין.

"כנראה זה שבני הגיע לפה הלחיץ אותה ושיחרר לה את הזיכרון", ניחשה איה.

"מה קורה פה?", יצא ד"ר בלום כועס מחדרו של בני.

"ללילך החל לחזור הזיכרון", עדכן אותו שלומי.

בלום הסתכל על איה במבט שואל.

"היא נכנסה ללחץ מזה שבני הגיע לפה פצוע, ואז שלומי הזכיר מישהו בשם צור, וזה מה שגרם לה להתפרץ בפחד ופתאום היא התחילה להיזכר בדברים", עדכנה אותו איה במהירות.

"נו, לפחות משהו טוב קרה מהפציעה הזאת", מלמל בלום לעצמו בזמן שתפש את ראשה של לילך בין ידיו מסתכל בעיניה לראות אם היא בסדר בתגובותיה.

לילך החלה להירגע לאט לאט והתחילה לעכל את חזרת הזיכרון.

"היא תהיה בסדר", אמר בלום, "אבל אני מצטער, אחרי טראומה כזאת תאלצי להישאר פה עוד יום, אם זה בסדר מבחינתך?"

לילך הנהנה בראשה להסכמה, מרגישה סחוטה ממה שעבר עליה בדקות האחרונות.

שלומי חיבק אותה וליווה אותה חזרה לחדרה משכיב אותה במיטתה.

"תעדכני את האחות שמחליפה אותך הלילה בכל מה שקרה פה היום", אמר בלום לאיה ופנה לדרכו.

"כן דוקטור", ענתה איה והלכה לחדרו של בני.

 

הכדור שירה רבינוביץ שרק ליד אוזנו של רן.

זיסמן הגיע בדיוק מאחור מנסה לעכל את שרואות עיניו.

רן, ראה את אבי מושלך לעברו בדיוק ברגע שסחט את ההדק של אקדחו וירה, אבי נפל על הרצפה.

רן ירה ירייה שנייה לעבר רבינוביץ ופגע בו במצחו, רבינוביץ הסתכל עליו במבט לא מאמין, ידו שהייתה עדיין על הדק האקדח התהדקה משחררת ירייה נוספת לחלל החדר.

השוטרים מבחוץ באו בריצה...

 

הסירה והקיאקים הגיעו לחוף.

החבורה ירדה וכולם נכנסו בשתיקה לרכב שייקח אותם חזרה למלון.

קרן ישבה עדיין רועדת כולה עטופה בחיבוקו של אודי.

אודי לא ידע איך יוכל להרגיע אותה מלבד לחבק אותה אליו.

סוזן החלה לעשות טלפונים לבית החולים ליד המלונות, מתאמת איתם פגישה עבור קרן כדי שיבדקו אם היא לא נכנסה להלם וצריכה טיפול.

ספיר הניחה את ראשה על כתפו של יוני מנסה להירדם, יוני מצידו לא הראה שום התנגדות, אלא פשוט ישב ובהה בנוף המתחלף בחלון.

"הטיול היפה איבד כבר את כל הכיף", חשב לעצמו, "הוא עדיין לא מבין איך היה לו את האומץ לתפוש את הנחש ולהלחם בו, ומאיפה ספיר לקחה את היוזמה למצוא אבן ולרסק לנחש את ראשו.

כנראה שאנחנו בלחץ אנחנו עושים את הדבר הנכון, הלוואי ורונה הייתה פה איתי עכשיו, אני כל כך מתגעגע אליה", חשב לעצמו מנגב דמעה שהחלה לרדת במורד לחיו.

ספיר נמנמה על כתפו של יוני כשלפתע שמה לב שכתפו רועדת קצת, היא הרימה את עיניה קצת ושמה לב שיוני ניגב את עינו.

"הוא כל כך רגיש, רונה לא יודעת מה היא תפסיד אם היא לא תיקח אותו", חשבה לעצמה, ואחר החלה להרהר שוב באבי ובמה שענת סיפרה לה עליו, ושוב חייכה לעצמה כשנזכרה איך הוא הפך את החיפוש אחריה למשהו שכל תל אביב דיברה עליו.

"חבל שלא ביקשתי מענת לצלם לי חלק מהשלטים", חשבה.

לאחר כמה דקות נרדמה שוב, מחבקת את ידו של יוני מבלי משים.

 

 

 

 

פרק 69

 

הכדור שנפלט מאקדחו של רבינוביץ נתקע בקיר מאחורי רן, מפספס אותו בסנטימטרים ספורים.

רן רץ לכיוון אבי, בטוח שפגע בו בכדורו.

"הכל בסדר שם?" שמע את אחד השוטרים שבאו בריצה שואל.

רן התכופף לעבר אבי, מנסה להגיע לצווארו.

אבי הרים אליו את ראשו, "אפשר לקום כבר? זה בטוח?", שאל כשחיוך מתחיל לעלות על שפתיו.

רן נפל לאחור מרוב בהלה, "אתה רוצה לעשות לי התקפת לב? הייתי בטוח שיריתי בך!", אמר בכעס מדומה, שמח לראות שאבי בסדר.

"זה מה שרציתי שגם רבינוביץ יחשוב", אמר אבי, "האמת שהרגשתי את הרוח שהכדור שלך עשה".

"אז אם ככה לאן הלך הכדור של האקדח שלי, לא שמעתי אותו פוגע בקיר?", שאל רן מסתכל מסביב.

"הוא נכנס לרבינוביץ בבטן", אמר אחד השוטרים אשר בדק מה מצבו של רבינוביץ, "אחד בבטן ואחד בראש, לא רע ידידי, אתה לא משאיר לגורל שום הזדמנות".

"הייתי בטוח שפספסתי בפעם הראשונה", אמר רן, מנסה להירגע אחרי כל הבלגן.

"כנראה שלא", אמר זיסמן שהגיח מאחור.

 

גלבוע התקשר לרבינוביץ ממתין שיענה, עצבני.

"הלו", שמע אחרי כמה צלצולים את התשובה המיוחלת.

"רבינוביץ תקשיב, יש לנו בעיה", התחיל גלבוע.

"כן", נשמעה התשובה.

"המבצע לתקיפת המשאית של הנשק נכשל, מוטי נהרג, אנחנו צריכים שתשיג את הנשק בעצמך, ברור?", שאל גלבוע מקווה שרבינוביץ לא יגלה התנגדות.

"איך?", נשמעה השאלה הקצרה.

"אין לי מושג, בשביל זה אתה שם, תמצא את הדרך, וקח בחשבון שידידינו עצבני ולחוץ, אנחנו חייבים לעשות את זה תוך יומיים או שאנחנו חשובים כמתים, הבנת?", ניסה גלבוע להלחיץ את רבינוביץ, יודע שזה לא רחוק מהאמת.

"בסדר", נשמעה שוב התשובה הקצרה.

"אני רוצה שתדווח לי מה אתה הולך לעשות, ברור", אמר שוב גלבוע.

"בסדר", נענה.

"להתראות", אמר גלבוע עצבני ולא מבין למה הוא התעצבן עוד יותר, הרי רבינוביץ הסכים לכל מה שאמר.

"הוא לא התווכח?", שאל צור בפליאה.

"לא, וגם לא התפלא שמוטי נכשל, כאילו הוא כבר ידע", אמר גלבוע.

"אולי הוא ראה חדשות?", אמר צור.

"אולי", לפחות הוא אמר שיטפל בזה ויודיע לי מה קורה.

"לפחות זה", הסכים צור.

 

רן כיבה את הטלפון של רבינוביץ, הוא קיווה שיוציא פרטים מזהים מהמתקשר, הוא תיאר לעצמו שזה גלבוע, אבל לא הצליח לדובב אותו שיגיד לו מי הבוס האמיתי.

"נו הוצאת ממנו משהו?", שאל אבי.

"לא", ענה רן, "לא רציתי לדבר יותר מידי שלא ירגיש שאני לא רבינוביץ".

"חכם מצידך", אמר אבי.

רן פנה לשוטרים המטפלים בגופתו של רבינוביץ, מסדיר איתם שישמרו את זהותו בסוד ולא יפרסמו את מותו.

לפתע נזכר שהייתה לו שיחה באמצע הבלגן, הוא הסתכל בטלפון וראה שיוסי חיפש אותו.

הוא רצה להתקשר, אך נזכר לפתע במשהו.

"זיסמן, תגיד לי משהו, איך הגעת לרבינוביץ?"

זיסמן הסתכל עליו, לא מבין רגע מה משמעות השאלה, "מהחבר הטוב שלי יואל, למה?", שאל.

"עד כמה אתם קרובים?", שאל רן.

"הוא בעל החברה השנייה בגודלה בתחום שלנו", ענה זיסמן מתחיל לקלוט משהו, אבל עדיין לא היה ברור לו מה.

"ואתה פנית אליו בקשר לאבטחה?", שאל רן.

"האמת שהוא בא אליי ושאל עד כמה מערכת האבטחה שלנו יעילה, וכשאמרתי לו שיכולים להיות כמה חורים הוא הציע לי את רבינוביץ", ענה זיסמן.

"אני הייתי בודק עד כמה יואל הזה אמין", אמר רן.

זיסמן הנהן בראשו, מנסה לזכור מה עוד הפריע לו בקשר ליואל אחרי שרן התחיל לשאול אותו עליו.

רן צלצל ליוסי לקבל עידכונים.

"היי רן, הגיע הזמן", ענה לו יוסי.

"היו כאן הרבה בעיות, דבר מה קורה איתך?"

"אני עקבתי אחרי צור וירון, אני נמצא במקום החדש שלהם, אתה רוצה שאני אעצור אותם?", שאל יוסי.

"לא זה מסוכן מידי, אני אשלח אלייך עוד כמה שוטרים וגם אני אגיע, בני נמצא בבית החולים", ענה רן.

"דרך אגב, גיא אמר שהוא בבית אם אנחנו צריכים אותו", אמר יוסי.

"נסתדר בלעדיו, תן לו לנוח", אמר רן מסיים את השיחה.

רן יצא בלוית כמה שוטרים לכתובת שנתן לו יוסי.

אבי נשאר עם זיסמן מחכה לעידכונים מרן.

 

 

 

 

פרק 70

 

נוי הגיעה לחוצה לבית החולים ואחרי ברור קצר נכנסה לחדרו של בני.

בני היה רדום כשנכנסה, היא התקרבה אליו ונשקה על מצחו.

בני התעורר למגע שפתותיה, חייך אליה והושיט אליה את ידו.

"אתה בסדר?", שאלה בשקט אוחזת בידו.

"אני אשרוד", אמר בעייפות.

"מה הרופאים אומרים?"

"שזה לא נורא ואין לי זעזוע, אבל אני חייב לשכב עד מחר לפחות כדי שהמערכות יתייצבו"

"הבאתי בגדים וכל מה שצריך, אני אבלה איתך את הלילה כאן", אמרה לו מסתכלת עליו באהבה, כמה נבהלה כשחשבה שמצבו קריטי, "אין סיכוי שאני אפרד ממנו לעולם", חשבה לעצמה.

"את מתוקה, בובה שלי, אבל באמת שאין צורך שתתעני כאן כל הלילה, תישארי איתי עוד קצת ותחזרי הביתה לנוח, גם ככה אני אישן עוד מעט עד למחר".

"אני בסדר מתוק שלי, רק תיתן לי להיות לידך, אני כל כך מתגעגעת אליך בזמן האחרון"

"אני מצטער על זה, אבל יש לנו פרשה מטורפת שרצה עכשיו וקשורה לביטחון הארצי"

"אני מבינה, פשוט התגעגעתי, זה הכל"

"בואי הנה", סימן לה לשכב לצידו מפנה לה מקום.

נוי נשכבה לידו, נמרחת על חזהו עם ראשה, בני העביר את אצבעותיו בשערותיה הארוכות, חושב כמה מזל יש לו על שיש לו את נוי.

נוי הרימה את ראשה  מסתכלת עליו בעיניים אוהבות, "אני אוהבת אותך", אמרה ונשקה את שפתיו.

"ואני אותך, בטירוף", אמר לה.

נוי החזירה את ראשה אל חזהו כשחיוך מסופק על שפתיה.

 

החבורה הגיעה לבית החולים, סוזן ליוותה אותם למיון מחפשת את הרופא שקבעה איתו פגישה.

לאחר כמה דקות מצאה אותו, והוא הוביל אותם לחדר קטן בצד.

סוזן החלה לתרגם את המשפטים שהרופא לא ידע באנגלית.

הרופא החל בודק את קרן, מסתכל בעיניה ומדבר איתה דרך סוזן.

לאחר כמה דקות נתן לה כדור הרגעה.

השלושה עמדו מסביב שותקים מחכים לגזר הדין של הרופא.

קרן ענתה לו השאלות מתחילה להשתחרר ככל שהזמן עובר וכדור ההרגעה התחיל את פעילותו.

לאחר כחצי שעה החליט הרופא שקרן תהיה בסדר, הוא רשם לה עוד כמה כדורי הרגעה לימים הקרובים במידה ויהיו לה סיוטים.

החבורה חזרה לרכב ונסעו לעבר המלון שלהם.

לאחר כחצי שעה הגיעו לבית המלון.

"סוזן אנחנו לא יודעים איך להודות לך", אמר אודי, "הטיול היה פצץ, אני ממש מצטער שגרמתי לבעיות בסוף", לא ידע איך להתנצל יותר מזה, סוזן לא כעסה ולא השתוללה לאורך כל הדרך אלא עשתה הכול כדי להקל עליהם.

קרן ניגשה אל סוזן, חיבקה אותה, ואז אמרה, "תודה לך, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היית מגיעה אותו רגע עם הסירה".

ספיר ויוני הודו גם הם לסוזן.

סוזן נפרדה מכולם, נתנה להם כרטיס במידה ויצטרכו משהו, או איזושהי עזרה, נכנסה לרכב והנהג לקח אותה משם.

"טוב חברים, אני הולכת לחדר", אמרה ספיר לוקחת את התיקים שלה.

"אז ביי בינתיים", אמר יוני, "נתראה אחר כך?"

"בטח", ענתה ספיר.

"להתראות", אמרו גם קרן ואודי.

החבורה התפצלה לחדרים, אודי וקרן הלכו צמודים יחד, קרן עדיין לא רגועה לגמרי, אבל כבר מתפקדת.

לאחר שיוני התארגן בחדרו החליט לרדת למטה ולהתחבר לאינטרנט דרך מסוף שהיה בקבלה.

הוא נכנס לבדוק דואר בתיבת הדואר שלו כאשר נתקל במכתבה של רונה.

 

"אהובי היקר,

אני מצטערת על כל מה שעשיתי לך, אני יודעת שאתה אהבת אותי באמת ורק חוסר הביטחון שלי גרם לי לבקש את ההפסקה הזאת.

אתה לא יודע כמה הייתי רוצה להיות לצידך עכשיו בטיול שתכננו יחד כל כך הרבה זמן.

אני באמת מקווה שאתה נהנה שם עם אודי וקרן.

יוני, אני מקווה שזה לא מאוחר מידי להתנצל ולהגיד לך שאני רוצה אותך בחזרה, אני מקווה שתסכים לקחת אותי, משום מה יש לי הרגשה רעה ואני לא יודעת למה, למרות שאמרת לי שכשתחזור נדבר, עדיין החלטנו שכל אחד פנוי לעשות כל מה שהוא רוצה, ואני יודעת שבתאילנד לא חסר מה לעשות.

אני מתחננת שתיצור איתי קשר ברגע שתראה את המייל הזה.

 

אוהבת אותך ללא גבול ורוצה להיות אשתך,

 

רונה"

 

יוני תקתק לרונה מכתב תשובה כשחיוך גדול וזורח על פניו.

 

 

פרק 71

 

יוני ישב במשרד המלון כותב לרונה מכתב, "אז היא בכל זאת אוהבת אותי", חשב תוך כדי הכתיבה וחיוכו התרחב.

 

"רונה היקרה,

קיבלתי את מכתבך ואני לא יודע מה להגיד לך, אני לא בטוח שאנחנו באמת צריכים לחזור להיות יחד, אולי עדיף שניפרד וזהו?"

 

כך התחיל את המכתב והתחיל לצחוק לעצמו במחשבה מה רונה תחשוב כשתתחיל לקרוא את המכתב.

 

"אהובתי המתוקה", המשיך, "מקווה שלא נבהלת :-), אבל הייתי חייב.

ברור שאני רוצה אותך בחזרה, אני אוהב אותך והמרחק ודברים שקרו פה גרמו לי להבין עד כמה אני אוהב אותך ורוצה אותך.

אני מתגעגע אלייך בצורה מטורפת ורוצה אותך לצידי.

מהיום תחשבי עליי כעל הגבר שלך לתמיד,

 

שלך יוני"

 

הוא שלח את המייל מצחקק לעצמו על הבדיחה הקטנה.

"מה אתה צוחק?", שמע פתאום את קולה של ספיר מאחוריו.

"סתם בדיחה פרטית שלי", ענה , לא רוצה לדבר עם ספיר על רונה כדי לא לפגוע בה.

"אני שמחה שאתה צוחק", חייכה אליו.

"את גם באת לגלוש?", שאל.

"כן"

"טוב, אני כבר סיימתי בכל מקרה, אז המחשב פנוי", אמר תוך כדי קימה ממקומו.

"תודה", ענתה לו.

"נתראה בחדר אוכל יותר מאוחר?", שאל.

"כנראה", ענתה ללא התחייבות.

"אוקיי, אז להתראות בינתיים"

"ביי", ענתה תוך כדי הקשה על המקשים.

לאחר שיוני הלך, ספיר בדקה אם יש לה דואר, מלבד מכתבים מענת ונוי אשר שאלו מה קורה איתה כל אחת בנפרד לא היה עוד משהו שהצריך תגובה.

ספיר החלה להקליד את מה שקרה לה במהלך הימים האחרונים, משמיטה את הסיפור עם יוני, מחליטה שזה יישאר איתה בליבה.

לאחר שסיימה שלחה את אותו המכתב לענת ולנוי, שמחה שיכלה להיפתר משני המכתבים בפעם אחת.

לאחר מחשבה קצרה החליטה לכתוב מכתב לאבי.

 

"אבי היקר,

 

אנחנו לא מכירים, אבל אני מרגישה קרובה אליך, בשעות האחרונות היה לי הרבה זמן לחשוב ומשום מה עלית במחשבותיי כמה פעמים, מה שעשית עם הפרסומות והחיפוש אחריי, דבר שמחמיא מאוד, במיוחד לאור העובדה שאתה לא מכיר אותי באמת.

אני לא יודעת מה אתה חושב עליי, אבל אתה פשוט מצאת חן בעיני כשראיתי אותך בהצגה ולכן פניתי אליך, כאילו איזו יד נעלמה משכה אותי אליך.

אתה לא יודע את זה, אבל אחרי שנפנפת אותי בכזאת קלות, חשבתי שאולי משהו לא בסדר בי ושאני לא מושכת אותך, אתה הפתעת אותי לחלוטין כשפתאום ניסית למצוא אותי.

אני אשמח אם תספר לי קצת על עצמך ועל מה שהביא אותך לחפש אותי, פשוט זה מאוד מעניין.

 

שלך ספיר"

ספיר שלחה את המכתב, מקווה שלא תבריח את אבי בצורה הזאת.

 

רן הגיע אל יוסי יחד עם קבוצת השוטרים.

"יש חדש?", שאל רן מיד.

"הם עדיין כולם בפנים", ענה יוסי.

"שניכם, תקיפו את הבית מאחור", פקד רן על שני שוטרים, "השאר תצטרפו אלינו, אנחנו עולים!".

הקבוצה עלתה במדרגות והגיעה לדלתם של גלבוע וחבריו.

רן נעמד מחוץ לדלת כשמסביבו יוסי והשוטרים.

אני דופק על הדלת, אם הם לא יפתחו אני סופר עד שלוש ואנחנו פורצים פנימה, ברור עד כאן?"

חבריו הנהנו לאישור.

 

"הלו", אמר גלבוע.

"מה קורה?", נשמע קולו של יואל מהצד השני.

"דיברתי עם רבינוביץ", אמר גלבוע.

"ו...", שאל יואל.

לפתע נשמעו דפיקות על הדלת, "משטרה לפתוח!!!".

 

 

 

פרק 72

 

 

רונה גלשה באינטרנט כשקיבלה את המייל של יוני.

עיניה גלשו על השורה הראשונה של המייל

"קיבלתי את מכתבך ואני לא יודע מה להגיד לך, אני לא בטוח שאנחנו באמת צריכים לחזור להיות יחד, אולי עדיף שניפרד וזהו?"

ועיניה החלו דומעות, לא מסוגלת להמשיך לקרוא, חושבת שבהמשך הוא ינסה לנחם אותה על זה שהוא רוצה להיפרד.

לאחר כמה דקות החלה להתעשת והמשיכה לקרוא את המכתב, כאשר עם כל מילה נוספת החיוך החל לחזור לפניה.

היא החלה לכתוב מכתב תשובה.

"יוני שלי,

קודם כל אני אחנוק אותך על מה שעשית לי עם המכתב שלך, ואחר כך אני אנשק אותך ואחבק אותך אליי חזק,

תחזור אליי מהר,

רונה שלך".

 

"גלבוע, מה קורה שם? מה זה הרעש?", שאל יואל כועס.

"המשטרה בדלת, אני חייב לסגור", ענה גלבוע מנתק את הטלפון.

"מה אנחנו עושים?", שאל ירון.

"אני אנסה לנער אותם, אין להם כלום עלינו", אמר גלבוע.

הוא ניגש אל הדלת ופתח אותה...

 

"איזה ברדק", אמר זיסמן לאבי כשחזרו למשרדו.

"ועוד איך", אמר אבי, תשוש כולו.

"לא ברור לי איך הם ידעו שהתוכנה לא טובה בלעדיי", חשב אבי בקול.

"גם לי לא, היחידי שסיפרתי לו על זה ושלא היה קשור לעניין היה יואל", אמר זיסמן, לא קולט מה הוא אומר.

"יואל? מי זה?", שאל אבי בהתעניינות נדרך כולו.

"יואל?, הוא חבר טוב שלי, הוא גם מנהל מפעל לייצור נשקים, אנחנו עוזרים אחד לשני מידי פעם", ענה זיסמן.

"תחשוב טוב, אתה בטוח שהוא לא יכול לעמוד מאחורי זה?"

"יואל?, מה פתאום?", אמר זיסמן, "אבל אתה יודע, רן שאל אותי בדיוק את אותו דבר אחרי כל העסק עם רבינוביץ, אתה באמת חושב שיואל יכול לפעול בצורה כזאת?"

"ממתי אתה מכיר אותו?"

