Translate This Page
CTRL-F לחיפוש פרק בדף
מגיל 18 ומעלה...
תחנת הדלק גירסה 2
פרק 1
ראשה נשמט בפתאומיות קדימה, כמעט מאבדת שליטה על ההגה.
עיניה התעקשו להיסגר למרות שניסתה להשאירן פקוחות, העייפות התגברה עליה כל רגע יותר ויותר.
"אני חייבת לעצור", חשבה, "לפני שיהיה מאוחר מידי".
מרחוק ראתה אורות של תחנת דלק מאירים לקראתה באפילה.
"עוד כמה שניות", מלמלה לעצמה בקול נמוך, למרות שהמכונית הייתה ריקה מלבדה.
היא אותתה ימינה ונכנסה לתחנה מחפשת מקום לעמוד בו, קרוב למסעדת הדרכים.
לאחר שסובבה את המפתח וכיבתה את הרכב, הרשתה לעצמה להימרח על ההגה ולעצום את העיניים, "אני כבר אקום לקנות שתייה", חשבה תוך כדי ההרדמות שלה...
"גברת, את בסדר? גברת הכול בסדר שם בפנים? הלו?"
"המממ...", מלמלה בשקט, לא זזה, לא מבינה מה קורה ואיפה היא.
"גברת, אני פותח את הדלת כדי לבדוק אותך", נשמע שוב הקול, מפריע את מנוחתה.
היא ניסתה להרים את ראשה, מטושטשת לחלוטין, "מה?", מלמלה שוב.
הדלת נפתחה וידיים תפסו אותה דוחפות אותה מעל ההגה לעבר המושב אחורה, "גברת את בסדר?", ראתה למולה את עובד התחנה מסתכל עליה בדאגה, כולו מסריח מדלק.
ריח הדלק העיר אותה והיא נענתה לו לבסוף, "כן...אני חושבת...נרדמתי לכמה שניות".
"גברת, הרכב שלך עומד פה כבר כמה שעות, רק עכשיו הבחנתי שאת בפנים, חשבתי שקרה לך משהו", קולו נשמע מודאג.
"כמה שעות? מה השעה?", שאלה מודאגת, שמה לב פתאום לאור השמש העולה באיטיות.
"עכשיו חמש בבוקר, אני במשמרת משלוש בלילה", נידב לה מידע מיותר עבורה.
"אני ממש גמורה", אמרה שוב.
"בואי, אני אזמין אותך לקפה במסעדה, דרך אגב קוראים לי אבי", עזר לה לצאת מהרכב לא שואל אם היא בכלל רוצה.
"אני לימור", אמרה, רוצה להיות מנומסת לבחור, בכל זאת הוא הראה לה יחס, משהו שהייתה זקוקה לו אחרי ליל אמש.
השניים נכנסו למסעדה ואבי אותת לבחור מאחורי הדלפק, "טוני, תן לנו שניים קפה בבקשה ותגיד לרוני שייצא החוצה, אני סיימתי להיום".
"אין בעיה", ענה טוני והחל להכין את הקפה לאחר שסיים לדבר עם רוני.
"הכול בסדר? אני מקווה שאני לא הפרעתי לך או משהו?", שאלה לימור.
"הכול 100 אחוז, פשוט אחי,מנהל התחנה, ביקש ממני לעזור הלילה בתחנה כי העובד שלו חלה בדיוק והוא כיסה עבורו את חצי הלילה הראשון וביקש ממני להיות פה לחצי השני, האופציה השנייה הייתה לסגור את התחנה ללילה", ענה לה בחיוך, "איך את מרגישה?"
טוני ניגש אליהם והניח את הקפה.
"תודה", אמרה לימור.
"בשמחה", ענה טוני וחזר לדלפק.
"איפה היינו? אה כן..., אני מקווה שיהיה בסדר אחרי הקפה, פשוט אתמול היה לי יום איום, אם הייתי יכולה לשכוח אותו אז הכול יכול היה להיראות יותר טוב", ענתה לו ושתתה מהקפה.
"את רוצה לדבר על זה?", שאל בעדינות, רואה שהיא הולכת להתפוצץ עוד כמה דקות אם לא תשפוך החוצה.
לימור התחילה לצחוק לעצמה.
"מה?", שאל, לא מבין מה עשה.
"אני מצטערת, אני לא צוחקת עליך, אלא על המצב, אני נרדמת על ההגה, נכנסת לתחנת דלק, נרדמת ומתעוררת על ידי צעקות מודאגות של תדלקן שמתברר לבסוף שהוא גם פסיכולוג, מצב מצחיק !", ענתה לו מחייכת.
"טוב, אני לא תדלקן, רק עשיתי טובה לאחי", צחק.
"זה אומר שאתה פסיכולוג?", שאלה מתפלאת.
"האמת שגם זה לא, אבל היה נחמד לתת לך לחשוב ככה", חייך אליה, נהנה לראות שהיא מחייכת חזרה.
"תחמן אחד, כל הגברים אותו הדבר, שקרנים ותחמנים", זרקה לו.
"הווו, אני רואה שמישהי פה ממש חמה על העם הגברי, טוב, את רוצה לספר לי מה קרה או לא?"
"אתה רוצה בפירוט או בקיצור?", שאלה, מסתכלת בו במבט חוקר.
"בפירוט, יש לי עכשיו הרבה זמן", ענה לה, יודע שהיא ציפתה שיגיד את ההיפך.
"אתה מבין שהמשמעות היא שאתה עכשיו יושב כאן וצריך לשמוע הכול מהתחלה?"
"ברור", ענה, מתחיל להרגיש שהוא לא רוצה שתלך.
לימור הסתכלה עליו רגע על מנת להיות בטוחה שהבחור הזה שיושב מולה ורק פגש אותה באמת מוכן לשמוע את הסיפור שלה ולא סתם מנסה להיות נחמד. היא סקרה אותו במבט בוחן, מגלה שתחת האוברול המלוכלך בשמן ומסריח מדלק נמצא סך הכול בחור שנראה לא רע.