"נפגשנו בכנס של יצרני נשקים לפני חצי שנה, האמת שמאז הוא דאג ליצור איתי קשר כל כמה שבועות, גם אם לא היה לו על מה לדבר איתי במיוחד, עכשיו שאני חושב על זה", הרהר זיסמן בקול.

"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר עם רן על העניין ברצינות", אמר אבי בדאגה.

 

אודי וקרן נכנסו לחדרם.

"את בסדר?", שאל אודי בעדינות.

"אני לא יודעת", ענתה כולה רועדת, לא מצליחה להתאושש.

"אני חושב שאת צריכה אמבטיה חמה"

קרן הנהנה בראשה להסכמה.

אודי ניגש לחדר האמבטיה ומילא מים באמבט.

אחרי שבדק שהמים בטמפרטורה הנכונה, עזר לקרן להוריד את בגדיה ולהיכנס לאמבטיה, ואז בעדינות החל בעזרת ספוג לעסות את גופה.

קרן הניחה את ראשה על מגבת שאודי קיפל למענה ועצמה את עיניה מנסה ליהנות ממגעו האוהב.

אודי ליטף את שערה ונשק למצחה, "אני אוהב אותך בובה שלי", לחש באוזנה.

קרן לא ענתה לו, אבל בזווית פיה החל להסתמן צל של חיוך קטן.

"אולי בכל זאת הכול יהיה בסדר", חשב אודי לעצמו כשהבחין בדבר.

 

גיא פתח את הדלת, איה עמדה בפתח, לבושה בשמלה שחורה קצרה וענק זהב על צווארה.

"היי", אמרה לו.

"היי", החזיר.

הוא זז הצידה על מנת שתוכל להיכנס אל הבית.

איה עברה לצידו ואז בפתאומיות הסתובבה אליו ונתלתה על צווארו תוך כדי נשיקה עמוקה.

גיא ההמום עדיין נענה לנשיקתה בנשיקה משלו.

"ברוכה הבאה", מלמל לאחר מכן תוך כדי סגירת הדלת.

"מה איתך? איך אתה מרגיש?"

"הכאב פחת קצת, אבל עדיין כואב בתנועות מסוימות"

"תינוק מפונק", אמרה לו בהתגרות.

"אני אראה לך מה זה תינוק", ענה לה ותפס אותה בחיבוק שהצמיד אותה אל גופו.

"אני רואה שיש פה מישהו שמחכה לי", אמרה כשהרגישה את גופו מתעורר אליה.

"כנראה שעוד מישהו התגעגע אלייך", ענה גיא, לא מנסה להסתיר את רצונו להרגיש אותה צמודה.

"בוא איתי", אמרה לו מושכת אותו אל חדר השינה שלו, "אני רוצה אותך עכשיו".

"חשבתי שיוצאים לארוחת ערב", ניסה להיות מנומס לעוד רגע.

"שתוק", חייכה אליו.

והשניים נכנסו לחדר השינה...

 

 

 

פרק 73

 

גלבוע פתח את הדלת, רואה למולו שישה שוטרים ועוד שניים בלבוש אזרחי.

צור הסתכל מאחור מציץ לכיוונם מהחדר השני, לפתע זיהה את יוסי מהתאונה, הוא הסתובב והחל לטעון את אקדחו, מסמן לירון לעשות כמותו.

ירון הסתכל עליו בשאלה, לא מבין למה, אבל בכל זאת טען את האקדח.

"מה אני יכול לעזור לכם?", שאל גלבוע את השוטרים.

"אני מבקש שתרים את הידיים ותלך אחורה שני צעדים", אמר לו רן מיד, אקדחו שלוף ומוכן כמו כל השוטרים מאחוריו.

"כמובן", אמר גלבוע מתחיל לזוז לאחור לאט.

צור וירון נשכבו על הרצפה בחדר השני זוחלים לכיוון הפתח, אקדחיהם שלופים בידיהם.

"כשאני אתן לך את האות תתחיל לירות בהם", פקד עליו צור.

"בסדר",ענה ירון, זוחל באיטיות אחרי צור.

גלבוע לפתע זרק את עצמו לרצפה והתגלגל הצידה, שולף את נשקו, "צור עכשיו !", צעק, מחכה שצור יתחיל לירות בשוטרים.

צור כיוון את נשקו מתכונן לירות.

רן שראה את גלבוע נופל, צעק, "זהירות, יורים עלינו", והפיל את עצמו לתוך החדר בגלגול.

"אני לא הייתי עושה את זה", שמע לפתע צור את ירון לוחש באוזנו בזמן שאקדחו נצמד לראשו, "אתה חגגת יותר מידי כבר, תן לי את הנשק שלך".

גלבוע בחדר השני החל לירות לכיוון הדלת, לא מבין למה צור וירון לא משתתפים בקרב.

פתאום נשמעה צעקת כאב, מישהו קרס ליד הדלת.

רן לא היסס הרבה וריסס את גלבוע ביריות, לא משאיר מקום לספק, גלבוע שכב ללא תזוזה, שלולית דם החלה להיווצר מתחתיו בקצב מהיר.

צור הגיש לירון את האקדח ותוך כדי תנועה הפיל עצמו למטה והסתובב לתת לירון מכה בבטנו.

ירון התקפל מעוצמת המכה וצור הכניס לו אגרוף בפנים מעיף אותו לאחור, מהחדר השני נשמעו מטחי יריות וצעקות.

רן שמע חבטה מהחדר ליד, הסתובב והלך לראות מה קורה שם, כאשר הגיע לפתח, הציץ פנימה ונדהם לראות את ירון נהדף לאחור על ידי מכה מצור.

"עצור, ותרים ידיים", קרא לעבר צור מאיים עליו באקדחו.

צור העיף מבט לעברו ושנייה אחר כך רץ לעבר החלון הפתוח והשליך עצמו החוצה בקפיצה.

רן רץ אחריו לכיוון החלון והספיק לראות אותו מחליק לאדמה על העץ אשר ענפיו היו קרובים לחלון, צור נמלט במעלה הרחוב, רן עלה על העץ וירד לרחוב בעקבותיו מתחיל במרדף רגלי.

 

"אל תזוז", אמר יוסי לירון ברגע שנכנס לחדר אקדחו שלוף.

ירון זרק את אקדחו לכורסא שהייתה בחדר, והרים את ידיו.

"מה המצב שם בחוץ?", שאל.

"לא טוב, אבל זה לא עניינך", ענה יוסי בכעס מחפש על גופו של ירון נשק נוסף.

אחד השוטרים נכנס לחדר.

"מה המצב בחוץ?", שאל יוסי את השאלה של ירון.

"יש לנו פצוע אחד, ואחד השוטרים נהרג מהיריות של גלבוע", ענה השוטר בעצב, "האמבולנס בדרך לכאן".

"ומה עם גלבוע?"

"הוא מת, רן ריסס אותו במחסנית שלמה, לא היה לו סיכוי".

"אוקי, שים לו אזיקים", אמר יוסי מצביע על ירון.

"אני לא הייתי עושה את זה", אמר ירון.

"ולמה זה?", שאל יוסי.

"קודם כל כי אם לא הייתי עוזר לכם, אף אחד מכם לא היה נשאר בחיים", התחיל ירון.

"ומה עוד?", שאל יוסי, מרגיש שיש עוד משהו שירון עוד לא סיפר וכנראה חשוב.

"והדבר השני..."

 

"אפשר להיכנס?", שאלה ענת את נוי כשנכנסה לחדרו של בני בבית החולים וראתה את נוי שכובה לצידו.

"בטח", ענתה נוי, שמחה לראותה.

"מה קורה איתו?"

"הוא חטף מכה חזקה שגרמה לו לאבד את ההכרה, אבל עכשיו הוא בסדר, רק מאוד עייף".

"אני מקווה שהוא יתאושש מהר"

"היי, לא להספיד אותי כבר", אמר בני שהתעורר מהשיחה לידו, "יש לי חתונה עוד כמה ימים".

"ורצוי מאוד שתהיה בריא עד אז, ולא תתחמק", אמרה לו נוי מנשקת אותו בלחיו.

"אני לא מרשה לך לעשות בעיות", אמרה ענת מנענעת את אצבעה בנזיפה.

"אני לא אעשה בעיות, מבטיח", חייך בני.

הטלפון ליד מיטתו התחיל לצלצל.

"בני", ענה.

"יש לנו בעיות", אמר לו השוטר התורן.

"תעדכן אותי", אמר בני.

השוטר התורן התחיל לספר לו מה קרה בפשיטה.

לאחר שסיים הבעת פניו של בני השתנתה לרעה.

"חדשות רעות", שאלה נוי בדאגה.

"איבדתי את אחד השוטרים הטובים שלי ועוד אחד פצוע קשה", אמר בני בעצב, "ויש לי הרגשה שזאת רק ההתחלה".

נוי וענת הסתכלו אחת על השנייה לא יודעות איך לעזור לבני במצב הזה.

 

 

פרק 74

 

רן רץ אחרי צור, אבל המרחק ביניהם גדל, לצור היה יתרון התחלתי גדול, הוא נכנס בסמטאות צרות, מנסה לנער את רן מעליו.

צור פנה לסמטה נוספת, ונכנס לאחת החצרות, מחפש יציאה אחורית לחצר, אחרי כמה שניות טיפס על הגדר המפרידה בינה לבין החצר של הבניין מהצד השני אשר פנה לרחוב אחר.

הוא יצא לרחוב ההוא והתחיל לברוח לכיוון הנגדי.

רן נכנס לסמטה בה ראה את צור פונה, אך לא ראה את צור בשום מקום.

הוא החל לעבור חצר אחר חצר בחיפוש אחריו, מבין שכנראה איבד אותו.

אחרי כחצי שעה של חיפושים ויתר על העניין והלך חזרה לכיוון הבית בו נערך הקרב, כועס על חוסר היכולת שלו לתפוס את צור.

 

"אני עוד אתנקם בכולם", אמר צור לעצמו, "הם יראו מה זה להתעסק איתי !"

הוא הלך לארגן לעצמו מקום חדש לשהות בו, יודע שיצטרך לשמור על פרופיל נמוך זמן מסוים לפני שיוכל להתחיל בנקמה.

 

"הלו", ענה רן לטלפון.

"רן, זה זיסמן, מה קורה?"

"המצב לא טוב, יש נפגעים וצור ברח, את השניים האחרים תפסנו"

"תשמע, אבי ואני חשבנו על משהו, אתה זוכר שדיברנו על יואל?"

"כן"

"אז נראה לנו שהוא יכול להיות מאחורי העניין, אבל אין לנו שום הוכחה לכך"

"אוקי, אז נצטרך למצוא קשר בינו לבין השאר"

"פשוט רצינו שתדע", סיים זיסמן.

"אבי לידך?", שאל רן.

"כן, אני אעביר לך אותו"

"אבי מדבר", אמר אבי.

"תקשיב אבי, צור ברח ואני לא רוצה שתחזור הביתה, זה מסוכן"

"מה אתה מציע?", שאל אבי, מבין שאין מה להתווכח בעניין אחרי כל מה שקרה.

"אני אדבר עם גיא, אני אגיד לו לבוא לאסוף אותך מהמשרד, אל תזוז משם בלעדיו".

"קיבלתי", הסכים אבי.

רן חייג לגיא.

"גיא?", שאל רן כשהשפופרת הורמה.

"הוא במקלחת", נשמע קול של בחורה.

"מי זאת?", התפלא רן, יודע שלגיא אין אף אחת עדיין.

"איה", ענתה.

"איה האחות?", שאל רן שחיבר אחד ועוד אחד.

"זאת ולא אחרת", צחקה אליו.

"יפה לבחור", אמר רן, שמח שלפחות דבר אחד טוב קורה בשטח.

"וגם לבחורה", ענתה צוחקת שוב.

"מה הסיכוי שהוא יגיע לטלפון, זה דיי דחוף?", שאל בקול רציני.

"אני אבדוק", ענתה, "מי זה?" נזכרה לשאול.

"רן", ענה בקצרה.

"גיא, רן בטלפון, אומר שזה דחוף", צעקה לעבר המקלחת.

"אני בא", ענה גיא, התעטף במגבת ויצא החוצה לקבל את השיחה.

"דבר", אמר לרן, מבין שקרה משהו אחרת רן לא היה מוציא אותו מהמקלחת.

"תקשיב גיא, היה פה שמח הערב, אני חושב שגלבוע מת, בכל אופן ריססתי אותו במחסנית שלמה, בכל אופן צור נמלט, ופה יש בלגן שלם, בנוסף אני לא יודע אם אתה יודע, אבל בני מאושפז בבית חולים, רבינוביץ, קצין האבטחה של זיסמן, גם היה מעורב בעניין, וחיסלנו גם אותו, בקיצור הרבה בלגן", התחיל רן להוציא החוצה את מעללי היום.

"וחוץ מזה יש דברים מעניינים?", ניסה גיא לפרוק קצת מתח מרן.

איה החלה ללטף את גיא בין רגליו מחדירה את ידיה תחת המגבת, מעוררת אותו.

"את משגעת אותי", לחש לה מכסה את הטלפון בידו.

איה צחקקה אליו מגבירה את הקצב.

"הצחקת אותי", ענה לו רן, מבין מה הוא התכוון לעשות, אך לא היה לו ראש לזה, "תקשיב עכשיו, אני צריך שתיסע למשרד של זיסמן, ותאסוף אותו אליך הביתה ללילה, אני לא יודע מתי אנחנו נסיים כאן, וכל עוד צור חופשי אני לא מתכוון לתת לו להיות מטרה".

"אין בעיה, אני אאסוף אותו, אבל ברור לך שאתה חייב לי הרבה על זה שאתה מפריע לי באמצע פגישה עם מישהי נפלאה, משהו שלא היה לי כבר הרבה זמן?", אמר גיא.

"לך תזדיין", אמר לו רן, פורק קצת לחץ.

"זה בדיוק מה שהפרעת לי לעשות", ענה לו גיא צוחק.

"תרשום לי על החשבון", אמר רן, "ובאותה ההזדמנות תחגוג גם בשבילי", אמר וסיים את השיחה.

"שמעת?", אמר גיא, "אני צריך ללכת לאסוף מישהו, אבל לפני זה אני צריך לחגוג גם בשביל רן".

"מישהו עוצר אותך?", שאלה איה מושכת אותו אליה.

"עכשיו יצאתי מהמקלחת", התלונן במלמול לפני שנבלע בתוכה.

 

 

 

 

פרק 75

 

"והדבר השני שבגללו לא תעצרו אותי", אמר ירון, "זה בגלל שאני שייך לשירותים החשאיים".

"מה?", שאל יוסי, "הרי אתה ירית בגיא!!!"

"מי זה גיא?", שאל ירון.

"גיא זה החבר שלי שירית בו בבניין הקודם שהייתם בו", אמר יוסי בכעס, אינו מוריד את אקדחו.

"מצטער, אבל הייתי חייב כדי לשמור על אמינות, אני מקווה שלא פגעתי בו בצורה מסוכנת, כיוונתי רק לצד שלו, אם הייתי רוצה שימות, אז לא היה לו סיכוי", אמר ירון.

"כמעט הרגת אותו", אמר יוסי, לא מתרצה.

"ואיפה הוא עכשיו?", שאל ירון.

"בבית, מחלים", אמר יוסי.

"נו, אם הוא בבית אחרי יום, אז כנראה שבכל זאת זה לא היה נורא כל כך", ניסה ירון לרכך את יוסי.

"ולמה שנאמין לך?", שאל יוסי.

"סיבה ראשונה, זה ששלומי עדיין חי, סיבה שנייה, תרימו טלפון לבני שידבר עם החבר שלו בשירות החשאי, יואב, הוא כבר יספר לו הכול".

"חכה", אמר יוסי, מסמן לאחד השוטרים להשיג את בני.

השוטר הגיש ליוסי את הטלפון.

"בני מדבר", ענה בני.

"בני, זה יוסי העוזר של רן", התחיל יוסי.

"אני יודע מי זה, איך אני יכול לעזור?"

"אני צריך שתבדוק עם יואב החבר שלך בשרות החשאי לגבי ירון, הוא טוען שהוא סוכן שלהם", אמר יוסי.

"ירון מה?, ואיך אתה יודע על יואב?", שאל בני.

"מה השם משפחה שלך?", שאל יוסי.

"ירון רוט", ענה ירון.

"קוראים לו ירון רוט, והוא זה שסיפר לי על יואב", אמר יוסי לבני.

"תמתין", ענה בני וניתק את השיחה.

אחרי שיחה של כמה דקות עם יואב חזר בני ליוסי.

"אתה שומע אותי", שאל בני.

"דבר", ענה יוסי.

"ירון הוא איש של יואב, הוא במשימה הזאת כבר חודשיים".

"תודה", אמר יוסי.

"תודיע לי מה קורה", סיים בני את השיחה.

"אין בעיה, להתראות", ענה יוסי.

יוסי הוריד את הנשק מסמן לשאר השוטרים לעשות כמוהו.

אחרי כמה שניות נפתחה הדלת ורן נכנס פנימה.

יוסי הסתכל עליו במבט שואל.

"הוא ברח", אמר רן בעצב.

"צור הוא לא קל", אמר ירון.

הפעם רן הסתכל על יוסי במבט שואל.

"רן, זה ירון, איש השירות החשאי", הציג ביניהם.

לאחר כמה דקות של עדכונים ביניהם, השלושה התחילו לדבר על מה שקורה.

"מה שאני לא מבין זה, למה לא עצרת אותם מההתחלה", שאל רן, "אחרי שהם חטפו את שלומי".

"אם הייתי עושה את זה לא היינו תופסים את הבוס, מה שבסוף לא קרה, פשוט לא הצלחתי לקלוט מי הוא", אמר ירון, "הם לא סמכו עליי מספיק".

"אתה רוצה להגיד לי שאחרי חודשיים אין לך שום רמז?", התפלא רן.

"אני יודע שקוראים לו יואל, מעבר לזה אין לי שום נתון", אמר ירון בעצב, "פשוט לא יכולתי לתת לצור להתחיל לירות פה הערב, אני מצטער שלא חיסלתי אותו כשיכולתי".

"על חלב שנשפך לא בוכים", אמר יוסי.

"אני חושב שאני יכול לפתור לך את התעלומה", אמר רן מחייך, "אני יודע מי זה יואל".

ירון ויוסי הסתכלו עליו בפליאה, לא מבינים.

ואז רן סיפר להם על החבר של זיסמן, יואל.

 

גיא סיים להתרחץ שוב, אחרי הפעילות עם איה, הוא בהחלט הרגיש הרבה יותר טוב עכשיו, איה חבשה אותו שוב אחרי המקלחת, דואגת לנשק אותו על כל פעם שהכאיבה לו.

"יאללה, לך תביא את החבר שלך", אמרה לו.

"טוב, אני יוצא", אמר גיא.

"תחזרו מהר"

"מבטיח", ענה מחייך לעצמו.

הם נפרדו בנשיקה חמה ואוהבת.

 

יואל חייג לגלבוע, מגיע לתא הקולי שלו פעם אחר פעם.

לבסוף החליט לצלצל לצור.

"הלו", ענה קולו הכעוס של צור.

"צור, זה יואל".

 

 

 

פרק 76

 

 

גיא הגיע למשרדו של זיסמן, אסף את אבי וחזר איתו לביתו.

"אז מה קורה?", שאל גיא.

"הבלגן בעיצומו, רן עדכן אותנו בטלפון על מה שקרה בעיר", אמר אבי.

"כן, גם אני קיבלתי עדכונים, ממש לא לעניין כל הסיפור הזה", אמר גיא.

"נקווה שזה ייפתר בקרוב, אני רוצה לחזור הביתה", אמר אבי.

"לא נעים, אני מקווה שלא תסבול יותר מידי אצלי, יש לי חדר אורחים עם מיטה נפתחת", ניסה לנחם אותו.

"תודה", אמר אבי, "אני באמת מעריך את המאמצים שלכם לעזור לי, הרי אתם לא חייבים".

"שמחים לעזור, וחוץ מזה תרגיש נוח, זיסמן משלם", אמר גיא.

"אבל בכל זאת הוא לא משלם לכם לשכן אותי אצלכם בבית"

"זה על חשבון הבית", חייך גיא, "בתנאי שלא תפריע לי עם איה, אני חושב שפגשת אותה בבית החולים, האחות, אתה זוכר?"

אבי הסתכל עליו מחייך, "אני רואה שגם שהיית עם חצי רגל בקבר, הצלחת לסנוור אותה".

"כזה אני, מודה באשמה", ענה לו גיא.

"שיהיה בהצלחה", אמר אבי.

השניים הגיעו לביתו של גיא, מתארגנים לשנת הלילה.

 

"טוב ילדים, אני הולכת הביתה, כבר מאוחר", אמרה ענת.

"לילה טוב", ענו בני ונוי.

"להתראות", אמרה לפני שיצאה.

"בני, אתה בסדר?", שאלה נוי בדאגה.

"אני אסתדר", ענה מצוברח.

"הכול בסדר כאן", שאל בלום מציץ מהדלת.

"יכול להיות יותר טוב", אמר בני.

"קרה משהו? אתה מרגיש לא טוב?", שאל בלום בדאגה.

"העניינים בחוץ התחממו, אני חייב לצאת מכאן מחר".

"אם בבוקר הכול יהיה בסדר או לפחות כמו עכשיו, אני לא רואה בעיה", אמר בלום מנסה להרגיע את בני.

"תודה דוקטור", אמרה נוי.

"טוב אני ממשיך בסיבוב שלי", אמר בלום יוצא מהחדר ניגש לחדרה של לילך.

 "איך את מרגישה?", שאל את לילך לאחר שנכנס לחדר.

"קצת עייפה, אבל אני חושבת שהזיכרון שלי חזר, אני מסוגלת לשחזר את כל מה שעבר עליי לפני המכה", ענתה לו בשקט.

"מצוין, אל תתאמצי והכול יחזור אלייך בשלמותו, מחר תוכלי ללכת הביתה, אבל עדיין תצטרכי לבוא לכמה ביקורות" .

"תודה דוקטור", אמרה לילך.

"תשמור עליה", פנה בלום לשלומי שעמד לצד המיטה.

"נראה לי שאני צריכה לשמור עליו", אמרה לילך.

"אל תדאגו לי, אני אהיה בסדר, את רק תשתדלי להבריא, אני אדאג לשאר", אמר שלומי שרגשי האשם עדיין נשארו אצלו.

"טוב, אני המשכתי בסיבוב", אמר בלום.

 

המשאית חזרה למפעל, השומרים והנהג היו תשושים.

זיסמן דאג לצוות חליפי שיקדם את פניהם על מנת שיוכלו לנוח לאחר שידבר איתם.

הארבעה עלו למשרדו לאחר שמסרו את הנשק לצוות החליפי.

"איך אתם מרגישים?", שאל זיסמן בדאגה.

"גמורים לגמרי", אמר הנהג.

"אתם מסוגלים לספר לי מה קרה, או שאתם מעדיפים לעשות את זה מחר?", שאל בעדינות.

"בוא נגמור עם זה", אמר השומר הראשון כשחבריו מהנהנים בהסכמה.

זיסמן בילה איתם את השעתיים הבאות בעדכונים מהשטח.

 

רן יוסי וירון, סיימו את התחקירים של החוקרים המשטרתיים בקשר לאירוע, הם החליטו ליזום פגישה מחר שתכלול את כל מי שהיה מעורב על מנת לחשוב על הצעדים הבאים, עדיין לא היו להם הוכחות קבילות בבית המשפט כדי לעצור את יואל.

"ירון, תיזהר, צור בטוח יחפש אותך", אמר יוסי.

"נראה לי שהוא יחפש את כולם במקרה הזה, הרסנו לו את הסיכוי להיות איש עשיר",אמר רן.

"לצערי ממה שאני הכרתי אותו, אתה צודק", אמר ירון.

"נקווה לטוב", אמר רן.

"טוב אני הולך לישון", הודיע יוסי.

"כדאי שכולנו נעשה את זה", אמר רן.

השלושה נפרדו והלכו לדרכם.

 

 

  

 

פרק 77

 

"צור, מה קורה אצלכם? איפה גלבוע?", כעס יואל.

"תשמע, גלבוע מת וירון בגד בנו, אז מי שנשאר זה אני ורבינוביץ שדיברנו איתו והוא אמר שידאג להשיג את הנשק", ענה לו צור כועס בעצמו.

"מה???", זעם יואל, "איך זה קרה?"

"אין לי מושג, השוטרים הופיעו אצלנו בדירה, אולי ירון הלשין", אמר צור.

"ניסית להזהיר את רבינוביץ?", שאל יואל.

"אין תשובה אצלו, ניסיתי לתפוס אותו מאז שנמלטתי מהדירה".

"אז איך אני משיג את הנשק?", שאל יואל בקול קר.

"בעיה שלך, אני הולך לטפל בדברים שלי, ירדתי מהנשק שלך", ענה צור.

"צור תזהר, אם לא תעזור לי יהיה לך עסק איתי", איים יואל.

"אני אפגש איתך מחר", אמר צור.

"להתראות", אמר יואל.

"לך תזדיין", חשב צור אחרי שניתק את הטלפון, "בך אני אטפל אחר כך".

 

יואל נכנס לעצבים, כל התכנונים שלו נפלו, הוא איבד את הנשק והתוכנה, וכל האנשים שלו או שנהרגו או שנטשו אותו, "הוא חייב למצוא אלטרנטיבה אחרת", חשב.

"ובצור הזה אני אטפל אחר כך", אמר לעצמו, מתכנן איך הוא יהרוג אותו לאט.

 

הבוקר הפציע על תאילנד, ספיר קמה ויצאה לכיוון חדר האוכל, בדרך עברה דרך המשרד כדי לראות אם יש לה מייל חדש, אך אבי עדיין לא החזיר לה תשובה, "מעניין אם הוא כבר ראה את ההודעה שלי" , חשבה.

בחדר האוכל פגשה את אודי, קרן ויוני, השלושה ישבו יחד, אבל עדיין נראו עצובים.

"בוקר טוב", אמרה ספיר.

"בוקר טוב", ענו כולם.

"החלטנו שאנחנו כנראה מקצרים את הטיול ונחזור בתאריך שאת חוזרת", אמר לפתע יוני, "בררנו במשרדי חברת התעופה וזה התאריך היחידי שהם יכולים לשים אותנו לחזרה מוקדמת, הטיול פשוט איבד כבר את הכיף".

"מצטערת לשמוע, אבל שמחה שיהיה לי עם מי לטוס יחד", אמרה ספיר, "ומה איתך?", פנתה לקרן.

"אני מרגישה קצת יותר טוב, אודי אתמול פינק אותי עם אמבטיה מרגיעה", ענתה קרן.

"את בטוח נשמעת יותר טוב", עודדה אותה ספיר.

"בא לכם ללכת למצנחי רחיפה?", שאלה ספיר.

"נשמע נחמד", אמר אודי, מסתכל על קרן לראות מה דעתה.

"בהחלט יכול להתאים", אמר גם יוני.

"קרן מה דעתך?", שאל אודי.

קרן הסתכלה עליו לרגע ואחר כך אמרה, "שיהיה, אחרי מה שעברנו כבר כלום לא יכול להיות יותר גרוע".

החבורה סיימה לאכול והם יצאו לחוף הים.

"איזה אויר טוב", אמר יוני.

"תענוג", הסכים אודי.

הארבעה הגיעו לנקודת היציאה, שילמו והתכוננו לעלות לאוויר.

המדריכים קשרו אותם למצנחים, התמקמו מעל לראשיהם בחגורת המצנח וסימנו לנהגי הסירות להתחיל לנסוע, בני החבורה הרגישו משיכה חזקה והתרוממו לאוויר ממריאים לגובה.

"איזה כיף", צעקה ספיר.

"ייפפיייייייייי", צעק יוני.

"תסתכלו על הנוף", צעקה לפתע קרן כשהחיוך מתחיל לחזור לפניה.

"אני אוהב אותך", צעק אודי לקרן.

"ואני אותך", ענתה לו בחזרה.

הרביעייה התעופפה בשורה כשהסירות מושכות אותם מלמטה, הנוף מסביב היה מדהים, ההרים הירוקים מצד אחד, בתי המלון והטיילת מן הצד השני והים משתרע עד האופק והכל ממבט של ציפור שעפה בשמיים.

יוני הרגיש את המדריך זז מעליו, מתמקם בצורה נוחה יותר מכוון את המצנח שלא יתנגש באחד המצנחים האחרים.

"איזה חיים כיפיים", חשב לעצמו, "לבלות חצי יום בשמיים מול הים".

פתאום הוא קלט שהשמיים נהפכו שחורים מעננים שהתקרבו אליהם בקצב מהיר.

"עוד פעם גשם", חשב," כל כמה שעות היה ממטר של גשם לעשר דקות ואחר כך השמש יצאה שוב.

לאחר חצי דקה הגשם תפס אותם באוויר, מרטיב אותם עד לשד עצמותיהם".

"איזה כיף", צעקה ספיר, "תראו איך כולם בורחים מהגשם למטה וכל החניות מורידות את הברזנטים".

המראה היה מרהיב, החנויות הקטנות לאורך הטיילת היו מתורגלות לכבוד הגשם, כל פעם כשראו את העננים מתקרבים הם היו מורידים את הברזנטים אשר הגנו על הסחורה של הדוכנים מהגשם, כאשר הגשם הפסיק הם גלגלו בחזרה את הברזנטים למעלה עד לפעם הבאה.

אחרי שעברה מחצית השעה החבורה הקטנה נחתה לאדמה, רטובים אך מרוצים.

"חוויה כזאת לא עוברים כל יום", סיכם אודי את הרגשתם.

על פני הארבעה התנוסס חיוך של סיפוק.

 

 

פרק 78

 

רן קם בבוקר, מרגיש איך גופו קיבל חזרה אנרגיות חדשות.

הוא החל לצלצל אל כול המעורבים מתאם איתם פגישה אצל בני במשרד, אחרי שוידא עם בני שהוא יוצא מבית החולים.

אחרי כשעה גמר את התאומים והכין לעצמו ארוחת בוקר, חושב על זה שבימים האחרונים הוא חי בטירוף.

 

"אני שמח שאני נפטר מכם", אמר בלום לבני ולילך בחיוך, "אני מקווה שלא תחזרו לפה בקרוב".

לילך ובני חייכו.

"גם אני מקווה", חייך אליו בני.

השניים גמרו עם תהליכי השחרור ומיהרו יחד עם שלומי ונוי לתחנת המשטרה, לפגישה שתיאם רן.

 

אחרי כשעה וחצי נפגשו כולם במשרד.

"חברים, אני יודע שכולם רוצים לפרוק מעליהם את כל מה שעל הלב, אבל אנחנו חייבים לעשות סדר בענייניים. 

אז אני קובע את סדר הדיבורים, אחרי שנסיים את הסבב וכל העובדות יהיו על השולחן נתחיל לדון בעניין".

"אז ככה", התחיל, "רן יתחיל עם כל מה שהוא יודע, ואחריו לפי הסדר, שלומי, לילך, אבי, זיסמן, יוסי וגיא. אחרי שהם יסיימו ירון יספר את הצד שלו מהכיוון השני, ואני אסכם, יש מתנגדים?", שאל בני.

כולם הנהנו בראשיהם לשלילה.

"אז אם ככה נתחיל, רן בבקשה", אמר בני שוב.

"טוב חברים, אני נכנסתי לפרשה בשלב שאבי התחיל לחפש את הג'ינג'ית שלו, ספיר", קולות צחוק קל נשמעו ברקע, היה ברור לכולם שמאז עברו הרבה מים בנהר, "בכל אופן", המשיך רן לאחר שנרגעו הרוחות, "אחרי זה השתנו הדברים..."

 

הדיבורים נמשכו עד לשעות הערב כאשר כל אחד רוצה לספר את חלקו בפרשה ומאריך כמה שיכול היה".

 

"...טוב חברים", סיים ירון את דבריו, "אז זהו בקיצור מה שאני יודע על הפרשה".

בני התרומם ממקומו, "בואו נצא לארוחת ערב קלה ואחר כך אני אסכם את הדברים, בתיאבון", אמר לכולם.

החבורה קמה בעייפות וברעב, מלבד כמה כריכים ושתייה שקיבלו במהלך הישיבה לא אכלו דבר.

 

לאחר הארוחה התכנסו כולם שוב על מנת להקשיב לסיכומו של בני.

"אז ככה", אמר בני, "מה ידוע לנו עד עתה?, יואל זמם לחבל לזיסמן בעבודה ותוך כדי כך להשתלט לו על הנשק החדש. הוא פנה לגלבוע וצור שיוציאו מאבי בכוח את התוכנה, הוא שלח את רבינוביץ לזיסמן כאילו בתור טובה לחבר, על מנת שיעזור לו לשדוד את הנשק.

בנוסף צור וגלבוע חטפו את שלומי על מנת שיוכלו לשכנע את לילך להתקרב אל אבי ולהוציא ממנו את התוכנה בלי שישים לב, למזלנו ירון הוא זה שאמור היה לחסל את שלומי וזה מה שהציל אותו לבסוף ממוות.

בינתיים רן, יוסי וגיא עזרו להגן על אבי, למרות שלבסוף הפושעים הצליחו לחטוף את אבי ולילך.

למזלנו הם הצליחו להימלט מהם בסופו של דבר.

בנוסף היה ניסיון לשדוד שוב את הנשק שתוכנן ע"י רבינוביץ ולמזלנו גם ניסיון זה סוקל.

גלבוע ורבינוביץ נהרגו, וכך גם כל התוקפים שניסו לשדוד את המשאית של זיסמן.

לפי דעתי זה בגדול מה שקרה עד עכשיו, אם לא ניקח בחשבון את כל האשפוזים של חלק מאיתנו בבית החולים.

עכשיו מה שנשאר לנו כדי שנוכל להירגע, זה לתפוס את צור ולראות איך אנחנו בונים תיק נגד יואל, כי כל מה שיש לנו כרגע נגדו זה רק הוכחות נסיבתיות שלא יתפסו בבית המשפט, למישהו יש הערות או  רעיונות?", סיים בני את סיכומו.

"אני חושב שסיכמת את העניין ממש טוב", אמר רן, "כרגע באמת הבעיה שלנו זה איך לטפל ביואל וצור, סך הכול שאר הקצוות כבר סגורים אחרי כל מה שהיה".

כולם הסכימו עם ההערה, אבל לאף אחד לא היה שום רעיון איך ללכוד את הפושעים.

"מה שאני מבקש מכולכם אחרי שנסיים פה זה שכל אחד ידבר עם בונה הקלסתרון שלנו כדי שיהיה לנו את התמונה הכי מדויקת שנוכל להשיג מהפנים של צור, ומחר נפיץ את זה לכל המקומות, אם מישהו יראה אותו הוא ייעצר", אמר בני.

שעה לאחר מכן הקלסתרון היה מוכן והחבורה התפזרה.

 

יואל נכנס לביתו, הוא היה תמיד גאה בבית הזה, וילה נאה בהרצלייה,  "הוא השקיע יפה את הכספים שלו", חשב בעודו ניגש לבריכת הדגים הגדולה באמצע הסלון שלו.

הוא ניגש למקרר קטן שהיה מוצנע בתוך ארון ליד הבריכה הושיט את ידו לתוכו והוציא משם חתיכת בשר נא גדולה, ואז השליך אותו לתוך הבריכה.

לרגע לא קרה כלום, הדם החל לצבוע את הבריכה באדום. ואז בבת אחת דגי הפרינאה שהיו בתוך הבריכה הסתערו על הבשר ולאחר כחצי דקה לא נשאר ממנו כלום.

על פניו של יואל היה פרוש חיוך גדול, הוא אהב לראות את ההסתערות של חיות המחמד שלו.

יואל ניגש שוב לכיוון המקרר על מנת לקחת חתיכה נוספת של בשר, לפתע שמע קול מאחוריו...

 

 

 

 

פרק 79

 

יוני התיישב מול המחשב בחדר הקבלה, קורא את מכתבה של רונה, על פניו נמרח חיוך גדול ומאושר, הוא קלט שרונה קיבלה את ההחלטה שלה והיא מחכה לו ומצטערת.

"רונה המתוקה שלי", התחיל לכתוב, "רציתי להגיד לך שאנחנו החלטנו לחזור יותר מוקדם ואנחנו חוזרים בעוד שבוע הביתה, אני כבר אספר לך בבית למה.

מחכה לראות אותך בקוצר רוח ולהחזיקך בין זרועותיי.

אוהב יוני"

 

אבי חזר יחד עם גיא לביתו של גיא, איה הייתה במשמרת, אבל הבטיחה לגיא שתחזור לישון אצלו, גיא חיכה לה בקוצר רוח.

"גיא, אני יכול להשתמש במחשב שלך?", שאל אבי.

"ברור", ענה גיא, "תרגיש כמו בבית".

"תודה", אמר אבי והתיישב ליד המחשב, רוצה לקרוא את הדואר שלו, לפתע נתקל במכתבה של ספיר.

הוא קרא את המייל והתחיל לענות עליו.

"היי ספיר,

אני שמח לשמוע ממך.

שאלת מה גרם לי לנסות למצוא אותך? אז זה מאוד מורכב, אבל אני אנסה להסביר.

לפני כחצי שנה נפרדתי מחברתי, מאז הייתי בודד מאוד.

כשפנית אליי בהופעה הייתי עדיין שקוע בהופעה ובכאב שלי, ולא שמתי לב למה שקורה סביבי, ואז את פנית אליי ועדיין הייתי המום.

לאחר שנעלמת חשבתי על ההופעה ולפתע קלטתי, היינו בסוף הקיץ, האוויר היה חמים, לי היו אופניים קשורות בחוץ ולך היה מבט תמים, בדיוק כמו בשיר של צביקה פיק,

זה היה בסוף הקיץ,

האוויר היה חמים

הוא רכב על אופניים

לה היה מבט תמים

 

ואז חשבתי על המשך הבית...

 

הם הביטו בעיניים,

וידעו זאת אהבה

והשמש בינתיים

נעלמה בים, בים.

 

ואז קלטתי, את זאת שאיתה אני צריך לחפש את האהבה שלי, וזה מה שגרם לי להתחיל לחפש אותך.

אני יודע שזה טיפשי, אבל מאז אני חושב עלייך הרבה ואני מקווה שאולי כדאי יהיה באמת לבדוק את העניין.

 

ועכשיו לגבי עצמי,

אז אני עובד בתור תכניתן בחברה גדולה, גר לבד בדירה משלי בתל אביב, רווק.

יש לי עוד הרבה מה לספר לך על מה שעבר עליי בימים האחרונים, אבל זה לא לדואר אלקטרוני, כשניפגש אני מבטיח להשלים את החסר.

דרך אגב מתי את חוזרת? ומה את יכולה לספר על עצמך?

באמת רוצה להיפגש איתך,

אבי".

 

אבי סיים לכתוב ושלח את המכתב.

לאחר מכן התארגנו הוא וגיא לשינה, למרות שהיה ברור לאבי, שגיא לא יישן עד שאיה תגיע.

 

"קרן, איך את מרגישה?", שאל אודי כשהגיעו לחדרם.

"יותר טוב מתוק שלי", אמרה לו.

אודי ניגש אליה וחיבק אותה.

קרן התכרבלה בתוך החזה שלו, רוצה לטבוע עמוק בפנים.

"יהיה בסדר חמודה", הבטיח לה אודי.

"אני שמחה שאנחנו חוזרים יותר מוקדם", אמרה לבסוף.

"האמת שגם אני", אמר אודי.

"אתה בא לישון?", שאלה.

"את נכנסת איתי למקלחת?", החזיר לה בשאלה משלו.

הבעה מוזרה חלפה על פניה של קרן ואודי חשש שהיא עדיין כועסת עליו.

"כן בטח שאני באה", אמרה לו בחיוך.

"מה קרה?", שאל, לא יכול לוותר.

"פשוט חשבתי על הנחש סביבי, אני לא מצליחה לשכוח אותו", אמרה לו, מחבקת אותו שוב, רוצה להרגיש את הביטחון שהוא תמיד נתן לה.

אודי חיבק אותה ושתק, יודע שהסיפור עוד לא נגמר למרות שקרן נראית יותר טוב.

 

 

 

פרק 80

 

 

יואל הסתובב בגבו אל בריכת הדגים לא מבין מאין הגיע הרעש.

מולו עמד צור, אקדחו שלוף ומכוון אליו. יואל החל לחשוב במהירות מה הוא יכול לעשות.

"מה אתה עושה פה?", שאל בלחש ובקול כועס, מנסה להשיג שליטה.

"באתי לקחת את מה שאתה חייב לי", אמר צור בקול מאיים, "מיליון דולר", נקב בסכום האסטרונומי כאילו דיבר על חלב במכולת.

"מה???", שאל יואל.

"עשיתי חישוב פשוט", אמר צור, "על הנשק היינו אמורים לקבל מיליון דולר ולחלק בינינו, גלבוע מת, ירון בגד בנו, רבינוביץ נעלם, נשארנו אתה ואני".

"אבל לא מכרנו את הנשק", מחה יואל, לא מבין מה צור רוצה, ועדיין לא עלתה בראשו שום מחשבה איך לחסל אותו.

"זאת בדיוק הנקודה", אמר צור, "אתה הבטחת לנו הרים וגבעות, ובמקום זה אנשים מתו סביבנו, ואני מבוקש על ידי המשטרה, אז הגיע הזמן שלך לשלם לי את החוב או למות, בחירה שלך".

יואל הסתכל עליו לא קולט מה שצור אמר לו.

"אתה תהרוג אותי אם אני לא אתן לך את הכסף? זה מה שאתה אומר לי?", שאל יואל והחל מתקרב לצור באיטיות, מקווה שצור לא ירגיש.

צור הסתכל עליו וקלט את התקדמותו, הוא כיוון את הנשק אל רגליו של יואל וירה, ללא מתן אזהרה נוספת, משתיק הקול על אקדחו עשה פופ קטן, ויואל נפל לאחור צורח, נשען על שפת הבריכה עם ידיו כדי לא ליפול לרצפה.

"אמרתי לך לא לזוז אני חושב", אמר צור באדישות.

יואל תפס את רגלו בכאב, ברכו מרוסקת ונוטפת דם.

"זה עוד יעלה לך ביוקר", סינן מבין שיניו, "חולה נפש שכמוך, כסף אתה לא תראה ממני, זה בטוח".

"אם זה מה שאתה רוצה", אמר צור והתקרב אל יואל, "אז אם ככה לפחות אני איהנה לראות אותך סובל", אמר תפס את יואל ברגליו, הטה אותו לאחור ודחף אותו אל תוך הבריכה...

"לאאאאאאאאאא", צעק יואל כשקלט מה צור מעולל לו בעודו נופל למים, אשר בינתיים הספיקו להתנקות מהדם על ידי המסננים החזקים בבריכה.

המים החלו להישטף באדום שוב, הפעם מרגלו של יואל.

יואל התקרב לדופן הבריכה במהירות, מנסה לצאת החוצה.

"תעזור לי בבקשה", התחנן לצור, "אני אתן לך כל מה שתרצה".

"מאוחר מידי", אמר צור בקור, מרחיק אותו מהדופן שוב.

דגי הפירנאה החלו לתקוף את יואל מלמטה, גופו התחיל לרקד על פני המים שנצבעו באדום חזק יותר ויותר, יואל צרח ללא שליטה.

"נראה לי שהדגים יהיו שבעים היום", אמר צור לעצמו עם חיוך מרושע על פניו.

צרחותיו של יואל נפסקו בבת אחת כאשר נמשך לקרקעית הבריכה על ידי הדגים הרעבים.

צור ניקה את קצה נעלו שהתלכלכה בדמו של יואל בזמן שדחף אותו חזרה למים, השליך את הנייר לרצפה ויצא לדרכו.

"אחד הלך, עכשיו הגיע הזמן לטפל בשאר", אמר לעצמו תוך כדי הליכה מהירה למכוניתו.

הלילה ירד על העיר, עוד יום חלף.

 

בוקר, השמש התחילה לעלות לשמיים, רבקה, עוזרת הבית של יואל פתחה את הדלת האחורית של הוילה כדי להיכנס לנקות, לאחר שסיימה עם המטבח עברה לסלון.

היא ראתה נייר רטוב בנוזל אדום מושלך על הרצפה, מבלי משים בתנועה מתורגלת אספה אותו אל שקית הזבל בידה.

היא לא אהבה את הסלון, במיוחד לא את הבריכה עם הדגים המרושעים ותמיד ניסתה להתרחק ממנה כמה שיותר, מלבד בזמן שהייתה אמורה לנקות מסביבה, מה שעשתה במהירות בדרך כלל.

כשהתקרבה אל הבריכה ראתה פתאום טביעות נעליים אדומות מסביב.

רבקה לא הבינה מה היא רואה עד שקלטה שבתוך המים יש בגדים קרועים ועצמות לבנות.

הדגים שחו ברגיעה בתוך הבריכה, הדם הספיק להתנקז במשך הלילה אל תוך המסננים.