"אני מרגיש תחת עיני האינקוויזיציה", צחק אליה, "ואני מתחיל להבין גם למה, תני לי 10 דקות להחליף בגדים ואני מבטיח לך שאני חוזר להקשיב לסיפור שלך, תבטיחי לי שאת לא בורחת?"
לימור הסתכלה אליו במבוכה, "אני עד כדי כך שקופה?", שאלה בחוסר ביטחון שהפתיע גם אותה.
"לא, אני פשוט מכיר את המבטים על הבגדים האלו, המבטים שאומרים – איזה אדם מסכן שהוא צריך לעבוד בעבודה כזאת מלוכלכת ומסריחה – את מבינה, הם לא מבינים שכל עבודה מכבדת את בעליה, ואנשים שונים בתקופות שונות יכולים לעבוד בעבודות שונות, זה לא אומר שהם פחות טובים", ענה לה תשובה בהתלהטות יצרים.
"מצטערת, לך תחליף בגדים, אני לא בורחת לשום מקום", ענתה לו בשקט, מבינה שמבטה פגע בעצב רגיש.
"אני כבר חוזר", ענה והלך אל מאחורי הדלפק.
לימור הסתכלה בשעונה, רואה שהשעה כבר אחרי 6 בבוקר, "פספסתי את כל הלילה ויש לי עוד נסיעה של שעה, אין סיכוי שאני אגיע לעבודה, נראה לי שאני אודיע שאני חולה", החליטה לבסוף על אסטרטגיה בינה לבין עצמה.
כעבור רבע שעה חזר אבי, נקי, שטוף ורענן, כאילו לא עבד חצי לילה.
"חזרתי", חייך אליה, ניכר בו שכבר סלח לה על המבט המחמיר.
"סליחה, מי אתה?", שאלה בחיוך, "אני מחכה פה למישהו שכבר חוזר", שיחקה איתו.
"הוא ביקש ממני למסור לך שהוא לא יכול היה לחזור והוא שלח אותי במקומו"
"אם ככה זה בסדר, שב ותסבול את הסיפור שלי במקומו", פקדה עליו.
"לסבל נולדתי", אמר תוך כדי שהתיישב על הכסא.
לימור הסתכלה עליו מחייכת בליבה, "היא לא טעתה, כשלבש בגדים נורמאליים הוא נראה בחור מושך." פתאום תפשה את עצמה מבינה על מה היא חושבת, "הרי כרגע אין סיכוי שהיא יכולה להמשך למישהו אחר, לא??? ", המחשבות התרוצצו במוחה במהירות, "מה קורה לי?", נבהלה.
"לימור את בסדר?"
"מה? אה כן", התבלבלה, "אני סתם חשבתי על משהו".
"טוב יקירתי, אני מוכן לסיפור שלך, מה הביא אותך אלינו?"
"טוב, אז הכול התחיל לפני חצי שנה, כשפגשתי את יואל...", התחילה את סיפורה.
"את מתכוונת לספר לי כל יום מהחצי שנה האחרונה?", שאל בקול מבוהל עם חיוך ענק.
"אם אתה לא תפסיק להפריע לי אני לא אספר", השתיקה אותו, יודעת שתחת כל החיוכים שלה היא רוצה רק לבכות.
"סליחה, אני מצטער", השתתק, מבין שהיא לא הכי רגועה כמו שהיא נראית.
"בסדר, אז כמו שאמרתי, הכול התחיל לפני חצי שנה כשפגשתי את יואל. נפגשנו במסיבת יום הולדת של חברה שלי, אתי. יואל היה חבר של חבר שלה ונראה חתיך. אני הייתי כבר הרבה זמן בלי חבר קבוע וניסיתי את מזלי עם כל מה שזז, בחור חתיך כמו יואל היה מבחינתי דובדבן אחרי כל היצורים שפגשתי בפגישות עיוורות דרך אתרי ההיכרויות. בכל מקרה החלטתי אחרי שעה שהיינו במסיבה שאם הוא לא פונה אליי אני מראה לו את קיומי לידו..."
"את רוצה לומר לי שהוא לא ראה אותך מסתכלת עליו כל הזמן?", שאל אבי מנסה להתערב קצת בשיחה.
"הוא פשוט היה עסוק עם החברים ולא טרח להסתכל על הבנות סביבו, הוא נראה אחד שאין לו בעיה להשיג את מי שהוא רצה, עכשיו אני יכולה להמשיך? ", שאלה.
"חופשי", החווה לה בידו, נהנה לשמוע את קולה ולראות את שפתיה זזות, עיניה היו בצורת שקד וכל פעם שצחקה עיניה התכווצו כלות והפכו להיות כמו עיניים סיניות, דבר ששעשע את אבי כל פעם מחדש.
פרק 2
"אז כמו שסיפרתי לך, הוא פשוט לא התייחס אליי ולכן החלטתי לדבר איתו, לקחתי לי כוס מלאה פונטש והלכתי לעברו. הוא הסתכל אליי לרגע שגרם לי לחשוב שאולי הוא רואה אותי באמת, אבל התאכזבתי מיד כשפנה שוב לחבריו. עצם זה שהוא פנה ממני והלאה כאילו אני לא שם, גרם לי להתרגז עליו ופשוט עברתי לידו ותוך כדי שפכתי עליו את הפונטש, עושה הצגה כאילו נפלתי".
"אין לך אלוהים, אה?", שאל אבי, צוחק, מצא חן בעיניו האומץ של הבחורה.
"מעניין, מה אתה היית עושה במצב הזה?", שאלה אותו, בוחנת במבטה את תגובותיו.
"אני?, אני חושב שהיית צועק מהבהלה, ואחר כך מתנצל שפגעתי בך בטעות ושואל אם הכול בסדר", ענה לה, יודע שעוד לא הפיל את הפצצה.
"איזה ג'נטלמן אתה", חייכה אליו.
"אבל לא סיימתי", שיחק איתה, "אחר כך הייתי מקלל בלב את המטומטם שנתן לאחת שלא יודעת לשתות, ללכת ולקחת פונטש, ואת זאת ששפכה אותו על זה שהיא לא עשתה את זה במקום אחר", הסתכל בה במבט רציני, רוצה לראות אם תתרגז.