לקח לרבקה עוד דקה שלמה לקלוט שהיא רואה את השרידים האחרונים של מה שנשאר מהבוס שלה.

רבקה צרחה, היא צרחה כמו שלא צרחה בחייה, היא נמלטה החוצה לרחוב עדיין צורחת, לא מסוגלת לדבר משפטים ברורים כשתפסה אנשים ברחוב וניסתה להסביר להם מה ראתה.

לבסוף כמה שכנים שהכירו אותה באו איתה לביתו של יואל, והזמינו את המשטרה.

חוקרי מקרי המוות הגיעו לאחר שעה והמשטרה סגרה את האזור.

בשעה עשר בבוקר קיבל בני את הטלפון שגרם לו להיכנס ללחץ ולרוץ למקום האירוע, לנסות להבין למה יואל, או מה שנשאר ממנו, קפץ לבריכה מלאת פירנאות.

"אנחנו בטוחים שזה יואל?", שאל בני את הקצין החוקר.

"הצלחנו לזהות אותו לפי זה", ענה לו הקצין החוקר מראה לו את גלגלתו של יואל מצביע על שקע בעצם שרימז על צלקת שהייתה ליואל בראשו, רבקה העוזרת, אישרה את מיקום הצלקת, היא ראתה אותה מספיק פעמים.

"מה עוד יש לכם?", שאל למרות שהתשובה הייתה לו ברורה.

"מצאנו גם את תרמיל הכדור הזה, כנראה מישהו ירה בו לפני שהשליך אותו למים", אמר החוקר.

"אני מקווה בשבילו שהוא מת לפני שנחת במים", אמר בני.

"את זה אולי לא נדע לעולם, הדגים האלו עשו עבודה טובה", אמר החוקר.

"תודה", אמר בני, הוא כבר ראה את כל מה שהיה צריך לראות, מה שנותר זה לשמור על כול החבורה עד שצור יימצא, היה ברור לו שזאת עבודה שלו.

"לפחות עכשיו לא נצטרך לדאוג בקשר ליואל", חשב לפני שנסע עם רכבו חזרה למטה המשטרה.

 

 

 

פרק 81

 

הימים עברו להם במהירות, נוי ובני התקדמו בהכנות לחתונה, הכול כבר היה כמעט סגור מלבד הדברים הקטנים.

צור נעלם מפני השטח ואף אחד לא ראה או שמע עליו, בני ידע שהסיפור עוד לא נגמר.

אבי ביקר בדירתו מספר פעמים, אבל רן לא הסכים שיישאר שם ללא השגחה ולכן המשיך לשהות אצל גיא.

כולם ידעו שעד שהחיפושים אחרי צור לא ישאו פרי אף אחד מהם לא יוכל לישון בשקט, במיוחד לא אחרי מה שקרה ליואל.

אבי המשיך להתכתב עם ספיר וחיכה לרגע בו תנחת בארץ, היא הייתה אמורה להגיע למחרת בבוקר.

במקביל יוני המשיך להתכתב עם רונה וארבעתם לא מודעים עדיין לקשר בין אחד לשני משני צידי העולם.

את מותו של יואל אי אפשר היה להסתיר מהתקשורת היות והיה מפורסם מידי, ואי לכך גם מותו של רבינוביץ פורסם, אך עדיין פרטים רבים שונו או הומתקו על מנת לא לזעזע את הציבור יותר מידי.

 

ספיר יוני אודי וקרן ארזו את חפציהם וחיכו לרכב שייקח אותם לשדה התעופה, היו להם עוד הרבה שעות לחכות בשדה התעופה ואחר כך הטיסה הארוכה לארץ.

"אני כל כך מתרגשת", אמרה ספיר, "אני כבר מתגעגעת לכולם".

"ואני מתגעגע לרונה", אמר יוני בפשטות אשר הסתירה את המתח בו היה שרוי עד לפגישה המחודשת.

"יהיה בסדר", הרגיעה אותו ספיר, חושבת על הרגע בו תפגוש את אבי, במכתביו האחרונים סיפר לה על התסבוכת בה הסתבך ואמר לה שיכול להיות שיהיה מוגבל בתנועותיו עד שהרוצח המטורף ייתפס, בהחלט לא משעמם היה לבחור.

"אנחנו גם מוכנים", אמר אודי סוחב את התיקים בעוד קרן גוררת את המזוודה על הגלגלים.

"אני כל כך רוצה להיות בבית במיטה שלי", אמרה קרן.

"בואי הנה", אמר לה אודי ונשק לה על שפתיה, "דובדבן אמיתי", אמר.

"אני אוהבת אותך, באמת", אמרה לו פתאום בקול שכל כך אהב לשמוע.

אודי זרח בשניות, כאילו קיבל זריקת מרץ.

"ואני אותך", ענה לה תוך כדי נשיקה נוספת.

ספיר ויוני הסתכלו אחד על השני וחייכו, יודעים שהסיפור עם הנחש כנראה נגמר סוף כל סוף וקרן ואודי יצאו מן המשבר.

"יוני, רציתי להגיד לך לפני שאנחנו יוצאים מפה", אמרה ספיר, "תודה על הכול, על העידוד, על החום ועל זה שלא נטשת אותי לבד לאורך כל הדרך".

"אני חושב שלך מגיעה תודה עוד יותר גדולה", השיב לה, "על זה שגרמת לי להבין כמה אני אוהב את רונה".

"אני לא אשכח אותך", אמרה לו.

"ואני לא אותך", חייך אליה ונשק לה על לחיה נשיקה ידידותית.

ספיר כרכה את זרועותיה מסביבו ולחשה לו באוזנו שוב, "תודה, ואל תשכח שמגיע לך היחס הכי טוב בעולם".

יוני חיזק את החיבוק סביבה ולא אמר דבר.

הרכב נכנס לחנייה וכולם החלו להעמיס את הציוד.

לאחר כשעה נסיעה הגיעו לשדה התעופה בו בילו עוד כשלוש שעות עד שהמריאו לכיוון הארץ.

 

"אז מה? ספיר נוחתת היום? אתה הולך לקבל אותה בשדה התעופה?", שאל גיא את אבי בעודו מחבק את איה.

"כן", ענה אבי, "רן התעקש להיות שם איתי, הוא צריך להגיע כל רגע".

"שיהיה בהצלחה ידידי", אמר גיא.

"תודה", ענה אבי.

לאחר שעה הגיע רן והשניים נסעו לשדה התעופה, ביררו באיזו שעה בדיוק מגיעה הטיסה מתאילנד והתברר להם שיש עיכוב של כשעה.

לאחר כחצי שעה בה ישבו וחיכו נכנס לבית הנתיבות בני מלווה בנוי.

"היי בני", קרא לעברו רן.

"שלום חברים, מה אתם עושים כאן?", התפלא.

"אנחנו מחכים לספיר, הג'ינג'ית של אבי, אתה זוכר שסיפרתי לך עליה", אמר רן, "היא צריכה לנחות מתיאלנד עוד מעט".

"איך אמרת שקוראים לה?",קפצה נוי לפני שבני הספיק להגיב.

"ספיר, למה?", התפלא רן.

"כי יש לי הרגשה שאתה מדבר על אחותה של נוי", ענה בני במקומה.

"חכו, יש לי תמונה בארנק", אמרה נוי והוציאה את התמונה.

אבי הסתכל בתמונה ואמר, "זאת היא, אני בחיים לא אשכח את הפנים המתוקות שלה".

רן הציץ בתמונה והנהן בהסכמה, "בהחלט מתוקות", אמר.

"אז מה? אנחנו נהיה בסוף עוד קרובי משפחה", אמר לו בני בצחוק.

"אני לא מתנגד לשוטר במשפחה", שיתף אבי פעולה וצחק.

לפתע פניו הפכו רציניים בבת אחת, "אני לא מאמין..."

 

 

 

 

פרק 82

 

החבורה הקטנה התארגנה עם המזוודות, הם לקחו עגלות והחלו ללכת לכיוון היציאה.

קרן ואודי דחפו עגלה אחת וספיר עם יוני את השנייה.

"מעניין אם אחותי תבוא", אמרה ספיר.

"אני מתכוון לקחת מונית ולטוס אל רונה", אמר יוני.

"היא לא תבוא?", שאלה ספיר.

"לא, היא אמרה שהיא צריכה לעשות משהו והיא לא יכולה, אז קבענו שאני אחכה לה בבית שלה", אמר יוני מאוכזב.

"לא נורא, אז תראה אותה עוד שעתיים", ניסתה ספיר לנחם אותו.

 

צור התחיל לתכנן את ההתנקשות הבאה, הוא הכין לו מספיק תחמושת לתקיפה הבאה, התרוצצו לו בראש כל מיני רעיונות את מי לתקוף ומתי.

 

"אז מה אתה אומר?", שאלה איה, "נראה לך שזה ילך בין אבי לספיר?"

"אני חושב שיש להם סיכוי טוב", אמר גיא, "סך הכול שניהם מעוניינים".

"אני ממש מקווה בשבילו, הוא נראה בחור ממש טוב"

"ממה שאני ראיתי, כן, בהחלט בחור טוב, אבל לא בשבילך", אמר לה תוך כדי זה שתפס אותה בחיבוק והפיל אותה למיטה.

"נראה לי שמישהו רוצה פה משהו", אמרה לו בהתגרות קלה.

"את יודעת בדיוק מי רוצה מה", אמר תוך כדי פתיחת חולצתה.

"יש לי מושג מסוים", אמרה ופרמה את כפתורי הג'ינס שלו.

"קיבלת אישור לזה?", שאל אותה בחיוך.

"תיזהר, אני אפסיק", איימה.

"רק אם החיים שלך לא יקרים לך", איים בחזרה.

השניים שקעו אל עשיית האהבהבים לא מרגישים בדלת הכניסה הנפתחת לאיטה...

 

"הלו", ענתה לילך לטלפון.

"לילך? היי זה ירון, מה שלומך?"

"ירון?", התפלאה.

"כן, את זוכרת אותי?", חשש לרגע.

"כמובן, פשוט לא הבנתי למה אתה מתקשר", אמרה בבלבול.

"רציתי לשאול אותך משהו", התחיל.

"כן?"

"רציתי לשאול אם יש סיכוי שתצאי איתי לאכול משהו?", אמר לבסוף את מה שבליבו.

לילך הייתה המומה, כבר בהתחלה היא חשבה שירון היה נחמד אליה יותר מידי בשביל פושע, ואחרי שהציל את שלומי והתגלה לבסוף שהוא שייך ליחידה מיוחדת היא חיבבה אותו עוד יותר, ועכשיו באה ההצעה הזאת ממנו, אז אולי בכל זאת הוא הרגיש משהו כלפיי גם קודם ולא יכול היה לפנות אליי לפני זה.

"בשמחה", ענתה לו לבסוף.

הם קבעו להיפגש חצי שעה אחר כך.

"מי זה היה?", שאל שלומי אחרי שניתקה.

"ירון", ענתה לו.

"ומה הוא רצה", שאל שלומי בעניין.

"הוא הציע לי לצאת איתו, זה בסדר מבחינתך?", שאלה.

"את שואלת אותי?", את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה, מי שלא יודע לקחת החלטות מבין שנינו זה אני, האשים את עצמו שוב, כמו שעשה בכול הימים האחרונים.

"ולגבי ירון, אין לי שום דבר נגדו, להיפך, הוא הציל את החיים שלנו תוך סיכון החיים שלו, אני לא בטוח שאני במקומו הייתי עושה את אותו הדבר", אמר.

"שלומי, תקשיב לי, אתה לא יכולת לדעת שזה מה שיקרה, תפסיק להאשים את עצמך, ובכל מקרה זה נגמר, בו נשים את זה מאחור ונמשיך הלאה", אמרה לו בלהט מתגבר.

"בסדר", מלמל בקול לא משכנע כלל וכלל.

"יופי", אמרה, יודעת שעדיין לא הצליחה לשכנע אותו לסלוח לעצמו, "טוב, אני צריכה להתארגן", הוסיפה לבסוף.

"שיהיה בהצלחה לכם, באמת", אמר שלומי מקווה באמת שלילך תמצא את אהבתה, וסך הכול ירון הוכיח את עצמו מעל ומעבר.

"תודה", אמרה וחזרה לעיסוקיה.

 

זיסמן היה מרוצה מעצמו, תוך זמן קצר הצליח להחזיר את הסדר במפעל, למצוא קצין אבטחה חדש, לארגן את כול הסיסמאות ככה שרק לו תהיה שליטה מלאה ובמקרה הצורך בכספת היו קודי האבטחה, ועליה שמרו 24 שעות ביממה שני שומרים לפחות.

הוא בהחלט חשב שסגר את הפרצות באבטחה, הוא רק קיווה שמישהו ימצא את צור, כי הידיעה שהוא חופשי גרמה לו להרגיש שהוא הולך ערום ברחוב למרות שני שומרי הראש ששכר.

"שרק ייגמר העינוי הזה", חשב לעצמו.

 

 

פרק 83

 

"מה קרה?", שאל בני, נדרך כולו, חושש שצור בסביבה.

"אתה רואה את הבחורה הזאת?", שאל אבי, מצביע על בחורה צעירה שהלכה לכיוונם.

"נו, מה איתה?", שאל בני, עדיין לא מבין.

"זאת רונה, חברתי לשעבר", הסביר אבי, "מעניין מה היא עושה פה".

רונה ראתה את אבי והתקרבה לעבר החבורה, "היי אבי, מה אתה עושה פה?", שאלה.

"אנחנו מחכים למישהי שצריכה להגיע, ואת?", שאל כדי שלא יצטרך לפרט יותר מידי.

"אני מחכה לחבר שלי", אמרה רונה, מסתכלת לראות את תגובתו.

"אני מבין שהחלטת לחזור אליו"

"האמת שהחלטתי להיענות להצעת הנישואין שלו", הרגישה שהיא חייבת לעקוץ.

"שיהיה במזל", התערבה בשיחה נוי, "גם אנחנו מתחתנים, בעוד שבוע", אמרה והצביעה על בני.

"מזל טוב לך גם כן", אמרה רונה, "תכיר לי את החברים שלך?", שאלה את אבי.

"סליחה, כן בטח", התנצל אבי, "זאת רונה, ואלו הם נוי, בני ורן".

"נעים מאוד", אמרו כולם.

הנוסעים מתיאלנד החלו לצאת החוצה אל בית הנתיבות.

"היי הנה ספיר", הצביעה נוי על ספיר אשר דחפה את העגלה יחד עם יוני.

"מעניין מי זה איתה", אמר בני.

"אני יכולה לעזור", אמרה רונה בכעס פתאומי, "זה החבר שלי, יוני, רק לא ברור לי מה הוא עושה איתה !".

ספיר ראתה את נוי והתקדמה לעברם, אודי וקרן באו אחריהם.

נוי התנפלה על אחותה בחיבוקים ונשיקות, באותו הרגע קלט יוני את רונה עומדת למולו ומסתכלת עליו

בכעס. הוא התקרב לעברה רוצה לחבקה.

"אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה? אני באה להפתיע אותך ואתה הולך צמוד עם מישהי אחרת !", החלה לצעוק בתסכול.

"רונה תירגעי", ניסה להרגיעה, "אנחנו רק ידידים טובים, נסענו לטיול ביחד..."

"עדיף לך לשתוק", קטעה אותו רונה, לא נותנת לו לסיים את דבריו, "פשוט תשתוק", ואז החלה לבכות.

יוני חיבק אותה אליו, "אני אוהב אותך, את לא מבינה, אותך".

כולם הסתכלו ולא ידעו מה להגיד מקווים שיוני יצליח להרגיעה.

"היי, אני ספיר", הציגה ספיר את עצמה לאבי בפעם השנייה.

"היי ספיר, אני אבי", החזיר לה באותו המטבע, גוחן לנשקה על לחייה.

לאחר שכולם סיימו את סבב ההיכרות כל החבורה התקדמה לכיוון הרכבים.

"אתה בא אלינו נכון?", שאלה ספיר את אבי.

אבי הסתכל לכיוון רן מבקש את אישורו.

רן משך בכתפיו, "סע, אבל תודיע לי ברגע שתרצה לעזוב, אני אבוא לאסוף אותך".

"תודה", אמר אבי.

רן נפרד מעליהם חוזר לעיסוקיו.

"אז זהו זה", אמר אודי לספיר, "הגיע הזמן להיפרד".

"היה כיף חיים איתכם, חוץ מאתם יודעים מה", נמנעה ספיר להזכיר את הנחש.

"גם איתך", אמרה קרן וחיבקה אותה.

"אתם באים לחתונה, ברור", איימה עליהם באצבעה.

"ברור", ענו שניהם.

אודי וקרן נפרדו משאר החבורה ומיוני ועלו על מונית.

יוני ניגש אל ספיר, משאיר את רונה עומדת בצד, עדיין לא רגועה לגמרי.

"תודה על הכול", אמר לה.

"תחזיק מעמד ואני מקווה שהכול ילך חלק", ענתה לו, "אני לא אתן לך נשיקת פרידה כדי שלא תהיה פה עוד חגיגה".

יוני הנהן בראשו, "אני אשתדל להגיע לחתונה", הבטיח, יודע שיהיה קשה לשכנע את רונה.

"בשמחה", אמרה לו ספיר, בזמן שהלך עם רונה לכיוון הרכב של רונה.

"ענת כבר מחכה לנו עם אמא בבית", לא יכלה נוי להתאפק והרסה את ההפתעה שתכננו לספיר.

"אז מה אנחנו עושים פה?", שאלה ספיר.

הארבעה הלכו לכיוון רכבו של בני נוסעים לבית ההורים של ספיר.

ספיר ואבי ישבו מאחור, מחייכים זה לזו.

אבי שלח את ידו והחזיק את ידה של ספיר, ספיר חיזקה את האחיזה מרגישה מאוד נינוחה לידו.

"המכתבים שלנו קרבו אותנו בצורה כזאת שאני מרגישה שאני מכירה אותו שנים", חשבה ספיר תוך כדי שינוי תנוחה והנחת ראשה על כתפו, "זה בסדר?", שאלה.

"הכי בסדר בעולם", הייתה התשובה מלווה בחיוך רחב.

ספיר חיבקה את ידו, נהנית להרגיש את גופו לידה.

"היי, אני רואה שיש לנו זוג ציפורים מאחור", אמרה נוי בחיוך לבני.

"אני מקווה שלא מהסוג המלכלך", אמר בני בצחוק.

"תשתקו שם", השתיקה אותם ספיר.

אבי הרים את פניה אליו, מסתכל על עיניה, ואז בלי אזהרה רכן לעברה ונתן לה נשיקה על שפתיה.

"אתה לא מבזבז זמן", אמרה בהנאה, "תמשיך".

אבי נישק אותה שוב.

 

 

 

 

פרק 84

 

צור נעמד ליד הדלת, חושב על כל השעות שהשקיע במעקב אחרי המשרד של גלבוע עד שראה את אבי נכנס לרכב שהביא אותו לבית הזה. לפי החישובים שלו רק הבחור השני צריך להיות כרגע בבית, הוא ראה את אבי יוצא עם עוד מישהו מוקדם יותר, בהם הוא יטפל אחר כך, כשיהיה לו יותר זמן.

הוא שיחק במנעול ופרץ אותו תוך שניות מעטות, הוא פתח את הדלת באיטיות מקווה שהבחור לא נמצא לידה, לפתע שמע צחקוקים מכיוון אחד החדרים ואחר כך נשיקות, הוא המתין עוד כמה דקות, מחכה שהזוג יתחיל לעשות אהבה, "ככה יהיה יותר קל לתפוס אותם", חשב.

גיא היה מעל איה כשצור נכנס לחדר, "אל תזוזו", אמר צור מכוון את אקדחו אליהם.

גיא נפנה לעברו ולפי המבט בעיניו של צור ידע שהם בצרות.

 

לילך נכנסה לרכבו של ירון.

"היי", אמר לה.

"היי", החזירה עם חיוך.

"מה שלומך? מרגישה יותר טוב?"

"כן, האמת שהזיכרון חזר לי וגם הנפיחות כמעט נעלמה".

"מצטער שלא יכולתי לעזור יותר, לא רציתי להיחשף לפני שאגלה את כל הפרטים, למרות שבסוף הדברים נפתרו אחרת", התנצל.

"אני יודעת שגם ככה סיכנת את החיים בשבילנו, אם צור היה מגלה ששלומי נשאר בחיים הוא היה הורג אותך".

"בואי נסכם שהיום אנחנו לא מדברים על מה שקרה אלא מנסים ליהנות יחד?".

"אין בעיה", הסכימה בשמחה.

"בא לך ללכת למסעדה?", שאל.

"בשמחה", ענתה מחייכת אליו.

"אני מכיר מקום טוב", אמר והתניע את הרכב.

 

רן הגיע לביתו של יוסי.

"היי מה קורה איתך?", שאל יוסי.

"בינתיים הכול בסדר, אבל אני דואג לגבי צור", ענה רן.

"חייבים לתפוס אותו לפני שיקרה משהו רע", הסכים יוסי.

"בא לך לקפוץ אל גיא?", שאל רן.

"קדימה", אמר יוסי ונכנס למכוניתו של רן.

 

"אמא הגענו", צעקה ספיר ברגע שנכנסה לביתה של אימה.

ליאת יצאה מהמטבח לקבל את פני כולם.

ספיר רצה אליה וחיבקה אותה.

"היי מתוקה, איך היה?", שאלה ליאת.

"פיצוץ", ענתה ספיר.

"ומי זה?", שאלה ליאת מחייכת אל אבי.

"אמא תכירי, זה אבי, הבחור שענת בטוח סיפרה לך עליו", אמרה ספיר.

"מי הזכיר את השם שלי?", נשמע קולה של ענת מהסלון.

"ענתיייייייי", צעקה ספיר רצה לסלון כדי לחבק גם אותה.

"נו, תראי אותו, איפה הוא?", חקרה אותה ענת בחיוך.

"אבי, אתה יכול לבוא?"

אבי נכנס לסלון לוחץ לענת את ידה.

ענת סקרה אותו מלמעלה למטה כמו שבודקים שמלה, "כן, אתה עובר את המבחן", צחקה אליו.

"תודה רבה", צחק גם אבי.

"אתם בטח רעבים", אמרה ליאת מוציאה צלחות מלאות אוכל לשולחן האוכל.

"אני אעזור לך", אמרה נוי.

"אתה רואה עם מה אני מתמודד כל יום", קיטר בני לאבי.

"עכשיו אני מבין למה אתה בורח למשטרה כל פעם", שיתף איתו פעולה אבי בקנטור הבנות.

"תודה רבה, עכשיו הוא יתלונן עוד יותר", אמרה נוי, "כאילו גם ככה הוא לא מקטר שהוא מסכן עם כל כך הרבה בנות סביבו".

"עכשיו יהיה לך את אבי פה", הודיעה ספיר בקול שאין עליו עוררין.

"אתה מבין מה הולך פה? היא אפילו לא שואלת אותך אלא מודיעה לך", חייך בני אל אבי, יודע שהוא מזמין עוד צרות.

"אני הייתי מציעה לך לשתוק כשאתה עוד מנצח בויכוח", אמרה לו ליאת צוחקת, שמחה לראות את הבנות שלה לידה.

"ואני עוד מתחתן עם אחת מהן", לא הפסיק בני.

"יש לך טענות?", שאלה נוי ונצמדה אליו.

"האמת שלא", הודה בני ונישק אותה.

"אז תשתוק עכשיו", אמרה לו נוי וחזרה לסדר את הדברים על השולחן.

"כן המפקדת", הצדיע לה בני ושלח לה עוד נשיקה באוויר.

 

 

 

פרק 85

 

"מה אתה רוצה?", שאל גיא.

"לא משהו מיוחד", ענה לו צור וירה בראשו עם חיוך של סיפוק על פניו.

איה צרחה, גיא נפל עליה בכל כובדו, לא נותן לה לזוז, הוא עדיין היה בתוכה כשחטף את הירייה, איברו נמתח בתוכה.

חדר השינה הפך להיות אדום, הדם התפזר לכל הכיוונים, וחלק גדול ממנו החל להיספג במיטה.

איה לא הפסיקה לצרוח, צור הסתכל עליה שוקל מה לעשות איתה, גופה הערום היה מכוסה בדמו של גיא והניסיונות הכושלים שלה להוריד את גיא  מעליה גרמו לגופה להתפתל.

צור הסתכל על הבחורה העירומה המנסה להשתחרר מהמשקל והתחיל להתגרות ממנה, הוא דחף את גיא לצד השני של המיטה ונתן לאיה סטירה על מנת להשתיקה.

איה לא הבינה מה קורה עד שהרגישה את האקדח ניצמד לרקתה.

"את שותקת עכשיו !", אמר לה צור.

איה לא הבינה מה הוא אומר, אך הזעזוע הכניס אותה להלם והיא השתתקה.

צור הוריד את מכנסיו, איברו היה זקוף וחזק מוכן לפעולה, הבחורה ממולו שכבה ולא זזה, חזה אדום כולו מקורבנו הקודם, הדבר ריגש את צור וגרם לו לשכוח הכול, הוא רצה אותה ועכשיו.

צור נשכב מעליה וניסה לחדור לתוכה, אך איה הייתה מכווצת כולה.

הוא לא ויתר וחדר בכוח, מכאיב לה, איה נאנקה, לא מודעת למה שקורה סביבה, מבט עיניה היה מזוגג וחסר הבנה, ההלם היה חזק מידי עבורה.

צור גמר במהירות, הריגוש שיגע אותו, הוא התרומם מעל איה ששכבה ללא תנועה, שותקת, עדיין מפושקת כפי שהשאיר אותה.

"אני לא יכול להגיד שאת היית משהו מיוחד", אמר לה, רואה שאינה מגיבה לדבריו.

"להתראות לך", הוסיף, שלף את אקדחו וירה בראשה, גואל אותה מייסוריה.

הוא הלך לחדר האמבטיה, שטף את הדם מעצמו, הסתדר, ארגן מחדש את הפאה הנוכרית והשפם ששם על עצמו על מנת שלא יזהו אותו, כמה דקות אחר כך יצא מהדירה לחדר המדרגות, מסופק מעצמו על החיסול החלק וההנאה בדרך,"אולי הייתי צריך לשמור אותה לעוד כמה סיבובים", חשב לעצמו.

 

"מי זאת הייתה?", שאלה שוב רונה את יוני כשהגיעו לביתו.

"אמרתי לך כבר, פגשנו אותה בטיול שלקחנו", ענה יוני, מקווה שלא יצטרך לספר לרונה הכול.

"שכבת איתה, נכון?", שאלה מסתכלת בעיניו.

"פעם אחת, וזה הספיק לי להבין שאני רוצה אותך יותר מכול דבר אחר", ענה לה, לא יכול לשקר על שאלה ישירה כל כך, "אל תשכחי שקבענו שאנחנו לא מחויבים אחד לשני בזמן שנסעתי, אבל אני מודה שזאת הייתה טעות".

רונה הסתכלה אליו במבט נפגע, "אני יודעת", ענתה, "אבל זה עדיין כואב, למרות שזאת לא הייתה בגידה מצידך ובאותה מידה גם אני יכולתי לשכב עם מישהו אחר".

"מה שחשוב זה שאנחנו ביחד עכשיו", ניסה להרגיע אותה שוב.

"אני אוהבת אותך", אמרה לבסוף, "וזה מה שחשוב".

"ואני אותך", אמר לה וחיבק אותה אליו, "ומה  שהיה, היה וניגמר, את יכולה להיות בטוחה בזה, יש לה מישהו אחר, אני חושב שזה הבחור הזה שהיה שם, אבי".

רונה נרעדה בלי שיכלה לשלוט בזה, היא ידעה שספיר עם אבי, אבל עדיין היה קשה לה לעכל את זה.

"מה קרה?", שאל יוני שחש ברעד.

"אני גם צריכה לספר לך משהו", אמרה רונה, יודעת שלא תוכל להסתיר את זה לעד.

"מה?", שאל בחשש שאולי לא כדאי לו לדעת.

"אבי ואני יצאנו תקופה ארוכה ונפרדנו לפני חצי שנה", הוציאה הכול לפני שתתחרט.

"את צוחקת עליי?", שאל, קשה לו להבין.

"אני רצינית", הסתכלה עליו לראות את תגובתו.

"ומה עכשיו, את בטוחה שאת סיימת איתו את הכול?"

"אני בטוחה, ואני גם בטוחה שאני רוצה אותך", אמרה לו.

"תתחתני איתי?", שאל לפתע ללא אזהרה.

רונה הסתכלה עליו, היא ידעה שזה צריך לבוא מתישהו, כי הם דיברו על זה, אבל היא לא הייתה מוכנה לזה עכשיו.

"אתה בטוח?", שאלה.

"שאלתי לא? וכן אני בטוח", ענה מצפה לתשובה.

 

ירון ולילך הגיעו למסעדה, המלצרית הושיבה אותם ליד חלון אשר השקיף לים.

"כל כך יפה כאן, אני אוהבת את הים", אמרה.

"גם אני, הוא מרגיע אותי"

"אני עוד לא מאמינה שאני יוצאת איתך", התוודתה בפניו.

"תודי שאת שמחה שאני לא רשע כמו שחשבת", התגרה בה, מחפש מחמאה.

"ככה מנסה לקבל מחמאות על ההתחלה?", תפסה אותו.

"כן, אסור?", שאל בהתגרות מכוונת.

"כולכם אותו הדבר, לא יכולים להיות אמיתיים לרגע אחד", אמרה לו, כאילו מרוגזת.

"יש לך עיניים יפות, אמרו לך את זה פעם?"

"כל גבר שני שהייתי איתו", ענתה לו, מזלזלת כלפי חוץ ומאושרת מהמחמאה מבפנים.

"היי אני בצד שלך", שיחק את הנעלב.

"אז תפסיק לעצבן אותי ותיתן לי נשיקה", אמרה לו לפתע.

ירון גחן לעברה רוצה לנשק לה את הלחי, לילך הפתיעה אותו כשהצמידה את שפתיה לשלו ונישקה אותו נשיקה ארוכה וחמה.

"ואוו, לזה לא ציפיתי", אמר לבסוף לאחר שהתאושש.

"יש לך עוד הרבה ללמוד ממני, ילד", אמרה לו מחייכת, שמחה שהפתיעה אותו.

"כנראה שאת צודקת", אמר עם חיוך של שביעות רצון על פניו.

"מה תרצו להזמין?", הופיעה לפתע המלצרית מפתיעה אותם.

"עוד כמה דקות", אמר ירון, "אנחנו עוד לא החלטנו".

"תקראו לי שתהיו מוכנים", אמרה המלצרית, סובבה את גבה והסתלקה.

"טוב, מה יש פה טעים?", שאלה לילך.

"האמת שהכול פה טעים, את רוצה בשרי או לא?"

"אני חושבת שסטייק טוב יכול ללכת", אמרה לילך.

"בחורה כלבבי", אמר ירון, "אז נלך על סטייק".

"קדימה, תקרא למלצרית", אמרה לילך מחייכת.

"סליחה...", קרא ירון למלצרית.

 

 

 

פרק 86

 

רן החנה את הרכב ליד ביתו של גיא.

"יאללה, בוא נפתיע אותו", אמר יוסי.

רן נעל את הרכב והשניים נכנסו לחדר המדרגות.

"סליחה", אמר הגבר שבא מולם מלמעלה בזמן שעבר לידם, הוא מיהר לרדת את גרם המדרגות האחרון ונעלם ברחוב.

רן הסתכל עליו, לא מבין מה מפריע לו בהופעה שלו, משך בכתפיו ועלה במדרגות, יוסי עלה אחריו.

רן רצה לדפוק על הדלת, אך ראה שהיא פתוחה, פעמוני אזעקה צלצלו במוחו, הוא ידע שמשהו לא בסדר, אבל עוד לא קלט מה בדיוק.

הוא התפרץ פנימה צועק, "גיא אתה פה???".

מהדירה לא עלה שום קול, רן פרץ פנימה לחדר השינה וגילה את הזוועה אל מול עיניו, יוסי נכנס אחריו וגם הוא נעצר כאילו נתקל בקיר אבן.

גיא היה זרוק לצד המיטה על ביטנו בתוך שלולית דם, ראשו טבול בתוכה, כולו עירום, וחור גדול פעור בגבו, מראה מהיכן יצא הכדור שהרג אותו, היה ברור שהוא אינו בין החיים.

איה שכבה על גבה, גם היא עירומה, מראשה לא נשאר הרבה, רגליה היו מפושקות, כל גופה היה מרוח בדם וטביעות ידיים היו בתוך הדם כאילו מישהו מרח אותה בדם, מבין רגליה נזל עדיין נוזל לבן אשר לא הספיק להתקשות, היה ברור לרן ויוסי שמישהו חגג עליה לפני שהרג אותה.

"הבן זונה...", סינן רן מבין שפתיו לבסוף, הוא קלט מה היה מוזר לו בגבר שיצא במהירות, הייתה לו פאה על ראשו, לא היה לרן ספק שגם השפם היה מזויף, הוא ידע בדיוק מי זה היה, "זה היה צור, זה שירד במדרגות", אמר בתסכול ליוסי.

יוסי הסתכל עליו, מעכל את מה שרן אומר לו, הם פספסו את הרצח בכמה דקות בלבד, לו היו מקדימים יכלו להציל את השניים.

"אם הוא תפס את גיא הוא יודע על כולם, הוא כנראה עקב אחרי אבי בימים האחרונים", אמר רן, "חייבים להזהיר את כולם, אי אפשר לדעת מה הוא יעשה".

הוא חייג את מספרו של בני.

"הלו", נשמע קולו של בני מיד, מהצד השני נשמעו הרבה אנשים, "כנראה שהם עושים שם חגיגה עכשיו, לכבוד שובה של ספיר", חשב רן שונא את עצמו על מה שהוא הולך לעשות עכשיו.

"היי בני, זה רן", אמר בקול עייף.

"מה קורה איש, התגעגעת אלינו? עוד לא עברו שעתיים מאז שנפרדנו", אמר בני צוחק.

"בני תקשיב, יש לנו בעיה רצינית, גיא ואיה נרצחו, אני בביתו של גיא עכשיו", זרק רן את הפצצה.

"מה???", אמר בני בצעקה, לא עצר בעצמו.

"אני חושב שזה צור, ונראה לי שיש לנו הרבה טביעות אצבעות ממנו כאן, תשלח צוות עם קיבה חזקה", אמר רן.

"עד כדי כך?", שאל בני.

"יותר גרוע", אמר רן.

"תן לי 30 דקות אני אצלך עם צוות מיקרי מוות", אמר בני.

"מחכים לך", אמר רן.

בני חייג למשטרה מזניק את צוות מיקרי המוות למקום.

"אני חייב לזוז", אמר למשפחה.

"מה קרה?", שאל אבי שהקשיב מהצד אבל לא קלט על מה מדובר.

"חדשות לא טובות", אמר בני, "גיא ואיה נהרגו, רן חושד שזה צור".

"אתה הולך לשם?", שאל אבי.

"כן", ענה בני.

"אני בא איתך", אמר אבי בלי לחשוב פעמיים.

"אני לא יודע אם זה חכם", אמר בני.

"אני רוצה לדעת מה קורה, מן הסתם אני אחת המטרות הבאות", אמר אבי.

"כרצונך", אמר בני.

נוי נשקה לבני על שפתיו, "תחזור מהר", אמרה.

"אני אשתדל", ענה.

ספיר ניגשה לאבי, "הכרתם אותם?", שאלה.

"הוא זה שפרסם את התמונות שלך בכל העיר, ובנוסף נתן לי להשתכן אצלו בתקופה האחרונה, כשהוא יודע עד כמה זה מסוכן", אמר אבי בעצב.

"אני מצטערת כל כך, לא ידעתי", אמרה ספיר, "תחזור מהר גם אתה, אתה שומע?"

"אני מבטיח", אמר אבי, מקווה שלא יצטרך להפר את ההבטחה הזאת.

השניים יצאו לכיוון ביתו של רן, לא מודעים לזוועה שמחכה להם שם.

 

צור ראה את רן ויוסי, קיווה שלא יזהו אותו, אחרי שיצא לרחוב, מיהר לרכבו והסתתר בתוכו, החלונות השחורים לא נתנו לאף אחד לראות מה שקורה בפנים, הוא ידע שהשניים יובילו אותו לאבי, אותו רצה לחסל יותר מכולם, אותו ואת השוטר המעצבן שסירב למות, הוא עדיין כעס על עצמו שלא וידא את ההריגה בפעם הראשונה כאשר הכה אותו בראשו.

גם את השניים שבתוך הבית הוא רצה לחסל, אבל הוא ידע שבעוד דקות מעטות  המקום יוצף שוטרים ולכן לא לקח את הסיכון.

הוא התמקם ברכב לישיבה ארוכה, "הלילה עוד ארוך", חשב, "אבל בסוף תגיע ההזדמנות".

 

 

 

 

פרק 87

 

"אם אתה בטוח, אז אני מסכימה", ענתה רונה לבסוף.

יוני פלט את האוויר שהיה בריאותיו, הוא לא שם לב שהוא הפסיק לנשום עד ששמע את תשובתה של רונה.

"אני אוהב אותך", אמר לה, לא יודע מה להגיד.

"אני יודעת, גם אני אוהבת אותך", אמרה, חושבת על אבי ועל פגישתם לפני כמה ימים, איך יכולתי לחשוב על לזרוק את יוני, הוא כל כך טוב אליי ומוכן לתת את הנשמה בשבילי, אני אהיה לו האישה הכי טובה שאוכל.

"על מה את חושבת?", שאל אותה כשראה את מבטה מהורהר.

"סתם, על כמה שאני אוהבת אותך", אמרה ונישקה אותו.

יוני חייך, שמח לשמוע את התשובה, "את לא יודעת איך פחדתי לאבד אותך", אמר לה.

"מסכן שלי", השיבה, מחבקת אותו אליה.

יוני הרים את ראשה אליו, הצמיד את שפתיו אל שפתיה, רונה נענתה לו בנשיקה לוהטת משלה, מחדירה את לשונה אל תוך פיו.

יוני מצץ את לשונה, יונק אותה, רונה נרעדה מולו, מרגישה את פטמותיה מזדקרות.

יוני, מרגיש את גופה נרעד הושיט את ידו וליטף את פטמותיה מבעד לחולצתה, מגרה אותה עוד יותר.

"כמה התגעגעתי אליך", לחשה אליו לאחר ששחרר את לשונה.

"ואני אלייך", החזיר לה והידק אותה אליו, ידו השנייה לא עוזבת את חזה.

"אני רוצה אותך עכשיו", אמרה.

יוני לא ענה, הוא התחיל להפשיטה באיטיות תוך כדי נישוק כל חלק בגופה שנחשף, רונה התנשמה בכבדות, מרגישה את הרטיבות בין רגליה מתפשטת במהירות.

לאחר שסיים להפשיטה יוני הוריד את בגדיו כשרונה מנשקת אותו, כשהגיע לתחתוניו רונה משכה אותם למטה, תפסה את איברו הזקוף בפיה וינקה אותו, יוני נאנח בהנאה מרגיש שהוא עומד להתפוצץ.

הוא הרים את רונה, השכיבה על המיטה והחל מלקק את כור אהבתה, רונה השתוללה חסרת מעצורים מתפוצצת על לשונו שלא הפסיקה לענג אותה.

"אני רוצה אותך עכשיו", צרחה, לא שולטת בעצמה.

יוני המשיך ללקק אותה בקצב יותר מהיר, מחדיר את אצבעותיו לתוכה, גורם לה לגמור פעם נוספת.

רונה רעדה כולה מהתענוג כאשר יוני חדר לתוכה, מרטיט אותה מחדש, כור אהבתה עטף את איברו בחום ורטיבות, רונה הסתכלה בעיניו של יוני, רואה את מבטי האהבה ששלח אליה, תוך כדי החדירות שלו לתוכה, מרגישה את איברו מתחיל לרעוד בתוכה, יודעת שהסוף מתקרב.

ואז יוני נרעד כולו, כאשר גופו התפרק בתוכה גורם לה לגמור שוב תוך כדי.

יוני נשכב מעל רונה מסופק, נשאר בתוכה על מנת להרגיש אותה עוד כמה שניות.

רונה חיבקה אותו אליה, יודעת שאותו היא רוצה.

 

"אני מקווה שזה לא נורא כמו שהם חושבים", אמרה ספיר בחשש.

"לפי מה שראיתי בתקופה האחרונה ועם כול הביקורים של בני בבית החולים ולבסוף שתקפו גם אותו, אני חוששת שזה עוד יותר נורא", אמרה נוי בעצב, חושבת כמה הייתה רוצה שבני לא ילך עכשיו.

"איך את חיה עם זה?", שאלה ענת, "את לא פוחדת?"

"ועוד איך אני פוחדת, למרות שעד הפרשה הזאת עוד לא יצא לי לראות את בני ככה, אבל מה לעשות, אני אוהבת אותו", ענתה נוי בשקט.

"ומי שסובלת את כול הקיטורים זאת אני", התערבה ליאת בשיחה בעת שהגישה אבטיח קר לכולם.

"בשביל זה גידלתי אמא", אמרה לה נוי בחיוך.

"שאחותך תדאג לך קצת, בשביל זה עשיתי עוד בת", החזירה לה ליאת.

הבנות צחקו קצת שמחות להפיג קמעה את המתח בו היו שרויות.

"אז איך היה בתאילנד?", שאלה ענת.

"פיגוז", ענתה ספיר, "האמת שבאמת היה טוב ומדהים ויפה, חוץ מאיזה קטע שהיה לנו עם נחש", אמרה ושתקה מחכה לתגובות.

"נחש", קפצה ליאת מיד.

"כן, נחש טיפס לקרן על הגוף בזמן ששחינו בנהר", אמרה ספיר.

"ואנשים לא פוחדים להתרחץ שם?", שאלה נוי, לא מבינה, "נשמע מפחיד אם הם לא שומרים על אזורי הרחצה".

"תראו, זה לא בדיוק ככה", אמרה ספיר, "האמת שאיפה שהיינו זה מקום לקיאקים ואסור לרחצה, אבל אודי וקרן הלכו לשחות שם ואנחנו הצטרפנו אליהם, ואז הנחש טיפס על קרן והתחיל לחנוק אותה...", סיפרה ספיר מה קרה בדיוק.

"ואני הזהרתי אותך לא לעשות שטויות", הוכיחה אותה לבסוף ליאת.

"תמיד אמרתי שאמא תמיד צודקת", חיבקה אותה ספיר, "כמה התגעגעתי אליכן".

"טוב, עכשיו את פה ותעזרי לי עם החתונה, בכל אופן עם מה שנשאר וזה לא הרבה", התלוננה נוי בחיוך.

"אני מצטערת, השארתי לך את ענת במקומי ושמעתי שהיא לא הייתה רעה בכלל בתור מחליפה", התגוננה ספיר בחיוך משלה.

"תודה רבה שאני רק המחליפה", אמרה ענת בטון נעלב, צוחקת.

"את המחליפה הכי טובה בעולם", אמרה לה נוי, "אם לא הייתה לי אחות הייתי מאמצת אותך בתור אחת כזאת, פשוט שתיים זה יותר מידי".

הבנות צחקו והמשיכו לספר חוויות אחת לשנייה.

 

אבי ובני הגיעו לרחוב של גיא, בני החנה את הרכב והשניים יצאו לכיוון הבית.

צור נדרך במקומו, "אלוהים אוהב אותי", אמר לעצמו...

 

 

 

 

 

 

 

פרק 88

 

ירון ולילך יצאו מהמסעדה.

"מה בא לך לעשות?", שאל אותה.

"לא יודעת".

"אז בואי, הולכים לטיילת", קבע.

"אוקי", הסכימה.

השניים עלו על הטיילת והלכו לאיטם, שותקים.

ירון שם לב שלילך מכווצת טיפה את כתפיה, ללא הרבה היסוסים הוא הניח את ידו מסביבה מחבק את כתפיה על מנת להרחיק את הצינה ממנה.

לילך הסתכלה אליו ושתקה, ממשיכה ללכת דבוקה אליו ומקווה שזה לא ייגמר לעולם.

"הכול בסדר?", שאל.

"כן", ענתה בשקט.

"על מה את חושבת עכשיו?", שאל בשקט.

"על זה שאני מרגישה כלפיך משהו ומחר אתה עלול להעלם לאיזו משימה סודית ואני לא אשמע ממך חודשים", הסתכלה לראות את תגובתו.

ירון עיכל את דבריה, "היא בונה עליי לטווח רחוק", חשב לעצמו.

"את יודעת יש תפקידים לא סודיים ואני אוכל לחזור כל יום הביתה", אמר להרגיע אותה.

"ותוותר עבורי על כול האקשן?", שאלה, לא מאמינה.

"אם זה מה שאצטרך לעשות כדי להישאר איתך", ענה את התשובה הנכונה עבורה.

"אני חושבת שאני מתאהבת בך מרגע לרגע, יותר ויותר", גילתה לו את מחשבותיה הכמוסות.