לימור הסתכלה עליו, מנסה להבין אם הוא צוחק עליה, מנסה להרגיז אותה, או שהוא רציני לגמרי בעניין.
"אתה רציני?", שאלה בסוף, נשברת, רוצה לדעת מה הוא באמת חושב, מתפלאת שהאמת בעניין חשובה לה.
"ברצינות? כנראה שלא, הייתי מתנצל וחושב שאולי בכל זאת אני האשם", החליט לספר מה באמת חשב, רוצה שתעריך אותו, לא מבין למה זה היה חשוב לו.
"טוב, אז יואל לא התנצל, הוא פשוט שאל אם אני הולכת עם עיניים עצומות, הייתי צריכה להיפטר ממנו כבר אז, אבל הייתי יותר מידי חרמנית באותו הרגע מכדי לוותר עליו".
"סיבה טובה", הפטיר אבי בשקט.
"שמעתי אותך", אמרה בקול גוער.
"סליחה אמא", אמר מחייך שוב, "טוב, אז מה קרה בסופו של דבר?"
"מה שקרה, זה שבלעתי את הכבוד האבוד, התנצלתי, ואמרתי לו שהוא חייב לבוא איתי לאמבטיה על מנת שאני אנקה לו את החולצה. אני לא יודעת אם הוא האמין לי או שרק רצה לראות אותי מנקה לו את החולצה, אבל הוא הסכים לבוא איתי לאמבטיה", לימור הפסיקה את הסיפור ולקחה לגימה ארוכה מהקפה, חושבת על מה שהיה בתקופה האחרונה, על פניה עלתה הבעה עצובה.
אבי הסתכל עליה, שותק, חושב מה פגע בה כל כך חזק שגרם לה להגיע לתחנה כל כך שבורה שלא יכלה להמשיך לנסוע.
"איפה הייתי?", שאלה אחרי כמה שניות, נראית כאילו התעוררה מהרהורים קשים.
"את רוצה לאכול משהו?", שאל, רוצה לעודד אותה קצת.
"נשמע דווקא רעיון נחמד", ענתה, חושבת לעצמה שמותר לה להתענג על כל רגע עכשיו בלי למהר.
"טוני, תכין לנו בבקשה שתי ארוחות בוקר ספיישל", ביקש אבי מטוני.
"קיבלת בוס", ענה טוני ונכנס למטבח.
"הם אוהבים אותך פה", ציינה לימור עובדה.
"לפי מה החלטת? אני הרי האח של הבוס ויש לי קצת אחוזים מושקעים בעסק, הם חייבים לעשות מה שאני מבקש", ציין אבי את הברור.
"זה נכון, אבל אני רואה שהם מחייכים כשהם מסתכלים עלינו, הם מסתכלים עליך בעיניים רגועות, עושים עבורך את הדברים בשמחה, אני בטוחה שאתם בוסים שמתחשבים בהם".
"האמת שאת צודקת, אבל עניין אותי לשמוע למה את חשבת ככה, האמת היא שאנחנו עוזרים להם בכל מה שאנחנו יכולים, זה כמו משפחה קטנה כאן, אנחנו נפגשים גם מחוץ לשעות העבודה הרבה פעמים ויוצאים יחד", אמר אבי, מעריך את ההבחנה החדה של לימור, נראה היה שהיא למדה כבר לאמוד אנשים במבט אחד, משום מה הייתה לו הרגשה שזה קשור לסיפור שהיא התחילה לספר לו.
"הלוואי עליי בוס כזה", צחקה.
"בקיצור, הלכנו לאמבטיה כדי שאני אנקה לו את החולצה, מה שכמובן לא התכוונתי להשקיע יותר מידי, הכוונה הייתה פשוט לבודד אותו מכולם".
"לימור המתחכמת", העיר אבי הערה.
"בדיוק!, אני פשוט רציתי אותו שם בטירוף, אני בטוחה שלמשקאות ששתיתי קודם הייתה השפעה על זה גם כן", המשיכה לימור, "תוריד את החולצה, אמרתי לו, צריך לשים אותה תחת הברז. יואל פתח את הכפתורים וניסה להוריד את החולצה, תפסתי לו את הידיים והתחלתי לנשק אותו בחזה, לא מאפשרת לו לזוז יותר מידי כי הצמדתי אותו לכיור. בתחילה הוא ניסה להתנגד, לא מבין מה קורה, אבל אחרי כמה נשיקות הוא החליט שכדאי לו לשתף פעולה כי אולי ייצא לו מזה משהו. הוא התחיל לנשק אותי בראש, המקום היחידי שהגיע אליו עם ידיו המרותקות. תני לי לחבק אותך, ביקש ממני, אפשרתי לו להשתחרר ואז זה קרה, הוא דחף אותי לקיר הנגדי, הוריד לי את החצאית ואחר כך משך את תחתוניי מעליי, אני אפילו לא ניסיתי להתנגד כי כל כך רציתי אותו. הוא הוריד את המכנסיים שלו ונכנס אליי בכוח, לא מחכה לי, לא מנסה אפילו לראות אם טוב לי או לא", לימור עצרה, מבינה שסיפרה הרבה יותר ממה שתכננה, אבל ההרגשה שיש לה מאזין שמוכן לשמוע הכול בלי לשפוט, במיוחד מישהו זר שהיא לא תראה יותר, גרמה לה לשפוך הכול.
"את בסדר? את יודעת, את לא חייבת לספר לי כלום אם את לא רוצה", ניסה להרגיעה, רואה את הדמעות מנצנצות בעיניה.
"אני בסדר, אני רק צריכה רגע", קמה והלכה לשירותים.
"הכול בסדר בוס?", שאל טוני בזמן שהביא את ארוחת הבוקר.
"נראה לי שיהיה בסדר, יש לה קצת בעיות, אבל לא משהו שלא נוכל לפתור", חייך אל טוני, יודע שהבחור ייתן כל מה שהוא יכול על מנת לשמח אותו.