"אני צריך להגיד לך משהו", אמר לפתע רציני.

"מה?", שאלה בבהלה, לא מבינה מה גרם לשינוי.

"גם אני מתאהב בך", ענה לה מחייך.

"אם תעשה לי תרגיל כזה עוד פעם...", אמרה בקול מאיים.

"אז מה תעשי?", התגרה בה.

"אני אנשק אותך בצורה כזאת שלא תוכל לעשות כלום יומיים", אמרה לו.

"אז בואי נתחיל עם זה עכשיו", אמר לה, חיבק אותה ונישק אותה על שפתיה, מחדיר את לשונו לפיה.

לילך נענתה לו בשקיקה, נצמדת אליו בגופה.

לאחר כמה שניות התכרבלה לתוך זרועותיו, לוחשת לעצמה, "אני רוצה להישאר ככה לכל החיים".

"הלוואי והיינו יכולים להישאר ככה", אמר ירון ונשק לה על ראשה, חושב שלא שמעה.

"אתה חושב ששלומי יתנגד שתהיה החבר שלי?", שאלה.

"ומי ישאל אותו?", אמר בקול גברי מזלזל, "את איתי ואני איתך וזה מה יש", קבע עובדה.

"אני איתך?", שאלה אותו.

"למה יש לך מישהו שאני לא יודע עליו?"

"כן, קוראים לו ירון, ואני מאוהבת בו", ענתה לו שמחה לשחק איתו במשפטים.

"ואל תשכחי את זה לרגע אחד!", איים עליה באצבעו.

"כן המפקד", ענתה לו.

"תמשיכי ככה", אמר ונשק לה שוב.

השניים המשיכו ללכת להנאתם לאורך הטיילת.

 

"הלו", אמר שלומי.

"שלומי, זה רן, תקשיב לי טוב, יש לי משהו חשוב לספר לך".

"מה קרה?", נדרך.

"גיא ואיה נרצחו היום", שמע את רן אומר לו.

"איך? מתי?"

"לפני כשעה, אנחנו עדיין בביתו של גיא, היה פה מרחץ דמים"

"מי הרוצח?", שאל, יודע את התשובה, אבל זקוק היה לאישור.

"צור", אמר רן בהחלטיות, בטוח בצדקתו עד שלא חיכה לטביעות האצבעות שיספרו לו את האמת.

"חשבתי ככה"

"אני רוצה שתיקח את לילך ותיעלמו", פקד רן.

"לא יכול לעשות את זה"

"למה???"

"לילך יצאה עם ירון לפגישה", פלט באי רצון.

"יש לה נייד?"

"אמור להיות, השאלה אם הוא דלוק".

"תנסה לאתר אותה, אם יהיו לך בעיות תודיע לי, אחרי שתמצא אותה תודיע לי, אני רוצה לארגן לכם הגנה משטרתית".

"אתה חושב שהוא יבוא בעקבותינו?"

"לא, אני בטוח", פסק רן, "קדימה תתחיל לאתר את אחותך ואת ירון באותה ההזדמנות".

"בסדר", ענה שלומי וניתק את השיחה.

"נו לילך תעני", אמר לעצמו מחכה שאחותו תענה לו.

 

 

 

 

 

פרק 89

 

אבי ובני נכנסו לדירתו של גיא, למרות שרן הכין אותם מראש לזוועה שהתחוללה שם המראה היה קשה לשניהם, הדם המרוח בכל מקום, גיא הזרוק על הרצפה מכוסה בדמו, איה, אשר שכבה עדיין מפושקת על המיטה, ראשה מנוקב במצחה ומאחורי ראשה שלולית דם מפתח היציאה של הכדור.

לקח לשניהם כמה דקות כדי להתאושש מהמראה כדי שיוכלו לדבר.

חוקרי המוות צילמו כל דבר בחדר מכל זווית אפשרית, כבר מזמן לא נתקלו בטבח אכזרי כזה.

"הוא לא ניסה אפילו להסתיר את עקבותיו", אמר אחד החוקרים, "הוא אפילו השאיר את הזרע שלו על גופה, לא ניסה לנקות אותה".

"נראה לי שהוא פשוט ירד מהפסים", אמר בני.

"אני מתכוון לתפוס אותו, לא משנה מה יהיה", אמר רן בכעס עצור.

"תעביר לי את טביעות האצבעות בהקדם האפשרי למשרד, אני רוצה לנסות לאתר תמונה שלו ולהפיץ אותה בעיתונות ובטלוויזיה בהקדם האפשרי ולהכריז עליו כעל רוצח מטורף", אמר בני לחוקר.

החוקר הנהן בראשו וחזר לעבודתו.

"אני מתפלא שהוא לא מנסה להעלם מהארץ", אמר יוסי.

"נראה לי שהוא כבר בשלב הטרוף ויותר חשוב לו לפגוע במי שגרם לו להגיע למצב הזה", ניסה להסביר רן.

"אני מסכים", הנהן בני בראשו.

"זה לא אומר שכולנו בסכנה?", שאל אבי.

"זה בדיוק זה, בשביל זה הזהרתי את כולם, כולל זיסמן ושלומי", עדכן אותם רן.

"מצב ביש", אמר בתסכול יוסי.

"מה עכשיו?", שאל אבי, רוצה לצאת מהדירה לאוויר הצח.

"עכשיו ניסע לתחנה וננסה לעבוד על הטביעות", קבע בני.

"אנחנו באים איתך", הודיע רן.

"אין בעיה", הסכים בני.

הארבעה יצאו לרחוב, אבי ובני נפרדו מרן ויוסי וקבעו להיפגש איתם בתחנת המשטרה.

הארבעה התחילו להתפזר כשמקצה הרחוב החליקה מכונית בעלת חלונות כהים לעברם.

הם עלו שוב למדרכה כדי לתת לה לעבור, כאשר חלון הנהג ירד לאיטו.

כשהמכונית כמעט הגיעה אליהם היא האטה את נסיעתה עוד יותר, כשלפתע בצבץ קנה אקדח מהחלון...

 

לילך וירון המשיכו בטיולם על הטיילת כשלילך הרגישה פתאום את הרטט בתיקה.

היא פתחה את התיק וראתה את הטלפון שלה רוטט, היא שכחה שבזמן האוכל השתיקה אותו על מנת שלא יפריע לה.

היא לקחה אותו לידה בדיוק כשהפסיק לרטוט.

על הצג ראתה שיש עשרים שיחות שלא נענו.

לילך לא הבינה מי היה לחוץ כל כך לדבר איתה, ולאחר בדיקה גילתה שכל השיחות הן משלומי מלבד אחת שהגיעה מרן.

"אני לא מבינה מה הלחץ שלו", אמרה לילך לירון מראה לו את מספר השיחות.

"נראה לי שקרה משהו, תתקשרי אליו".

"אוקי"

לילך חייגה לשלומי, עדיין לא מבינה למה הוא היה צריך להפריע לה באמצע הפגישה עם ירון.

"מה כבר כל כך דחוף שלא יכול לחכות?", תקפה את שלומי ברגע שענה לה.

"תחזרו מהר הביתה, אנחנו חייבים לעוף מפה", אמר לה שלומי לחוץ, "צור חיסל את גיא ואיה".

"מה???", שאלה , לא קולטת.

"תחזרו לפה אני אספר לכם הכול, אין זמן עכשיו".

"טוב", ענתה וסיימה את השיחה, המומה.

"מה קרה?", חקר ירון.

"הוא אמר שגיא ואיה נרצחו, צור עשה את זה", דקלמה את מה ששמעה.

"הוא רוצה שנחזור הביתה עכשיו, נארוז ונסתלק משם, אני מצטערת", הוסיפה.

"הוא צודק, קדימה, בואי נחזור", זרז אותה ירון, מבין את חומרת המצב, יודע שצור ירד מהפסים, הייתי חייב לחסל אותו קודם, ייסר את עצמו.

השניים מיהרו לכיוון רכבם, חושבים על הסכנה האורבת להם.

איך הגעתי למצב הזה? – שאלה לילך את עצמה שוב ושוב.

"אני חייב לתפוס אותו", אמר ירון בכעס.

"את מי?", שאלה, לא מבינה.

"את צור", ענה לה, "נראה לי שהוא ירד מהפסים, בשלב הזה הוא היה צריך לנסות להעלם ובמקום זאת הוא מחסל אנשים ללא הבחנה, אני חושש שכולם בסכנה".

"זה מה ששלומי ניסה להגיד לי, וכנראה גם רן, הוא ניסה להתקשר גם אליי".

"בואי נזדרז, כל שנייה חשובה".

לילך הגדילה את צעדיה, מנסה להיצמד לקצב שהכתיב ירון, חושבת איך הפגישה נהרסה, מקווה שיוכלו לחזור לאותה הנקודה בה הפסיקו.

 

 

 

פרק 90

 

"טוב בנות, אני הולכת הביתה", נפרדה ענת מליאת ובנותיה.

"ביי מתוקה, נדבר מחר", חיבקה אותה ספיר.

ענת הלכה לדרכה והבנות התיישבו עם אימם.

"נו, עכשיו תספרי לי את האמת, איך הוא נראה לך?", תחקרה נוי את ספיר.

"בדיוק כמו שדמיינתי שהוא יהיה אחרי כול המכתבים שלנו", התלהבה ספיר לדבר על חברה החדש.

"אם תמהרו, נוכל לעשות חתונה משותפת", אמרה ליאת בחיוך, "יחסוך לנו הרבה כסף".

"אבא יאהב את זה", אמרה נוי בחיוך, נזכרת באביה שאמור לחזור למחרת מנסיעת עסקים ארוכה בחו"ל.

"ממש יאהב, עד שהוא לא יראה את אבי, אני לא אישן בשקט", אמרה ספיר בקול רועד עם חיוך גדול על פניה.

"את פוחדת מאבא שלך?, הצחקת אותי !", צחקה עליה ליאת, "הוא הרי עושה כול מה שאת מבקשת, מי היה מאמין שהוא מנהל מאה אנשים מתחתיו".

"אוי אמא, באמת, תני ליהנות קצת", אמרה לה ספיר בצחוק מתגבר.

"טוב, אז את מתחתנת ביחד עם נוי?", שאלה ליאת.

"נראה לי שאבי יסכים ישר, הרי אני אוצר", אמרה ספיר מאנפפת בריסיה.

"איזה אוצר בדיוק?", שאלה נוי.

"האוצר האבוד", צחקה ליאת, "אני כל כך שמחה שאת בבית עכשיו".

"גם אני, אמא", חיבקה אותה ספיר.

נוי הצטרפה לחיבוק המשפחתי ודמעות עלו בעיניה של ספיר, "אין כמו בבית", חשבה.

 

"אז מה אתה אומר, הולכים לחתונה של אחותה של ספיר?", שאלה קרן את אודי.

"יכול להיות נחמד להיפגש איתה שוב, לא?", אמר אודי.

"אבל אנחנו לא מכירים שם אף אחד"

"אז נכיר, חוץ מזה יוני גם יהיה שם אני חושב".

"נראה לך שחברה שלו תבוא לשם? הרי חבר שלה לשעבר יוצא עם ספיר", צחקה על תמימותו.

"על זה בדיוק אני בונה, היא תרצה להבהיר לספיר ולאבי, אני חושב שככה קוראים לו, שיוני הוא שלה והיא שלו"

"אוף, מה אתה מבין?", אמרה לו בזלזול.

"יותר ממה שאת חושבת", התעקש, "ואני מוכן להתערב על זה".

"על מה בדיוק אתה רוצה להתערב?", התעניינה.

"אז ככה, אנחנו שוכבים עכשיו", התחיל להסביר.

"ו...", שאלה מחייכת.

"ואז אם אני זוכה והם ילכו לחתונה אז את צריכה לשכב איתי שוב, ואם הם לא ילכו, אז אני צריך לשכב איתך, מה את אומרת?"

"לא הבנתי מה ההתערבות בדיוק", שיחקה אותה מטומטמת.

"מה לא ברור? , או שאני שוכב איתך או שאת איתי", התחכם.

"יש לי רעיון יותר טוב", אמרה לו בקול רציני.

"נו מה?", שאל בפחד שתוכניתו נכשלה.

"תכנס למיטה ותשתוק!", הפתיעה אותו.

אודי רצה להיכנס למיטה, אבל קרן עצרה אותו, "ערום!", פקדה עליו.

אודי התפשט עם חיוך ענק על פניו.

"תשכב", פקדה שוב.

אודי נשכב על גבו.

"עכשיו תחזיק את המעקה מעל לראשך ואל תעיז לעזוב אותו!"

אודי ציית לפקודה, הרים את ידיו מעל לראשו והחזיק במעקה.

קרן התפשטה ונעמדה מעליו.

אודי הרגיש איך גופו מתחיל להגיב אליה, למרות שלא נגעה בו, רק עמדה מעליו עירומה.

קרן קרבה אל פניו את ערוותה, "לקק אותי !", פקדה עליו שוב.

אודי הוציא את לשונו וליקק את כור אהבתה, קרן נאנקה בהנאה, הרגישה איך גופה מתחיל להתלהט.

אחרי שהרגישה את עצמה בוערת מלשונו, התהפכה מעליו דוחפת את כור אהבתה עוד יותר אל פניו, מרגישה שהיא מתפוצצת, היא כרעה עם פיה והחלה מוצצת את איברו בלהט תוך כדי זה שהוא ממשיך לענג אותה עם פיו, לאחר שניות מועטות התפוצצה עליו.

אודי נאנק מהנאה, מרגיש את זכרותו זקופה וחזקה.

קרן התרוממה מעליו, התקדמה קדימה והתיישבה על איברו הזקוף עם גבה אליו.

"את מטרפת אותי !", צעק.

קרן לא ענתה לו, אך המשיכה בקצב מתגבר לעלות ולרדת עליו, מרגישה איך היא מתפוצצת פעם אחרי פעם ללא שליטה, מרטיבה את כולו.

"אני לא יכול יותר", זעק מתענוג.

"עוד קצת", בקושי הצליחה להוציא מפיה, נהנית בטירוף חושים.

אודי התפוצץ בתוכה בצעקה אדירה, קרן שפכה שוב, ישר אחריו, ולאחר מכן עצרה את תנועתה, מתיישבת עליו, מרגישה אותו עדיין בתוכה, מכווצת עליו את שריריה, סוחטת ממנו אנקות נוספות.

"הערת את השכנים", חייכה אליו.

"אני גמור", הודיע לה חגיגית.

 

 

 

 

פרק 91

 

יוסי ראה את הבהק האקדח מתוך המכונית.

"תיזהרו, יש לו נשק !", צעק.

קנה האקדח החל מתיישר לכיוון אבי אשר לא קלט עדיין את משמעות הצעקה של יוסי.

רן ובני נפלו ישר לרצפה שולפים את אקדחיהם.

יוסי הבין שאבי נשאר מטרה עומדת וזינק עליו על מנת להפילו לארץ, ירייה נשמעה מכיוון המכונית באותו הרגע, יוסי היה באוויר.

 

"אתה באמת רוצה ללכת לחתונה?", שאלה רונה.

"האמת שכן, היה לנו מאוד נחמד ביחד בתאילנד ואני חושב שיכול להיות נחמד להיפגש עם  קרן ואודי שם, ולקשקש"

"אתה מתכוון גם איתה?", נמנעה מלנקוב בשמה של ספיר.

"אם את מתכוונת לספיר, אז כן גם איתה ועם החבר שלה, למה לא?", היתמם בכוונה.

"אני לא בטוחה שאני רוצה להיפגש איתם", שיקרה לו, רוצה לדעת עד כמה אבי קרוב לספיר.

"מה שתחליטי", הודיע לה שבזה סיים את הדיון.

"רק בשבילך אני אבוא", הפילה עליו את האשמה שלא יחשוב שהיא סקרנית.

"אוקי, אני אודיע לאודי וקרן שנהיה שם", לא התווכח.

רונה לא הייתה בטוחה בסופו של דבר מי מבין שניהם שכנע את השני ללכת, ולבסוף ויתרה על הויכוח שכמעט פתחה מחדש, יודעת שגם היא לא תמימה כל כך.

 

לילך וירון הגיעו לשלומי, ירון נסע כמשוגע ברחובות העיר וכמעט דרס כמה אנשים בדרך.

"יש חדש?", שאל את שלומי.

"עדיין לא, ארזתי מה שצריך, בוא נלך אליך, תארוז ונסתלק משם.

"קדימה", הסכים ירון.

"אתה בטוח שארזת הכול?", שאלה לילך.

"אפילו ארזתי לך את האיפור שלך", אמר לה שלומי בחיוך.

"אם ככה אז הכול בסדר", ירדה ממנו.

השלושה נכנסו לרכבו של ירון מסתלקים מהמקום.

"תהדק חגורות, אנחנו ממריאים", הזהירה לילך את שלומי.

"מה כבר עשית ממני", חייך אליה ירון למרות הלחץ בו היה נתון, צור הוכיח כבר שאי אפשר לזלזל בו.

"נהג שודים", צחקה אליו.

"כל זמן שאת אוהבת אותי ככה זה בסדר", ענה לה תשובה מוחצת.

"אני אוהבת אותך ככה", נתנה לו ליהנות מהמחמאה.

"שמעת? היא אוהבת אותי", השוויץ ירון.

"שמענו עליך", צחק שלומי.

 

יוסי פגע באבי מפיל אותו לקרקע, השניים התגלגלו על המדרכה, מהרכב הנוסע נורו עוד כמה יריות לעברם, אך הכדורים שרקו מעל לראשם.

רן ובני ירו לעבר המכונית שהתרחקה מהם, מגבירה את הקצב.

"אתם בסדר שם?", שאל בני את השניים על הרצפה.

"אני חושב שכן חוץ מכמה שריטות", אמר אבי מתרומם חזרה על רגליו.

יוסי צעק לפתע מכאב, שלולית דם החלה להיווצר תחת גופו, רן ובני ניגשו אליו במהירות הופכים אותו על גבו...

 

"אני מקווה שהם לא יתעכבו עוד הרבה זמן", אמרה נוי בדאגה.

"אני כבר מתגעגעת אל אבי", הצטרפה ספיר לקיטורים.

"היי בנות, תירגעו, הם ילדים גדולים, הכול יהיה בסדר", ניסתה להרגיע אותם ליאת.

"אמא, אחרי הפעם הקודמת אני לא יכולה להיות רגועה עד שהם יתפסו את הפושע הזה", אמרה נוי כועסת.

"היי ילדונת, תירגעי, אמא לא אשמה", אמרה ספיר.

"אני יודעת, סליחה אמא, אבל אני פשוט פוחדת נורא, יש לי הרגשה לא טובה", אמרה נוי בדאגה.

ליאת ניגשה אליה וחיבקה אותה בדאגה, "אני לא יודעת איך את הולכת לחיות את החיים שלך בלחץ כזה כול יום עם העבודה של בני".

דמעות עלו בעיניה של נוי, משהו אמר לה שבני בסכנה.

 

יוסי שכב על גבו, על פניו הייתה הבעה כואבת.

רן, בני ואבי עמדו מסביבו, מנסים לאתר את מקום הפגיעה, גופו שהיה טבול בשלולית הדם היה אדום לכול אורכו.

רן כרע לידו, ידיו עוברות על גופו.

 

 

 

 

פרק 92

 

השלושה לא שמו לב למכונית אשר החליקה מהעבר השני בחזרה אליהם, החלון של הנוסע היה פתוח...

"מצאתי, יש לו פגיעה ברגל, בגלל זה כל הדם הזה", אמר רן, קורע את חולצתו של יוסי ויוצר לו חוסם עורקים זמני, "בואו ניקח אותו לבית החולים !"

המכונית מאחוריהם הגיעה לקו ישר איתם, נשמעה ירייה נוספת ברחוב, בני קרס במקומו.

רן הגיב מיד, הוא שלף את אקדחו שוב וירה לעבר המכונית, פוגע בדלת הקרובה אליו.

צור לחץ על דוושת הגז והסתלק במהירות.

רן פנה לאחור רואה שאבי כורע מעל לבני, מביתו של גיא החלו לזרום לרחוב השוטרים אשר שמעו את היריות, מרחוק נשמע קולו של אמבולנס מתקרב, מישהו מהשוטרים הזעיק אותו שנשמעה הירייה הראשונה.

יוסי ובני הועלו לאמבולנס אשר טס לבית החולים.

רן סידר עם השוטר האחראי במקום שידאגו לקחת את הרכב של בני לביתו.

"נוסעים לבית החולים?", שאל אבי.

"קדימה", אמר רן.

 

השלושה הגיעו לביתו של ירון, אורזים במהירות.

"לאן נלך?", שאלה לילך.

"קודם כל לאיזה בית מלון קטן, אחר כך נראה אחרי שנדבר עם רן ובני", ענה שלומי.

"אוקי", אמרה לילך, "לפחות שניכם איתי".

"בדיוק, אז אין לך מה לדאוג", אמר ירון.

לאחר כמה דקות הם סיימו לארוז וירדו לרכבם.

ירון התחיל לנסוע, מאחור יצא רכב נוסף אשר נסע לאיטו.

ירון הגביר את קצב הנסיעה מתכנן לנסוע לכיוון הים, להשתכן באחד המלונות באזור, הרכב מאחוריו הגביר גם הוא את מהלכו, שומר על מרחק של כמה מכוניות ביניהם.

"איפה אתם?", שאל רן את שלומי.

"אנחנו בדרך לבית מלון כמו שדיברנו, לילך וירון כאן איתי", הרגיע את רן שנשמע נסער, "קרה משהו?"

"לצערי כן, יוסי ובני נפגעו מיריות שנורו נרכב שעבר לידינו, כנראה צור עוד הפעם", ענה רן בקול מיואש לחלוטין.

"מה מצבם?", שאל שלומי, רואה את מבטי השאלה על פניהם של ירון ולילך.

"לא ידוע עדיין, אנחנו בדרך לבית החולים".

"תודיע לנו מה קורה", ביקש שלומי.

"כמובן, תשמרו על פרופיל נמוך ותיזהרו", הזהיר רן כאילו זה לא ברור.

"תודה", אמר שלומי.

"מה קרה?", שאלה לילך בדאגה.

"יוסי ובני נפגעו מיריות, כנראה צור", עדכן אותם שלומי.

"נראה לי שיש לנו אורחים", אמר ירון לפתע, "המכונית השלישית מאחורינו".

שלומי הסתובב בזהירות אחורה, מנסה שזה לא יראה כאילו הוא מחפש משהו ספציפי, אחרי 2 דקות הוא אישר את חששו של ירון, הרכב עקב אחריהם.

"רן ביקש פרופיל נמוך, אל תתחיל איתו", אמר שלומי.