"אני סומך עליך בוס", אמר טוני פינה את כוסות הקפה הריקות וחזר למטבח, רואה את לימור חוזרת.
"תאכלי משהו", אמר אבי, "נראה לי שאת צריכה קצת הפסקה.
"אתה צודק, אבל זה עושה לי טוב לשפוך הכול החוצה, אני לא סיפרתי את זה לאף אחד לפניך, אני לא יודעת, אבל יש בך משהו שגורם לי לרצות לספר לך דברים".
"האמת שגם אני מרגיש נוח איתך, רציתי לשאול אותך משהו, את גרה קרוב לכאן?", שאל מקווה שלא יגרום לה לברוח.
"לא, יש לי עוד שעה נסיעה הביתה ואני ממש גמורה".
"יש לי הצעה, אבל אני מקווה שלא תקבלי אותה לא נכון, אני גר שני רחובות מכאן, הליכה של דקה, מה דעתך לבוא אליי אחרי ארוחת הבוקר ותמשיכי לספר לי את הסיפור שלך אצלי בסלון ולא במסעדה, פשוט עוד מעט יתחיל להיות פה מלא ולא יהיה נעים לדבר, אני מבטיח שאני לא אעשה לך כלום...", אמר והתחרט על המשפט האחרון, רואה את הצבע אוזל שוב מפניה, "לימור, אני מצטער, אמרתי משהו לא בסדר?"
"לא, זה לא אתה, לא יכולת לדעת...", מלמלה שוב כשהדמעות פרצו החוצה בזרם, לא יכלה להשתלט עליהן יותר.
אבי ניגש אליה וחיבק אותה קלות, מלטף את ראשה מנסה להרגיע אותה.
לאחר כמה דקות לימור נרגעה מעט, "אני כל כך מצטערת, נפלתי עליך ככה".
"טוב, תקשיבי, עכשיו זאת כבר לא הצעה, זאת פקודה, את באה אליי הביתה, עושה מקלחת ונכנסת למיטה וישנה כמה שעות, אחרי שתירגעי קצת תחליטי אם את חוזרת הביתה או מסיימת לספר לי את הסיפור, כרגע את חייבת לנוח".
היא בחנה אותו שוב, מתפלאת מאיפה יש לו את החוצפה או אולי האומץ לדבר אליה בטון כזה.
בתחילה חשבה לקום ממקומה, ללכת לרכב ולנסוע רחוק משם, הרחק מכל הגברים שפוקדים עליה לעשות דברים, אבל שנייה אחר כך הבינה, הוא בסך הכול התכוון לטוב, לתת לה לנוח קצת לפני שתיסע לביתה.
"טוב, אני אבוא", מלמלה, לא מאמינה שהמילים יוצאות מפיה.
"מצוין", חייך אליה, "תסיימי לאכול ונזוז".
פרק 3
לאחר שסיימו עם ארוחת הבוקר הלכו השניים לכיוון ביתו של אבי.
"אין כמו הליכה קלה אחרי ארוחה טובה", ניסה לעודד אותה.
"אני לא בטוחה שזה מה שאני צריכה עכשיו, אבל אולי האוויר באמת יעשה לי טוב", ענתה לו מנסה להימנע מלהישמע מקטרת.
"האוויר בטוח יעשה לך טוב, אני נותן אחריות לעניין"
"מצוין", ענתה מחייכת שוב.
"הגעתי למסקנה שהחיוך יפה לך", החמיא לה.
"תודה", הסמיקה.
"הגענו, זה הבית הקטן שלי", אמר והצביע על קוטג' בן שתי קומות.
"ממש קטן", אמרה, מתפלאת איך לבחור שנראה צעיר יחסית יש בית כזה, "אני יודעת שזה קצת מאוחר לשאול, אבל לאשתך לא יפריע שאני באה?"
"אני מבין שזאת השיטה שלך לשאול אם אני נשוי?, טוב, התשובה היא לא, אני עדיין רווק, אבל בהחלט שואף לשנות את זה", נתן לה רמז דק לזה שמצאה חן בעיניו, "לבעלך לא יפריע שאת הולכת עם זרים?", עקץ בחזרה.
"האמת שיכול להיות שכן, אני עוד לא פגשתי אותו כדי לשאול אותו"
"נקודה לזכותך", אמר לה מחייך.
"אני רושמת".
"מה זה?", שאלה, מצביעה על סכין מעוטרת מעל המיטה.
"זה מימי כצוללן, קניתי את זה בחו"ל כשצללתי ליד כרישים", אמר אבי, גאה על אותם ימים בהם עוד עסק בפעילות גופנית.
"נראה נחמד", אמרה תוך כדי שלקחה את הסכין והעבירה את ידה על הלהב.
"תיזהרי זה חד", אמר ולקח את הסכין והחזירה למקומה.
"כן אדוני", חייכה אליו.
"טוב, פה זאת האמבטיה, קחי לך מגבת ואני אשים פה גם משהו נוח ללבוש שתוכלי לנוח איתו במיטה, לא נראה שהשמלה שלך תהיה לך נוחה לשינה".
"אני לא בטוחה לגבי שינה", ניסתה להתחמק, למרות שידעה שבדיוק זה מה שהיא צריכה עכשיו.
"זאת לא הייתה שאלה", אמר.
"אוקי, נכנעת"
"מצוין, אני אעיר אותך בעוד שלוש שעות ואז נדבר,אם את צריכה משהו אני בחדר הסמוך, לילה טוב לך", אמר ויצא מהחדר.
אבי נכנס לחדר בעדינות, הוא הסתכל על לימור הישנה והביט על תווי פניה העדינים שהיו מונחים על הכרית, חושב איזה מזל היה לו שהיא נרדמה בתחנת הדלק שלו דווקא, הוא החליט שהוא חייב להשיג אותה לעצמו, הוא אהב את צורת החשיבה שלה, המראה שלה ובאופן מוזר, גם את חוסר האונים שלה, למרות שידע שאת הנקודה הזאת הוא ירצה לשנות, היא חייבת לקבל ביטחון עצמי שוב.
הוא אמור היה להעיר אותה, אבל רצה להתענג עוד כמה דקות בהתבוננות עליה ישנה, לבסוף הבין את שעליו לעשות, הוא הלך לחדר השני והוציא את מצלמתו מנרתיקה, חזר לחדר וצילם אותה מזוויות שונות, נהנה לראות אותה דרך מסך המצלמה.
לאחר שסיים, נגע בעדינות בכתפה כדי לעוררה.
"מה? איפה אני?", התבלבלה רגע מהחדר הזר בו התעוררה, "הא, היי, שכחתי לרגע שאני פה", התנצלה.
"חייכי, אני מצלם", הפתיע אותה.
"מה? למה?", שאלה, לא מבינה מה קורה.
"נראית כל כך יפה שהייתי חייב מזכרת, אם זה מפריע לך אני אמחק", מיהר להרגיעה.
"תראה מה יצא ונחליט"
אבי הראה לה את התמונות שצילם ורובן מצאו חן בעיניה, "אף פעם לא צילמו אותי ישנה".
"תמיד יש פעם ראשונה, תני לי את המייל שלך ואני אשלח לך אותן", ניסה את מזלו להשיג אמצעי קשר אליה.
"אולי אחר כך", התחמקה.
"אוקי", התרצה, "את צריכה משהו, לאכול?לשתות?"
"לא כלום, רק להמשיך ולספר לך את הסיפור, זה עושה לי טוב להוציא הכול", אמרה.
"טוב, בואי לסלון ונדבר"
"אחלה", אמרה ויצאה מהמיטה.
"ונוס עולה מהים", התגרה בה.
"די נו, אתה גורם לי להסמיק", גערה בו ונהנתה מהרגע.
"טוב, תמשיכי עם הסיפור", אמר לאחר שהתמקמו.
"איפה היינו?", שאלה, מנסה להיזכר ולא מצליחה.
"את מביכה אותי, היית באמצע אקט סוער באמבטיה", גיחך במבוכה.
"נכון, אז כמו שסיפרתי לך הוא נכנס אליי בכוח, לא עניין אותו ממני כלום, הוא פשוט רצה להיכנס אליי חזק. למזלי הייתי מוכנה אליו ורציתי אותו שם, לכן הכאב היה עדיין סביר, אבל לא נהניתי כמו שחשבתי שזה יהיה. אחרי כמה זמן שלא היה ברור לי כמה בגלל שרק רציתי שהכאב ייגמר, הוא התפרק לתוכי, לא מוודה שיש לי בכלל אמצעי מניעה או משהו בסגנון".
"והיה לך?", לא התאפק ושאל.
"למזלי היות ולא ידעתי מתי תבוא הישועה, לקחתי גלולות על בסיס קבוע", ענתה לו בחופשיות על חייה הפרטיים.
"תמשיכי", אמר, רוצה לדעת מה קרה הלאה,"את זרקת אותו אחר כך? נכון?"
"תחכה לסוף", מתחה אותו, לא רוצה להקדים דברים.
"אני שותק"
"מצוין", תשתוק ותקשיב. "אחרי שהוא סיים ויצא מתוכי, חשבתי שהעינוי הסתיים, לא ידעתי לאן נכנסתי..., יואל פנה אליי בחיוך מסופק על פניו, דחף אותי כלפיי מטה וציווה עליי להכניס אותו אל פי ולהתחיל לעבוד עליו שוב על מנת שיתעורר, לרגע לא חשב שצריך לדאוג גם לי".
"למה לא סירבת?", שאל אבי לא מבין.
"מכמה סיבות, הראשונה היא שעדיין רציתי להתפרק וקיוויתי שבסוף זה יגיע, השנייה היא שפחדתי שהוא יעשה לי משהו והשלישית... זה הדליק בי משהו שלא הכרתי בעצמי ורציתי להבין מה זה."
"אני מבין", אמר אבי, מנסה באמת להבין איך דברים כאלו קורים באמת.
"טוב, אני ממשיכה?"
"קדימה, אני עוד פה", עודד אותה.
"התחלתי לעשות את מה שביקש והוא מצידו במקום לעודד אותי, תפס את שערי מלמעלה וקבע בעזרתו את הקצב על ידיי משיכות קדימה ואחורה. הכאב היה בלתי נסבל מצד אחד, ומצד שני התחלתי להרגיש את עצמי מתעוררת. הוא התחיל לקלל אותי ונתן לי הוראות לגבי איזה קצב הוא רוצה. הרגשתי אותו מתקשה יותר ויותר והקצב התגבר בהתאם. לבסוף שחשבתי שאני כבר משתגעת מהכאב בצד אחד וההתעוררות בצד השני הוא התפרק לפי וגרם לי להתפרק גם כן בצורה שלא הכרתי קודם. נפלתי לרצפה לאחר ששחרר את שערי ולקח לי מספר דקות להתאושש. זה מספיק לעכשיו כלבה, אמר לי ויצא מהאמבטיה, משאיר אותי סחוטה ולא מבינה מה עבר עליי."
לימור הסתכלה על אבי, רוצה לראות את הרושם שדבריה השאירו עליו.
אבי מצידו התבייש להסתכל עליה מחשש שיבהיל אותה, לא ידע מה להגיד.
"אתה מתפלא עליי?", שאלה בסוף.
"תשמעי, בהתחשב בנסיבות כולנו יכולים להגיע למצבים שלא תכננו", ענה באלגנטיות.
"האמת שגם אני חושבת ככה", ענתה לו.
"להמשיך?", שאלה.
"תמשיכי", ענה, לא בטוח שרצה לדעת את ההמשך.
"המשכתי להיפגש עם יואל גם אחר כך, הוא לא רצה מפגשים צמודים מידי וגרם לי לחכות כל פעם כדי שאהיה מורעבת יותר. מפעם לפעם מדד האלימות עלה ומצאתי את עצמי עם סימנים כחולים על גופי הרבה פעמים. איני יכולה להסביר למה חזרתי אליו כל פעם, אבל ידעתי שרק הוא יכול לרגש אותי בצורה כזאת. מבחינתי הוא היה הגבר היחידי בחיי וחשבתי שגם אני הייתי האישה היחידה בחייו".