"לא תכננתי, בטח לא כשאתם כאן", ענה ירון, מתחיל תוך כדי דיבור לעשות תרגילי התחמקות בכבישים העמוסים, אם יש משהו שהוא ידע לעשות טוב זה להתפתל בין המכוניות.

כעבור רבע שעה שלומי הודיע שנראה לו שהם איבדו את צור.

ירון שלא היה עדיין רגוע יצא לכביש המהיר, שם הוא יכול היה לראות אם מישהו עוקב אחריו.

 

"ספיר?", שאל אבי.

"היי מתוק, מה קורה?", נשמע קולה של ספיר, שמחה לשמוע אותו.

"אני בסדר, אבל יש לי בשורות לא טובות".

ספיר מיהרה לחדר השני, דואגת מהנורא מכל.

"דבר !", פלטה.

"בני ויוסי נפגעו מיריות, הם בדרך לבית החולים, רן ואני גם בדרך לשם, אנחנו לא יודעים מה מצבם", ירה את הכול במכה אחת.

"נוי הרגישה במשהו, אמא ואני חשבנו שזה שטויות, אולי לילדה הזאת בכל זאת יש חוש שישי", אמרה ספיר מודאגת, "טוב, אני אעדכן את אמא ונוי ונבוא גם כן", הוסיפה.

"ניפגש שם מתוקה, ביי", אמר אבי וניתק.

"ביי מתוק", אמרה לטלפון המנותק.

"אמאאאאא", קראה לליאת.

"מה קרה, חמודה?", מיהרה ליאת אליה.

"בני בבית חולים", אמרה בעצב.

השתיים ניגשו אל נוי, עוד לפני שפתחו את הפה נוי החלה לצרוח, חושבת על הגרוע מכול.

"מתוקה, זה לא מה שאת חושבת", ניסו להרגיע אותה, "אבל בני בבית חולים, בואי, אנחנו רוצות לנסוע אליו".

לאחר שנרגעה קצת הן התארגנו ליציאה.

 

 

  

 

פרק 93

 

יוסי ובני הובהלו לתוך חדר המיון, לאחר בדיקה קצרה הוכנסו שניהם לחדר הניתוח.

לאחר מספר דקות הגיעו רן ואבי, הם חיכו בדאגה במסדרון עד שיסתיימו הניתוחים.

בשלב יותר מאוחר הצטרפו אליהם ליאת, ספיר ונוי.

 

לאחר נסיעה ארוכה לנתניה וחזרה, ירון הסכים שאיבדו את המעקב והחבורה הקטנה חיפשה מלון, שלושתם היו מותשים מהיום הארוך.

לבסוף התמקמו בשני חדרים עם דלת משותפת במלון קטן.

"פעם ראשונה שאני בחדר עם דלת משותפת במלון", התלהבה לילך.

"נו, אז יש לך סיבה לחגיגה", עודד אותה שלומי לשכוח את צרותיהם.

"נראה לך שהוא יוותר?", שאל שלומי את ירון.

"מי צור?, בחיים לא", ענה ירון, מנסה לחשוב על פתרון.

"מה נעשה איתו?", שאל שלומי בחשש.

"נקווה שנתפוס אותו לפני שהוא יתפוס אותנו", ענה ירון.

השניים פתאום שמו לב ללילך שהקשיבה לדבריהם והחלה לרעוד מפחד.

"היי בובה, יהיה בסדר, אני לא אתן לו לפגוע בך שוב", אמר לה ירון.

לילך התקרבה אליו והתכרבלה בזרועותיו, "אתה מבטיח לי?"

"כמובן", ענה לה מלטף את ראשה.

 

"האם זה רן?", שאל השוטר האחראי על החקירה בהיעדרו של בני.

"מדבר", ענה רן.

"בני ביקש ממני לעדכן אותך ברגע שיהיו לנו פרטים על הרוצח".

"אני מקשיב"

"שמו צור אהרון, הוא היה בכוחות המיוחדים של הצבא, קומנדו ימי ועוד כמה דברים בסגנון שמסווגים מידי בשבילנו, בכל מקרה שיחררו אותו היות והוא ירד מהפסים והתעלל בשבויים עד מוות לפעמים, הוא אמור היה להתייצב לבדיקות במרכז הפסיכולוגי ומאז הוא נעלם, אף אחד לא טרח באמת לחפש אותו, הם העדיפו לשכוח ממנו, הטענה הייתה שזה יותר בריא לכולם".

"קיבלתי", אמר רן, "תודה.

"על לא דבר" נשמעה התשובה.

"אנחנו בבעיה רצינית", אמר רן לאבי, משתדל שהבנות לא ישמעו אותו.

"מה?", שאל אבי.

"הצור הזה, הוא כמו רמבו והמפלצת של פרקנשטיין ביחד, הוא היה שייך לקומנדו הימי", אמר רן מודאג.

"זה מסביר את היעילות שלו", אמר אבי.

"הבעיה היא שהוא ירד מהפסים, לא שפוי, בגלל זה הוא כל כך מסוכן, אין לו אלוהים", אמר רן.

אבי הסתכל עליו לא יודע מה להגיד.

"נהיה חייבים לחסל אותו כמו כלב שוטה", הוסיף רן.

"את מי לחסל כמו כלב שוטה?", שאלה ספיר פתאום מאחוריו, היא באה לדבר עם אבי ושמעה את המשפט האחרון.

"את צור, הוא לא שפוי, נוסף לכל הצרות שלנו", ענה לה אבי.

ספיר הקשיבה לו, מתחילה להבין את גודל הבעיה.

מחדרי הניתוח יצאו שני רופאים ודיברו ביניהם מספר דקות, לאחר מכן אחד מהם ניגש אליהם מוריד בדרך את כיסוי הפה שלו, פרצופו של ד"ר בלום חייך אליהם.

"אתם לא רוצים ללכת הביתה?", שאל בחיוך עצוב ועייף.

"מה המצב דוקטור?", שאלה נוי לחוצה.

"אז ככה, לגבי הבחור שנפגע ברגל...", התחיל.

"יוסי", קפץ רן.

"בדיוק, יוסי, אז טיפלנו בו והוא בהתאוששות כבר חצי שעה, הוא יצא מזה בסדר, עוד שבוע, מקסימום שבועיים הוא כמעט כמו חדש", אמר בלום.

"מה לגבי בני", שאלה נוי שוב, כמעט היסטרית.

"בני..., טוב עם בני היינו דיי בדילמה מה לעשות, מצב בעייתי ביותר", אמר בלום מותח אותם עוד קצת.

"למה אתה מתכוון?", שאלה ליאת הפעם.

"בני הגיע מחוסר הכרה אלינו, ראשו מדמם, והוא לא הגיב", סיפר בלום.

"ו...", ניסתה נוי לעזור לו להתקדם הלאה.

"ו...", המשיך בלום.

 

צור הגיע למקום המסתור שלו, מחליט לנוח, "היום בהחלט היה לו יום טוב, קודם כל החיסול הכפול, והבונוס של האונס, איזה צ'ופר", חשב לעצמו.

ואם כל זה לא מספיק אחר כך ירה בשוטר וביוסי הזה כמו במטווח, "חבל שאני לא יודע אם חיסלתי אותם", התעצבן קצת.

"והירון הזה, הוא חושב שהוא כזה חכם, להריץ אותי בכל העיר ואחר כך להיעלם לי, אני כבר אראה לו מה זה", התחילו המחשבות המטרידות לחזור לראשו.

"אני כבר אטפל בכולכם !!!", צעק לעבר החדר הדומם, "אתם כבר תראו !!!"

 

 

 

פרק 94

 

"ולבסוף הוא יצא מזה", המשיך בלום, "התברר שמעוצמת המכה הוא איבד את ההכרה, הכדור רק שרט אותו", סיים בלום את מסכת העינויים שלו.

"אז אפשר לראות אותו?", שאלה נוי.

"את מי?", שאל בני שיצא באותו רגע מחדר האחות שחבשה את ראשו.

"בני !!!", צעקה נוי, רצה אליו במהירות.

בני קלט אותה לחיבוק ענק, "אני כל כך אוהב אותך תינוקת שלי", אמר לה.

נוי החלה לבכות, כל המתח התפרק אצלה בבת אחת.

החבורה באה והקיפה אותם, נוגעים בו כדי לבדוק שהוא באמת בסדר.

"מתי אני יכול לדבר עם יוסי?", שאל רן את בלום.

"הוא בהתאוששות, עדיף שתיתן לו לנוח ותבוא בבוקר אם אין משהו דחוף".

"אין בעיה, נעתר רן לבקשתו".

לאחר שכולם נרגעו החליטו כולם לחזור הביתה לישון.

"אז ניפגש מחר?", שאל אבי את ספיר.

"או שתבוא איתנו הביתה", הזמינה אותו אליהם.

"הרעיון קורץ לי, אבל אני לא יודע מה רן יגיד על העניין, ולא בא לי לפגוע בו", אמר אבי.

"אתה לא תפגע בי, אין לי בעיה כל זמן שתישאר צמוד לבני", בא רן מאחוריו, "בכל מקרה מחר בבוקר אני צריך לעזור לארגן את הלוויה של גיא, אני חושב שהוא היה רוצה להיקבר ליד איה, אם הם בחרו להיות אחד עם השני בחייהם, אז אני אתן להם לפחות את הכבוד להיות יחד במותם".

"רעיון יפה", אמרה ספיר, "אני חושבת שאתה צודק".

"אז סגרנו, את לוקחת אותו ושומרת עליו", חייך אליה רן, שמח שכולם מרגישים טוב למרות כל הבלגן שהיה.

"כן המפקד", הצדיעה לו בחיוך.

"היי לא להיסחף", צחק אליה, "תשמור גם אתה עליה או שאני אחטוף לך אותה", איים על אבי.

"אין לך סיכוי", אמר לו אבי.

"נראה אתכם בלוויה מחר?", שאל רן.

"אני חושב שלפחות את זה אני חייב לחבר שלך", אמר אבי רציני.

"תודה", אמר רן.

"כולנו נבוא", אמר בני מאחוריו, מגיע לשניהם את זה.

"אז נתראה מחר", נפרד מהם רן.

הם הגיעו הביתה לאחר חצות, עייפים ותשושים.

"אני גמור", אמר בני.

"בוא חמוד, תן לי לטפל בך", אמרה לו נוי.

השניים פרשו לחדר השינה שלהם.

"לילה טוב ילדים", אמרה ליאת והלכה לחדרה.

"נשארנו שנינו לבד", שברה ספיר את השתיקה.

"אהממממ", ענה אבי, "איפה אני ישן?"

"יש לך כמה אופציות", ענתה לו מתחכמת.

"והן?"

"אחת זה הספה בסלון", התחילה.

"נראה לי בסדר", הסכים מיד.

"היא לא נוחה", מיהרה להפחידו.

"אז מה האופציה הבאה?"

"שתיים, זה על הרצפה עם שק שינה", המשיכה במשחק.

"את יודעת מה, אני בוחר ישר באופציה השלישית", אמר פתאום.

"אבל אתה לא יודע מה היא בכלל"

"שלוש, במיטה איתך", נתן לה את האופציה השלישית.

"ככה אתה מזמין את עצמך למיטתי חוצפן שכמוך?", התגרתה בו.

"ולא רק זה, אני רוצה אותך מוכנה לחבק אותי שם", אמר לה.

"טוב נו, אם אתה מתעקש, בוא כבר", משכה אותו כשחיוך גדול על שפתיה.

אבי נצמד אליה והם נכנסו לחדרה.

"אני רק חייבת להזהיר אותך", איימה עליו.

"מה עכשיו?", שאל.

"אני ישנה בעירום מלא", הודיעה לו חגיגית.

"מפחיד נורא, לא?", צחק.

"אוף אתה", צחקה אליו.

אבי עזר לה להוריד את בגדיה ולהיכנס למיטה, לאחר מכן התפשט גם הוא והחליק לצידה...

 

 

 

פרק 95

 

הוא נישק את צווארה בעדינות, לשונו מרפרפת על עורקיה הרגישים, ספיר נרעדה ממגעו.

לשונו החליקה במורד צווארה הארוך אל עצם הבריח, מלקקת ומרטיטה אותה.

לאט לאט הוא ירד לכיוון חזה המעוגל, פטמותיה הזדקרו למולו בחוצפה, דורשות מלשונו לעבור עליהן.

"אני אוהב את הנמשים הג'ינג'יים שלך", לחש לה.

"אני שמחה", ענתה לו, מצמידה את ראשו אל חזה, דורשת שימשיך.

אבי ליקק את פטמותיה בתנועות מעגליות, מטרף אותה, גורם לה להאיץ את נשימתה, מרגיש את איברו נמתח.

ספיר דחפה אותו מעליה, גלגלה אותו על גבו.

היא התקרבה נישקה אותו על פיו, מגלגלת את לשונה עם לשונו, ידה נשלחת אל איברו הזקוף, מגרה אותו, מלטפת בעדינות.

לשונו של אבי נעה בקצב מהיר בתוך פיה, ידו חפנה את שדה, אצבעותיו צובטות בעדינות את הפטמות הזקורות.

ספיר נאנחה, ועברה עם פיה אל איברו, יונקת אותו במהירות.

אבי התנשם בקצב מהיר.

ספיר הפסיקה ונשכבה על גבה, "זיין אותי עכשיו", ביקשה.

אבי התרומם מעליה וחדר אל תוכה, מחליק אל תוכה, מרגיש אותה מוכנה לקראתו.

הוא הניף את רגליה למעלה, מפשק אותן, מסתכל על איברו הנבלע בתוכה כל פעם מחדש.

לפתע החל יוצא ממנה לגמרי וחודר שוב, פעם אחר פעם, הדבר שיגע את ספיר בטירוף, שניות מעטות לאחר מכן היא התפתלה בחוזקה, מתפוצצת עליו.

אבי החל להגביר את הקצב רוצה גם הוא להגיע לשיא.

ספיר הוציאה אותו מתוכה, מסמנת לו שוב לשכב על גבו.

אבי, רועד כולו מתשוקה נשמע לה.

ספיר לקחה את איברו בתוך פיה, מלקקת, יונקת, מוצצת אותו.

אבי התחיל לצרוח ללא שליטה, ספיר שלחה את ידה אל פיו כדי להשקיטו, שלא יעיר את כולם.

היא החלה יונקת אותו בקצב מתגבר נעזרת בידה.

אבי הרגיש שהוא עלה לשמיים וירד מספר פעמיים ואז, לא יכול להחזיק יותר, התפוצץ בתוך פיה, ממלא אותה בזרעו.

ספיר המשיכה לינוק אותו עוד מספר שניות, גורמת לו להתפתל במקומו מההנאה.

"זה היה פיצוץ", אמר לבסוף כשחזרה אליו נשימתו.

"מסכימה בהחלט, ידעתי שאנחנו מתאימים גם בזה", ענתה לו.

אבי לא ענה, ידו נשלחה אל ספיר שוב, יורדת במורד ביטנה.

ספיר הסתכלה אליו, עדיין לא קולטת מה הוא זומם, ההרגשה הייתה נעימה.

אצבעותיו הגיעו אל כור אהבתה הרותח, אשר עדיין היה רטוב.

אבי החליק שתי אצבעות לתוכה והתרומם למולה, חודר לתוכה עוד יותר עמוק, מלטף אותה מבפנים.

ספיר התנשמה בכבדות, לא מאמינה שזה קורה שוב כל כך מהר.

"באמת חשבת שסיימתי איתך?", שאל כשחיוך על שפתיו.

ספיר לא ענתה, היא פשוט הגבירה את קצב ההתפתלות שלה.

אבי כרע על ברכיו, לשונו יורדת אל כור אהבתה, ספיר התחילה להשתולל בזמן שאבי ליקק אותה בקצב.

היא נאנקה והתפוצצה שוב, פעם אחר פעם כשאבי מגביר את הקצב כמה שיכול היה.

לבסוף שכבו שניהם סחוטים, לא מסוגלים לזוז או לדבר.

 

בבוקר צור הכין לעצמו עוד כמה ערכות לתקיפה, מנקה את הנשק, חותך כדורים במרכז כדי שיתפזרו ברגע שיפגעו ויעשו יותר נזק.

אני הולך לעשות לכם הפתעה, חשב בזמן שהכין את חגורת הרימונים שלו שתשב עליו יותר טוב.

העיתון היה פרוש לפניו, במדור מודעות האבל הייתה מסומנת הודעה אחת.

"אני מצטערים להודיע על מותם של זוג הצעירים, איה וגיא אשר...הלוויה תיערך...בשעה 10:00 בבוקר".

 

ההכנות האחרונות ללוויה נערכו בשעה 9:00, רן היה סחוט מכל הסידורים שעשה בלילה, לעדכן את המשפחות של שני הצדדים, מודעות האבל, למצוא מקום שיקבל את שניהם בתור זוג ויקבור אותם יחד.

כמובן שהחלק הקשה היה לקבל את ההסכמה של המשפחות אשר לא הכירו את הצד השני.

בני דאג להציב שמירה מתוגברת בבית הקברות כדי להרתיע את צור מלבוא.

"אני מקווה שיעבור חלק", אמר רן.

"גם אני, תאמין לי", אמר בני.

המשפחות החלו לזרום בקצב איטי למקום הכינוס של טקס הלוויה, ככל שהגיעו יותר אנשים, רן החל לדאוג יותר.

נוי, ספיר ליאת ואבי הגיעו יחד עם בני.

טבעת השוטרים התהדקה מסביב גוש המשפחתי.

ירון הגיע עם שלומי ולילך, לאחר שתיאם עם רן אשר רצה שכולם יהיו יחד הבוקר כדי למנוע הפתעות לא צפויות.

רן פנה לכיוון הכניסה, הוא לא האמין למראה עיניו...

 

 

 

 

 

פרק 96

 

שוקי, אביהן של ספיר ונוי הגיע הביתה, פתח את הדלת מחכה צעקות השמחה שיקבלו את פניו.

הדממה שקיבלה את פניו הפליאה אותו, הרי הבנות ידעו שהוא חוזר היום בבוקר, הוא לא היה איתן בקשר אתמול ועכשיו כעס על עצמו שלא עשה את זה.

הוא נכנס פנימה עם המזוודות, מניח אותן בצד.

"הגעתי הביתה !", צעק לחלל הבית, בתקווה שאולי מישהו שם בכל זאת לקבל את פניו.

הוא התקדם לשולחן האוכל וראה פתק.

שוקי הרים את הפתק וקרא:

 

"היי שוקי אהובי,

 

קודם כל ברוך הבא הביתה !!!

מצטערת שלא היינו פה לקבל את פניך, צצו כל מיני דברים חדשים מאז שדיברנו, אני אעדכן אותך שניפגש.

בכל אופן אנחנו הלכנו להלוויה של חברים של בני נחזור בסביבות הצהריים.

 

אוהבת

 

ליאת"

 

שוקי הניח את הפתק, והחליט להרים לליאת טלפון להודיע לה שהגיע.

הוא חייג לליאת...

 

רן ראה את ד"ר בלום דוחף את יוסי על כסא גלגלים במורד השביל לעברו.

"יוסי, מה אתה עושה פה ?", שאל בפליאה.

"חשבת שאני לא אגיע להלוויה של חבר שלי? איזה בן אדם אתה חושב שאני?", ענה יוסי, מתגרה כהרגלו, מנסה להתגבר על הכאב.

"הוא הפך לי את המחלקה עד שאישרתי לו לצאת", אמר בלום, "ואני בכל מקרה באתי ללוויה של איה, אז אמרתי לעצמי שאני יכול לקחת אותו איתי תחת השגחה".

"תודה דוקטור", אמר רן, "לוקח את כסא הגלגלים מבלום.

"שרק יהיה לנו סיבות אחרות להיפגש", נאנח בלום והלך איתם לעבר חלקת הקבר.

"מסכים איתך", אמר רן.

"ואיך אתה מרגיש?", שאל רן את יוסי.

"בוא נגיד שראיתי ימים טובים יותר, הרגל הורגת אותי", ענה יוסי.

"העיקר שאתה פה", אמר לו רן.

החבורה הגיעה לחלקת הקבר בה כולם חיכו להתחלת טקס הקבורה הזוגי.

לאחר כמה דקות של התארגנות הרב התחיל לקרוא את הברכות.

 

צור הסתכל ממרחק על הטקס, הוא היה לבוש בבגדים שחורים כשל הדתיים עם מעיל ארוך שחור שהסתיר את חגורת הרימונים שעל גופו ואת הנשק, הוא חדר לבית הקברות בטיפוס מעל הגדר בפינה מרוחקת שלא הייתה תחת השגחה ומשם הלך ברגל במהירות לכיוון הקבר הטרי של גיא ואיה.

כשכולם היו מרוכזים בטקס הוא החל להתקרב אל הקהל, הפעם הוא לא תכנן לפספס אף אחד.

 

יוסי ישב על כיסאו מסתכל מסביב ומקשיב לרב, הכאב ברגל הטריד אותו והוא לא יכול היה להתרכז בטקס עצמו.

הוא הסתכל על כמות האנשים הגדולה אשר הקיפה את הקברים, בהחלט היו לשתי המשפחות הרבה מכרים. הוא נזכר שכשאביו נפטר היו בקושי 30 איש בלוויה.

לפתע ראה יוסי אדם דתי מתקרב אל הקבוצה ממרחק, יוסי לא הבין בהתחלה מה מפריע לו בתמונה הזאת, אבל המשיך לעקוב אחריו בעיניו.

לאחר כמה שניות של התבוננות הבין מה הסיבה להפרעה, גופו של הדתי נע בצורה מוזרה מתחת למעיל כאילו משהו נוקשה נמצא שם ולא גוף של בן אדם.

בנוסף הוא לא הבין למה ביום קיץ שכזה הבחור מסתובב עם מעיל ארוך כזה, "בחורים מוזרים הדתיים האלו", חשב לעצמו.

ברקע נשמעה לפתע צעקה של אחת האמהות כאשר הוכנו הגופות אל הקבר, הדתי הגביר את קצב ההליכה לכמעט ריצה, נשארו לו עוד כמאתיים מטר עד שיגיע לראשוני הקהל.

פתאום ראה יוסי נצנוץ בוקע תחת למעילו של הבחור המתקרב במהירות, הוא ידע בדיוק מה זה הנצנוץ הזה, לדתי היה כלי נשק תחת המעיל, לא היה לו ספק.

"היי רן, תראה", הצביע יוסי לעבר הדתי.

"מה?", לא הבין בהתחלה רן.

"תראה את הדתי הזה שם, יש לו משהו תחת המעיל"

רן הסתכל בעניין, מנסה לקלוט אם יוסי צודק, "אני הולך לבדוק", החליט.