"אבל גילית שזה לא כך?"
"אמרתי לך שתיתן לי לספר בקצב שלי, נכון?"
"סליחה, טעות", צחק אליה.
"סלחתי", ענתה לו.
פרק 4
"למרות שרציתי את יואל מצד אחד, הבנתי שהוא מסוכן ושיום אחד הוא יעשה משהו שיפגע בי בצורה בלתי הפיכה, בצורה שאני אתחרט עליה, גם הכאב גדל כל פעם ולפעמים היה בלתי נסבל, כשניסיתי לדבר איתו על כך הוא תמיד אמר לי – הדלת פתוחה ואת יכולה ללכת כלבה, אבל אני אמצא אותך ואגרום לך להתחנן עד שאקח אותך בחזרה, אז הכאב יהיה הרבה יותר גדול.
אני האמנתי לו, האמנתי שאם אני אלך, אני אחרי זמן מה ארצה לחזור ואהיה מוכנה לכל דבר, וידעתי שהוא יתעלל בי בצורה אכזרית כדי להתנקם בי, הבנתי שאני לכודה בין הרצון ללכת לבין הפחד לאבד אותו".
"הכאב היה עד כדי כך שווה את זה?", שאל, לא מבין מה עבר עליה, למה עשתה זאת לעצמה.
"הוא פשוט הפך אותי לשפחה שלו, הוא המציא כל פעם דבר חדש עבורי, סוג חדש של כאב, של ריגוש ובצורה מעוותת גרם לי להגיע לשיאים שלא הכרתי".
"אני יודע שבמצבים כאלו יש מילת הגנה, למה לא השתמשת בה?"
"לנו לא הייתה מילה כזאת, הוא אמר שאצלו לא קיימת מחילה, שאם אני אמות בדרך, זאת תהיה רק אשמתי כי לא שמעתי בקולו ולא הייתי מוכנה לסבול עבורו, והפירוש הוא שאני לא אוהבת אותו מספיק".
"נראה לי שלמרות הכול, את עדיין רצית את זה, אז מה בעצם קרה אתמול?", שאל אבי, מנסה להבין את הבחורה שמולו, לא מאמין שבחורה כזאת עדינה היא בעלת סיפור כזה מזעזע.
"אתמול בבוקר הוא אמר לי שיש לו הפתעה עבורי ואני צריכה לנסוע לצפון לשם כך. הגעתי לבית פרטי והוא חיכה לי בפתח עם מטפחת שחורה לכיסוי עיניי.
תתפשטי - הוא אמר לי
ברחוב? – שאלתי
אם אמרתי לך לעשות משהו, את עושה אותו בלי שאלות – פקד עליי
הורדתי את בגדיי כשכיסוי העיניים על עיניי, הוא הכניס אותי לבית ושמעתי קולות מסביבי.
הרגשתי את ידיו קושרות את ידיי ורגליי לאזיקים המחוברים לשלשלאות המחוברות לקיר דבר שנתן לי חופש מצד אחד, אבל מוגבלות מצד שני, שיחקנו לפעמים משחקים עם אזיקים, כך שלא התרגשתי יותר מידיי.
שינוי גרסה
לאחר שסיים לקשור אותי, הוריד אותי על ברכיי, הרגשתי את ידיו עוברות על גופי, משהו במגע היה שונה, אבל לא ידעתי להגיד מה. הוא ליטף את כולי תוך כדי נתינת הצלפות במקביל עם השוט האהוב שלו וצביטת מקומות רגישים בגופי ללא כל התחשבות בצעקות הכאב שלי.
לאחר כמה דקות הוא הניח את ידי על איברו דוחף אותו לפי, זה היה הרגע שהבנתי מה היה שונה..."
לימור השתתקה.
אבי ראה שלמרות שכל מה שסיפרה עד עכשיו היה קשה לה להמשיך, כאילו הקטע הזה הוא הקשה מכולם, "את בסדר? רוצה להפסיק?", שאל בשקט, נוטל את ידה בידו בעדינות.
לימור לקחה את ידו והצמידה אותה לפניה, הוא חש את הדמעות החמות נוגעות בידו.
"אני אהיה בסדר", לחשה, "תן לי כמה שניות".
אבי קם ממקומו והלך להביא לה כוס מים.
לאחר שנרגעה מעט המשיכה, "מה שהרגשתי שהשתנה, זה היה הטעם והגודל שלו, לקח לי כמה שניות להבין שמי שנמצא לידי זה לא היה יואל...", סיימה בבכי.
אבי התחיל לקלוט למה היא הייתה כל כך שבורה, בן הזוג שלה, אותו אחד שאהבה כל כך והייתה מוכנה לעשות עבורו הכול, דאג להפיל אותה במלכודת ונתן אותה למישהו אחר, כאילו הייתה רק כלי ריק ולא אישה עם רגשות.
"את רוצה להגיד לי שזה היה מישהו אחר?", לא יכול היה להתאפק והיה חייב לשאול.
לימור הנהנה בראשה בבכי, מנסה להירגע, לאחר ששתתה שוב מהמים המשיכה את הסיפור, בולעת חלק מהמילים, "הורדתי את כיסוי העיניים עם ידיי המרותקות לפני שיכול היה לעצור אותי, הוצאתי אותו מפי והסתכלתי לעבר הגבר שעמד מולי.
מי הרשה לך להוריד את הכיסוי? – התנפל עליי יואל בכעס מהפינה השנייה של החדר.
הסתכלתי סביבי וראיתי שבחדר יש עוד שני גברים שהסתכלו עליי ועל הבחור שהיה איתי.
תוריד לי את האזיקים – עניתי לו רותחת מזעם על מה שעשה לי.
אמרת לי שהיא תהיה בסדר – התלונן הבחור ששיחק עם גופי.
חכה רגע – ענה לו יואל – היא פשוט צריכה חינוך – הוסיף ונתן לי סטירה מצלצלת.
תוריד לי את האזיקים – ביקשתי בקול בוכה, מרגישה שעוד שנייה אני מתפרקת.
אני אוריד לך אותם כשאני ארצה, עכשיו את תעשי מה שאני אומר לך, יש לי פה שלושה גברים רעבים ואת הולכת לספק אותם – ענה לי בקול קר ומפחיד.
יואל, בבקשה, אני מתחננת תשחרר אותי, אני רוצה ללכת הביתה – המשכתי בתחנוניי.
הגברים מסביב הסתכלו עלינו מחכים לראות איך העניין ייגמר.
אחרי שכולם יגמרו איתך אני אתן לך ללכת, את לא תעשי לי בושות – הודיע לי.
אני חושב שהיא צריכה קצת חינוך - אמר אחד הגברים מהצד.
אני מסכים – אמר השני.
יואל הניף את השוט שהיה בידו והוריד לי אותו על הגב בכוח מספר פעמים, הרגשתי את כל גבי צורב, יודעת שהפעם יישארו סימנים, הצעקות שיצאו מפי היו נוראיות, מה שכנראה חימם את ארבעת הגברים שהיו איתי.
יואל דייי – זעקתי.
שני הגברים שהיו בפינה ניגשו אליי ותפסו אותי, לא היה בי כוח להתנגד להם.
הגבר השלישי התחיל לאנוס אותי באכזריות בזמן שיואל המשיך להכות אותי...."
פניה של לימור היו כבר שטופות בדמעות, אבי שם לב שהוא חיבק אותה בזמן שסיפרה את סיפורה, הוא לא זכר מתי הוא התקרב אליה, פשוט הרגיש שזה מה שצריך להיות.
לימור הסתכלה אליו והמשיכה, מרגישה שהיא חייבת לשפוך הכול, "הם אנסו אותי לאורך כל הלילה בתורות, עד שכבר לא יכלו יותר.
כשסיימו הם העבירו שטרות כסף לידיים של יואל, הבנתי שהוא פשוט מכר אותי כזונה.
עדיין הייתי קשורה לקיר כשהם יצאו מהבית משאירים אותי לבד עם יואל.
הוא פנה אליי והתקרב עם השוט בידו.
את בסדר? – שאל עם פרצוף מודאג, נותן לי להרגיש הכי אוהב בעולם.
לא ממש – עניתי לו, מפחדת שיקבל התקף זעם נוסף.
אם לא היית מתנגדת היית יכולה ליהנות – אמר לי מלטף את ראשי.
למה? למה עשית לי את זה? – שאלתי – אני אוהבת אותך, איך יכולת לפגוע בי ככה.
המבט על פניו של יואל השתנה באחת, ידו הונפה והורידה את השוט על גבי הכואב פעם נוספת – את לא תחליטי מה קורה, אם אני רוצה לעשות משהו אני עושה אותו, את מקבלת פקודות!
תשחרר אותי – התחננתי שוב – בבקשה אדון – הוספתי, יודעת שזה עושה לו את זה.
ככה יותר טוב – התרצה מיד, הוא הביא את המפתחות ושחרר אותי.
בקושי קמתי על רגליי וכל מה שרציתי היה להסתלק משם, אבל זה לא מה שיואל רצה..."
לימור הפנתה את מבטה לאבי, "אתה שונא אותי?", שאלה.
"שונא אותך?", שאל אבי, "מה פתאום?"
"אני יודעת שאני אשמה שנתתי לזה להגיע למצב הזה", ענתה לו.
"את לא אשמה בכלום, כל זמן שעשיתם את זה בהסכמה אין בזה כל רע, אם זה מה שעושה לך את זה, אבל מה שקרה אתמול זה אונס קבוצתי, אין לזה הגדרה אחרת", ניסה להרגיע אותה.
"זאת המילה שלי מול המילה של ארבעתם, הם יגידו שאני רציתי את זה, אני לא אוכל להוכיח כלום", אמרה בחוסר אונים.
"צריך לבדוק במשטרה מה אפשר לעשות", ענה לה, "חבל שלא ידעתי קודם, הייתי לוקח אותך לבית חולים לפני שהתקלחת, וזה בדיוק המקום שאליו אנחנו צריכים ללכת עכשיו".
"חכה רגע, עוד לא, אני רוצה לספר לך את הכול, בכל מקרה כבר התקלחתי גם קודם", עצרה אותו.
"טוב, אני מקשיב".
פרק 5
"יואל לקח אותי לכיוון המיטה בחדר השני, כולי הייתי מלוכלכת בדם ונוזלי גוף, הוא השליך אותי על המיטה ואנס אותי שוב, נהנה לראות את הכאב בפניי בזמן שנכנס אליי.
לאחר שסיים, הוא השליך את הבגדים שלי על המיטה ואמר לי שאני יכולה להתקלח וללכת, הוא כבר יקרא לי בפעם הבאה שחברים שלו ירצו לחגוג שוב.
שתקתי, ידעתי שאני כבר לא אחזור לעולם, אבל פחדתי לומר לו את זה.
התקלחתי במהירות והמים החמים שטפו את הזוהמה שלהם ממני מזכירים לי את הכאב כל פעם שנגעו בפצעים הפתוחים.
לאחר מכן התלבשתי ונמלטתי החוצה, יואל העיף בי מבט חטוף בזמן שעברתי לידו, לא ניסה לעצור אותי.
את השאר אתה כבר יודע", סיימה את הסיפור, מודעת לעובדה שאבי חיבק אותה חזק כאילו מנסה לקחת את הכאב.
"וואו", פלט אנחה, "שהתחלת לספר לי את הסיפור לא חשבתי שהוא כזה סיפור", הוסיף בשקט, משאיר את ידיו מחבקות אותה.
"אני מתארת לעצמי", ענתה לו.
"את רוצה שאני אמרח לך משהו על הפצעים", נזכר פתאום שתחת הבגדים היא כנראה חבולה.
"זה יכול לעזור, אתה מוכן?", שאלה.