"בהצלחה", אמר יוסי.

 

 

 

 

פרק 97

 

"הלו", ענתה ליאת.

"היי מתוקה זה אני", אמר שוקי.

"איפה אתה?", שמחה לשמוע את קולו.

"הגעתי הביתה, ואתן?"

"אנחנו בלוויה של שני חברים של בני, הם נרצחו", ענתה ליאת.

"נרצחו?", נדרך שוקי, "איך?"

"אני אספר לך בבית, הטקס התחיל ואני לא רוצה להפריע", ענתה לו.

לפתע נשמעו יריות ברקע, ואחר כך התחילו צרחות.

"ליאת????????", קרא שוקי בטלפון.

"הרעש היה חזק, שוקי לא שמע כלום יותר ולאחר כמה שניות התנתק הקו.

שוקי התחיל לדאוג, הוא ניסה לחייג שוב, אבל המנוי היה לא זמין.

 

כמה דקות קודם...

 

רן רץ לעבר השומרים מעדכן אותם במהירות שיש סכנה, בזווית עינו ראה את הדתי במרחק של כעשרים מטר ממנו מתקרב לקהל.

"היי אתה", קרא לו להסב את תשומת ליבו.

הבחור הסתובב אליו, על פניו היה זקן תיש קטן ומשקפי שמש גדולות, בצידי ראשו התנופפו שתי פאות.

היה משהו מוכר בפניו ורן החל להשוות במוחו את פניו לאלו של צור, בהחלט היה דמיון.

פתאום הבחור התכופף ותוך כדי זה שלף נשק אל מול רן, "אתה הולך למות עכשיו !!!", צעק צור בזעם והחל לירות על רן, מתוסכל שהתגלה בשלב כל כך מהיר.

הכדורים עברו לצידו של רן אשר שלף את נישקו וירה חזרה, השומרים מסביב היו המומים מידי מלהגיב.

אחד הכדורים שרט את כתפו של צור.

הקהל החל לצרוח, כולם מנסים לברוח מהמקום.

צור שנפגע ראה את השומרים מתחילים להתאושש וניסה להימלט מהמקום, תוך כדי שליפת רימון מחגורתו.

הקהל חסם את הדרך ליציאה, ובמקביל את הדרך בינו לבין רן, לצור נשאר רק כיוון אחד לברוח אליו, איזור הקברים שנחפרו עבור גיא ואיה.

צור החל לרוץ לכיוון ההוא כאשר רן השומרים אבי ובני מנסים לרוץ אחריו.

כאשר התרחק קצת מהקהל שרץ לצד השני שלף צור את הנצרה מהרימון משליך אותו לעבר הרודפים.

 

כשראה שוקי שאין תגובה מליאת החליט לנסוע לבית הקברות, הוא ירד במהירות למטה ונכנס לרכבו.

הוא ניסה להתניע והתעצבן לגלות שמצבר מכוניתו התרוקן בזמן שהיה בחו"ל.

"ביקשתי ממנה להתניע אותו מידי פעם", התעצבן שנוי לא שמעה בקולו.

הוא יצא מהמכונית מסתכל מסביב אולי יוכל לתפוס איזשהו שכן שיעזור לו.

לאחר כעשר דקות מצא מישהו שהיה מוכן לעזור לו להתניע את הרכב.

שוקי הודה לבחור ומיהר לנסוע לעבר בית הקברות, מדליק את הרדיו לשמוע את החדשות.

לאחר כמה פרסומות התחילו החדשות...

"אנחנו מצטערים להודיע שלפני דקות ספורות קיבלנו דיווח על פיגוע בבית קברות.

נכון לרגע זה עוד לא ידועים הפרטים המלאים, אדם חמוש פרץ ללוויה של גיא ואיה אשר נרצחו באכזריות לפני יומיים וירה בנשקו, פרטים נוספים בהמשך", סיימה הקריינית את ההודעה.

שוקי דפק על ההגה בעצבים מגביר את מהירות הנסיעה, "למה היא לא מתקשרת?", חשב.

 

ענת ישבה מקשיבה לרדיו כששמעה את ההודעה על הפיגוע, היא ידעה שספיר ומשפחתה יהיו שם ומיד חשבה על ההשלכות של ההודעה.

"יכול להיות שהבנות נפגעו", חשבה בפחד.

"הלו ספיר?", שאלה מיד כשספיר ענתה לה.

"ענת???", צעקה ספיר מנסה להתגבר על הרעש מסביב.

"ספיר, הכל בסדר שם?", ניסתה לשמוע מה קורה מהעבר השני.

"ענתי, אני לא יכולה לדבר עכשיו, יותר מידי בלגן פה, אני אתקשר ברגע שאוכל", צעקה אליה ספיר וניתקה את הטלפון.

ענת עדיין המומה מיהרה לפתוח את הטלוויזיה בתקווה שיראו את מקום האירוע.

 

שוקי חייג את מספרה של נוי, מנסה לתפוס אותה.

"הלו?", ענתה לו מיד.

"נוי, זה אבא, מה קורה שם?"

"אבא, אל תשאל, מישהו התחיל לירות כמו מטורף ואחרי רגע כולם התחילו להידחף החוצה", אמרה לו במהירות.

"חמודה, איפה אמא?", שאל לחוץ.

"אני לא יודעת, אני לא יודעת, גם ספיר נעלמה לי", התחילה לבכות.

"אני בדרך אליכן", ניסה להרגיעה.

"טוב אבא, אני הולכת לנסות לאתר אותן", אמרה לו וסיימה את השיחה.

 

 

 

 

 

 

פרק 98

 

ליאת התעצבנה, בדיוק שדיברה עם שוקי בטלפון מישהו העיף אותו מידה לרצפה, כשהרימה אותו גילתה שהוא שבור ללא תקנה.

מיד החלה להסתכל סביבה לאתר את ספיר ונוי וגילתה שהן נעלמו עם זרם האנשים הבורחים, היא החלה לנוע גם לכיוון היציאה והעיפה מבט לאחור, רק כדי לראות את צור זורק את הרימון לאוויר.

 

רן ראה את הרימון מתעופף לכיוונם, מבין שהמצב מסוכן אך לא ידע מה לעשות, מוחו העביר לפניו את התמונות של ההרוגים שהולכים להיות מהפיגוע הזה.

בני היה במרחק של כמה צעדים אחריו, אחד התחביבים שלו היה לירות בצלחות שזורקים לאוויר, הוא הרים את אקדחו, כיוון וירה צרור יריות ברימון המתעופף לעברם כאילו היה צלחת.

אחד הכדורים פגע ופוצץ אותו במחצית הדרך, ההדף העיף אותם לאחור.

צור נהדף גם לאחור נפל, מפיל את את החפירה שהייתה לצד הקבר אל תוך הקבר.

רן שנפל גם הוא התרומם ראשון ממהר לכיוונו של צור.

צור התרומם על רגליו, לידו שכבה עדיין איה שלא הוכנסה עדיין לקברה.

רן הגיע אליו והכניס לו אגרוף בפניו, צור הדף אותו לאחור, אך רן לא ויתר ונתן לו אגרוף נוסף בבטנו, צור התקפל, רן הרגיש את ידו כואבת, "לצור היה משהו קשה בבטן", חשב.

רן, למרות הכאב נתן לצור עוד אגרוף בסנטרו, צור כשל לאחור מאבד את שיווי משקלו.

 

נוי מצאה את ספיר יושבת עם לילך, היא התיישבה לצידם כולה רועדת מפחד.

"איפה ירון ושלומי?", שאלה.

"אחרי שהם וידאו שאנחנו פה ובסדר הם פנו חזרה לראות אם הם יכולים לעזור", אמרה לילך.

"בני רץ אחרי רן, אני מקווה שהם בסדר", אמרה נוי.

לפתע נשמעו יריות ואחר כך פיצוץ גדול שהגיעו מהרימון שפוצץ על ידי בני.

"מה זה היה?", נרעדה לילך.

"שאלה טובה", אמר שלומי בפחד.

 

שוקי החנה את מכוניתו בכניסה לבית הקברות, יוצא במהירות החוצה.

ממולו היה קהל גדול שרובו היה במצב היסטרי, מרחוק נשמע פיצוץ שהקפיץ שוב את כולם, נשים התחילו לצרוח.

צוותי ההצלה הגיעו למקום אך הרופאים ועוזריהם לא יכלו לעמוד מול ההיסטריה הכללית שהתרחשה שם.

שוקי התפתל בין האנשים מנסה להיכנס פנימה, דבר שהיה מבצע בפני עצמו, לבסוף קלט חוליה של אנשי משטרה שפינתה לעצמה דרך, הוא מיד הזדנב אחריהם, מנסה להיצמד כמה שיכול.

 

"תראי הנה אבא", אמרה ספיר בשמחה כשראתה את שוקי מרחוק.

"אבא לכאן !!!", צעקה נוי.

שוקי היה מרוחק מידי מכדי לשמוע אותן.

ספיר ניסתה לחייג אליו, אך הוא לא שמע בגלל הרעש מסביב.

לבסוף נוי קמה והתחילה ללכת לעברו צועקת אליו כל הזמן.

שוקי, שעיניו חיפשו סימן למשפחתו, ראה פתאום את נוי למולו מנפנפת בידיה, "אבא לכאן!".

הוא סימן לה בידו שראה אותה ורץ לעברה.

"נוי מתוקה, את בסדר?", שאל בדאגה.

"כן, גם אמא וספיר, הנה הן שם", הצביעה לעברן.

"בואי", עטף אותה בזרועו החסונה מכוון אותה לכיוון אמה.

ליאת קמה לעברו והתחבקה איתו, "כל כך התגעגעתי אליך", אמרה לו בחום, מסרבת להרפות ממנו.

"גם אני מתוקה", ענה, שוכח את כעסו על זה שלא ענתה לו בטלפון.

"אבא, מה איתי", שאלה ספיר, "לא התגעגעת אליי?"

"בואי הנה", אמר לה עוטף אותה בזרועו השנייה, "אני כל כך שמח שכולם בסדר".

"אני לא יודעת מה עם בני, הוא הלך לשם והם עוד לא חזרו", אמרה נוי, לחוצה עדיין.

"מה קרה שם בדיוק?", שאל שוקי.

"הלוויה התחילה, הכול היה שקט, פתאום הופיע הפושע הזה, כנראה שקוראים לו צור, והתחיל לירות ולהשתולל, כולם התחילו לברוח ואז אנחנו זרמנו איתם, בני ועוד כמה חברים שאתה לא מכיר נשארו שם לטפל בו, אני לא יודעת מה קורה שם, אבל היו שם כמה יריות ופיצוצים עד עכשיו", עדכנה אותו ליאת.

"אני מרגיש כאילו לא חזרתי מאמריקה עכשיו", אמר שוקי לחוץ, "אולי כדאי שגם אני אלך לראות אם הם צריכים עזרה", הציע לבדוק.

"עדיף שתיתן להם לעשות את עבודתם, אני בטוחה שהם יסתדרו", אמרה ליאת.

הבנות אישרו בניע ראש שאולי באמת עדיף ככה.

"תישאר כאן ותשמור עלינו", אמרה נוי.

"טוב מתוקה, אני כאן", ענה לה באהבה.

"מה יהיה איתם?", שאלה פתאום ספיר מודאגת ממשך הזמן שעבר.

 

 

 

 

 

 

פרק 99

 

צור נפל אל תוך הקבר הפתוח ונשמעה צעקה מבפנים, רן אבי ובני מיהרו להציץ אל תוך הקבר, רק כדי לגלות את כף הברזל של האת שנפלה לתוך הקבר תקועה לצור בצד גופו, לאחר שקרעה ממנו חתיכה,

צור המדמם למוות הסתכל עליהם במבט רווי שנאה, יודע שהפסיד.

"אני עוד אחסל אתכם", איים, פיו מדמם בזמן שדיבר.

"הוא נפגע בחלקים הפנימיים, בלי עזרה הוא גמור", אמר בני.

ירון ושלומי הגיעו ונעמדו לידם.

צור הסתכל לעברם קולט ששלומי בחיים, "אתה...", מלמל חסר כוחות, והרים את ידו להצביע על שלומי, "אתה חי", פלט לבסוף.

הוא הכניס את ידו אל תוך מעילו, שולף באיטיות אקדח נוסף מנסה להרים אותו לעברם.

החמישה הסתכלו עליו, לא מאמינים שהוא עדיין נלחם במצבו.

צור דרך את הנשק.

ירון שלף את אקדחו ואיים על צור גם הוא יחד עם בני ורן, צור לא ויתר ואיזן את אקדחו מולם.

ירון לא חיכה יותר וירה בבטנו של צור.

הכדור פגע ברימונים אשר היו על גופו, הפיצוץ יצר הדף אשר העיף את כולם משפת הבור, מרוחים בדמו של צור אשר התפוצץ עליהם.

 

"מה זה היה?", שאלה לילך בבהלה.

כול מי שכבר הספיק להירגע נכנס להיסטריה נוספת.

"אני לא יודע, אבל אני בטוח הולך לברר", אמר שוקי ורץ לאזור הפיצוץ, יודע שחדשות טובות לא יהיו כאן.

לידו רץ אדם נוסף, נושא תיק בידו.

"אנחנו בטוח לא בכיוון הנכון", אמר לאיש לידו.

"מסכים איתך, אבל אני רופא, ד"ר בלום לשירותך, אני חייב להגיע לשם"

"נעים מאוד, קוראים לי שוקי".

השניים הגיעו למקום הפיצוץ, הרופא של יחידת הימ"מ כבר התחיל לבדוק את שלומי שישב למולו, עדיין בהלם.

"בני, אתה בסדר?", רץ שוקי אל בני שהיה כולו אדום מדם ובכלל זאת על רגליו.

"אני לא בטוח, אבל אני חושב ככה, כנראה זה לא הדם שלי", הרגיע אותו בני.

"הייתי הורג אותך אם היית נפגע ומדאיג את נוי", אמר לו שוקי מנסה להתבדח.

ד"ר בלום הגיע לאבי, "איך אתה מרגיש?", שאל מיד.

"הראש קצת מזמזם, אבל חוץ מזה נראה לי שבסדר", ענה לו.

רן שכב לידו, בידו היה חתך עמוק, בלום נפנה לטפל בו מיד, לאחר שנוכח שזאת הפגיעה היחידה.

"מעניין מה גיא היה אומר על כל זה?", מלמל רן תוך כדי טיפול.

"הוא היה אומר שכל כלב יבוא יומו", ענה לו פתאום מאחור יוסי שגלגל את כסא הגלגלים לידו.

"אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא היית קולט אותו", אמר רן ליוסי.

"אז היינו בשר צלוי", הצטרף בני לשיחה.

שלומי צעד לעברם באיטיות, הוא נפגע קלות ברגלו, אך היה מסוגל ללכת.

מסביבם החלו ניידות לפנות את כולם מבית הקברות, הקבורה של איה נדחתה למחרת, גיא שכב בקברו, מחכה לה.

צוות בית הקברות פינה אותה לניקוי נוסף לפני הקבורה היות והיא גם הייתה מכוסה מרסיסים של צור.

"אפשר להגיד שצור נפל לקבר שהוא כרה בעצמו", ניסה אבי להתבדח על המצב ולהעלות את המצב רוח.

"בדיחה שחורה בהחלט, "אמר יוסי, "אבל אני חושב שזה גיא שנקם בו את נקמתו, אם חושבים על זה, בטוח הרוח שלו הסתובבה כאן".

מרחוק הבנות רצו לעברם, דואגות ממראה הדם שעטף את כולם, לקח להם כמה דקות טובות להסביר להן שהרוב זה לא הדם שלהם.

אחרי שעה נוספת כולם התפזרו איש איש לביתו, קובעים להיפגש למחרת ללוויה של איה.

 

למחרת בבוקר...

הלוויה הייתה קטנה ושקטה, הרב סיים במהירות את דבריו ואיה נקברה בקברה אשר נוקה מכל שריד למה שהתרחש יום קודם במקום.

רוב האנשים מיום האתמול לא הגיעו ללוויה החוזרת, הפחד עדיין היה גדול מידי למרות שצור נהרג.

"עכשיו אני יותר רגועה, כשאני יודעת שאיה וגיא שוב יחד", אמרה ספיר.

"אני מבינה אותך", אמרה לילך נצמדת לירון, לא רוצה שילך לעולם.

לאחר שיצאו מבית הקברות נוי הזדרזה להזכיר לכולם שלמחרת בערב הם חייבים להגיע לחתונה שלה ושל בני.

"ברור שנגיע", אמרה לילך, "אתם כבר כמו משפחה".

נוי חייכה אליה חיוך מאושר.

"למרות כל הבלגן אתמול, אני שמח שזה נגמר כאן ולא המשיך להלחיץ אותנו, ככה לפחות נוכל לשמוח בחתונה בלי להסתכל לאחור כל הזמן", אמר רן.

"מסכים איתך לאורך כל הדרך", אמר אבי.

"דוקטור, מה אתה אומר שאני אלך מחר לחתונה, אתה יודע, שמחה, חתיכות, ריקודים".

"אם תתנהג יפה אני אשחרר אותך, אבל בלי ריקודים", קרץ לו בלום.

"דוקטור, ברור לך שאתה גם מוזמן, נכון?", שאל בני.

"חסר היה לך שלא", ענה בלום.

"אז נתראה מחר", אמרה ספיר, מושכת את אבי למכוניתה.

 

 

 

 

 

פרק 100

 

"ברוכים הבאים לחתונתם של נוי ובני", קידם השלט הענק את המוזמנים לחתונה.

"תודה שבאתם", אמרה ליאת ללילך ירון ושלומי שהגיעו לחתונה.

"מזל טוב", ענו השלושה.

 

נוי ובני הסתובבו בין האנשים מקבלים את כולם, נוי נראתה מאושרת וזורחת, היא עדיין לא האמינה שלמרות הכול היא ובני מתחתנים היום.

 

"נו, עושה לך חשק?", שאל יוני את רונה מחבק אותה חזק.

"בוא נקבע תאריך", ענתה לו.

יוני חייך מאושר.

קרן ואודי שעמדו לידם חייכו באושר, אודי הרים את ידו מסמן אישור לעניין.

"מה אתם כאלה מאושרים?", שאלה ספיר שהגיעה עם אבי ונעמדה לידם.

"יוני ורונה החליטו שהגיע הזמן לקבוע תאריך", ענתה קרן.

"מזל טוב !!!", התלהבה ספיר

"מזל טוב !!!", אמר אחריה גם אבי, הסתכל על רונה והוסיף, "בהצלחה".

"תודה", ענו רונה ויוני.

 

"מקום יפה", אמר בלום ליוסי שעמד לידו על זוג קביים, בעודו מביט בים שהיה קרוב אליהם.

"גם האוכל טוב", אמר יוסי שאכל סושי להנאתו.

 

"רן, תכיר את ענת, החברה הכי טובה שלי", נעמדה ספיר לידו מציגה לו את ענת.

"נעים מאוד", אמר רן, "אני חושב שדיברנו בטלפון פעם".

"כבר אתה מנסה להתחיל איתי?", שאלה ענת.

"אני רציני, כשחיפשתי את ספיר עבור אבי, לא את זו שהתקשרה?

"אז אתה זה הרן הזה?", קלטה פתאום.

"זה ולא אחר", ענה.

"חבל, ואני כבר חשבתי שאת מנסה להתחיל איתי?", אמרה לו.

"אני עוד עלול לחשוב שאת מעוניינת בזה", אמר מגשש.

"אולי כן, אם לא תנסה לא תדע", התגרתה בו.

"בואי נתחיל מהתחלה"

"נראה אותך"

"נעים מאוד, רן, אני חושב שדיברתי איתך בטלפון פעם", אמר מחייך.

כבר אתה מנסה להתחיל איתי?", חייכה אליו בחזרה.

"כמובן, אפשר להציע לך לרקוד איתי היום?", שאל.

"בתנאי שאת המתחייב לערב שלם", אמרה לו.

"קיבלת", אישר, לוקח את ידה ומנשק אותה.

"רומנטיקן אמיתי אתה", אמרה לו.

 

"את שדכנית מלידה", אמר אבי לספיר אחרי שתרחקו מהשניים.

"לא תמיד, אבל לפעמים", חייכה אליו ונשקה לו.

"בואי, החופה מתחילה", אמר אבי.

 

"הרי את מקודשת לי בטבעת זו..."אמר בני.

דמעות עמדו בעיניה של ספיר כשראתה את אחותה הופכת לנשואה.

לאחר שכולם נישקו את החתן והכלה התחילו הריקודים והאוכל.

 

אבי לקח את ספיר בידו.

"מה קרה?", שאלה אותו.

"כלום, פשוט חשבתי על משהו", ענה לה.

"על מה?"

על מה שעבר עליי מהיום שפגשתי אותך ועד עכשיו, איזה מחול מטורף זה היה", אמר לה שקוע בהרהורים.

"מצטער שפגשת אותי?", שאלה בדאגה.

"להיפך, את היית הדבר שחיזק אותי בכל הסיפור, שידעתי שאת שם".

ספיר חייכה אליו, מחכה שימשיך.

"ספיר, אני יודע שזה ישמע לך מטורף, אבל אני חושב שאת האחת בשבילי".

"ולמה זה נראה לך מטורף?", שאלה.

"תני לי לשאול אותך משהו, ואחר כך אולי תביני", בלבל אותה יותר.

"מה?", שאלה שוב.

"ספיר, האם תינשאי לי?", שאל אבי בעודו כורע על ברכו לפניה.

מרחוק חבריהם ראו את המחווה, קיוו לראות את החיבוק שאחרי.

רן רץ לעבר התקליטן לחש משהו באוזנו.

ספיר הסתכלה בעיניו, ראתה את האהבה ניבטת אליה בחזרה.

"איך אני יכולה להגיד לך לא?", שאלה, "ברור שאני אנשא לך", חייכה אליו.

אבי קם על רגליו, חיבק אותה אל ליבו ונישק אותה.

 

לפתע השתרר שקט באולם, ניתן היה לשמוע את הגלים המתנפצים על החוף, ואז ברקע החל להישמע השיר הבא...

 

זה היה בסוף הקיץ,

האוויר היה חמים

הוא רכב על אופניים

לה היה מבט תמים

 

הם הביטו בעיניים,

וידעו זאת אהבה

והשמש בינתיים

נעלמה בים, בים.

 

הם היו האוהבים הצעירים

ברגעים הכי יפים של החיים

העולם שייך תמיד לאוהבים הצעירים,

ברגעים הכי יפים של החיים...

 

 

 

הסוף !!!

לדף הראשי ולקריאת סיפורים