"אני עדיין חושב שצריך לקחת אותך לבית חולים לבדיקה, אבל אם את לא רוצה אז לפחות זה"
"בבית חולים ישאלו הרבה שאלות, אני לא בטוחה שזה מה שאני צריכה לעשות"
"את פוחדת שהוא יעשה לך משהו, נכון?"
היא הסתכלה עליו, לא מבינה איך קלט אותה כל כך מהר,"הוא יודע היכן אני גרה", הוסיפה.
"המשטרה תעצור אותו", אמר אבי בביטחון.
"זה עלול להיות מאוחר מידי", ענתה לו.
"מה תעשי כשיקרא לך שוב?", שאל, מבין את הבעיה.
"אני אנסה להסביר לו שזה נגמר ואקווה שהוא יעזוב אותי לנפשי, אם הוא ילחץ אני אאיים עליו שאני אלך למשטרה, ככה אולי יהיה לי משהו נגדו והוא יירגע"
"או שהוא יבוא לחסל את העדויות", אמר אבי, "טוב, בואי נשים לך משהו", קם על רגליו.
הם הלכו לחדר האמבטיה ולימור הורידה את חולצתה, חושפת את גופה, קווים אדומים לכל הכיוונים היו על גבה, ביטנה ושדייה, אבל למרבה המזל, שום דבר לא נראה כאילו מסוכן מידי ומצריך טיפול של בית חולים.
"אפשר לשחק עליי איקס, מיקס, דריקס", ניסתה להתלוצץ על כאבה.
אבי הביט בגופה ולא הצליח להוציא מילה.
"אתה בסדר?" שאלה.
"אני פשוט לא מבין מי יכול לחשוב על גרימת כאב לגוף כל כך יפה", הצליח לפלוט, "אם היית שלי הייתי עושה הכול כדי להגן על הגוף הזה", הוסיף ללא מחשבה.
"היית רוצה שאהיה שלך?", שאלה אותו תוך כדי זה שהוא מרח על גופה משחה להקלה על הכאב.
"רק בתנאי שהיית מוכנה לקבל מישהו שלא יהיה מוכן להכאיב לך", ענה.
"אני חושבת שמיציתי את שלב הכאב בחיי, הגיע הזמן שאמצא מישהו שיהיה איכפת לו ממני", פתחה לו פתח, נהנית לגלות שמוצא חן בעיניה שמישהו מוכן לטפל בה לשם שינוי, לא מבינה איך התגלגלה למצב בו חייתה עד עכשיו, הרי יואל נתן לה כל הזמן רק יחס מזלזל, איך יכלה לחשוב בכלל שהוא אוהב אותה.
"אני אשמח להיפגש איתך שוב בנסיבות יותר נחמדות", אמר, "לא שלמרוח לך דברים על החזה זה לא נחמד", הוסיף כשקלט שידו הייתה על החזה שלה עם המשחה בדיוק כשענה לה"
"ידעתי שזה כל מה שאתה רוצה", התגרתה בו, נהנית להרגיש את פטמתה מזדקרת אל ידו למרות כל מה שעברה.
"כמו כל גבר ממוצע", התגונן במשפט הידוע.
"אני מבטיחה לך טיפול אוהב כשארגיש קצת יותר טוב", אמרה והושיטה את ידה לעבר מפשעתו,מרגישה את גופו מגיב אליה מיידית, "אני רואה שלא תהיה לך התנגדות לעניין", צחקקה.
"אני רואה שכבר את מרגישה יותר טוב", חייך אליה חיוך מטופש.
"זה בזכות הטיפול שלך, הנפשי והגופני", החמיאה לו.
"אני שמח שאת מרגישה כך, אני תמיד לשירותך"
"תמיד???", שאלה.
"תמיד...", ענה והדביק נשיקה חמה על שפתיה.
לימור מצידה נענתה לנשיקתו אשר הייתה רכה ועדינה.
הטלפון הנייד שלה החל לצלצל, לימור התנתקה מאבי בחוסר רצון, התעטפה במגבת ולקחה את הטלפון, על הצג היה רשום, "יואל מתקשר..."
"זה יואל", אמרה לאבי חוששת, "מה אני עושה?"
"תני לי את הטלפון", אמר לה לפתע, נחוש בדעתו לעזור לה בכל מחיר.
לימור היססה שנייה והגישה לו את המכשיר...
"הלו", ענה אבי לשיחה.
"תשמעי כלבה...", התחיל יואל מהעבר השני לדבר.
אבי ניתק את הטלפון בלי לענות שוב.
לאחר שנייה הטלפון צלצל בשנית.
"הלו", ענה שוב אבי.
"הלו, מי זה?, תן לי את הכלבה מיד", צעק יואל.
אבי ניתק שוב.
יואל התעקש וחייג שוב.
לימור הסתכלה על אבי, לא מבינה מה קורה.
"הלו", ענה אבי שוב ברוגע.
"הלו, מי זה?", השתולל יואל, לא מבין מי הגבר שעונה לו.
"מדבר כאן החבר החדש של לימור", ענה אבי רגוע.
"למה אתה מנתק לי כל הזמן? תן לי את הכלבה", דרש יואל.
"בפעם הבאה שתקרא ללימור בשמות גנאי אני מנתק ולא עונה לך יותר, ברור?", שאל אבי בקול תקיף.
"למה מה תעשה לי?", צעק יואל שוב.
"אני אקח את לימור למשטרה ואראה לה מה אתה והחברים שלך עשיתם לה, צילמתי אותה איך שהיא חזרה ממך והקלטתי את כל מה שהיא סיפרה שעשיתם לה", זרק לו אבי את האיום רוצה לראות איך יגיב.
"אני אהרוג אותך יחד איתה", סינן יואל.
"עותק ימצא אצל עורך הדין שלי כבר היום, במידה ויקרה לי או ללימור משהו, ההוראה תהיה לגשת למשטרה ולהציג להם את החשוד העיקרי", לחץ לו אבי על היבלות.
יואל איבד שליטה וצעק בטירוף לעבר הקירות...
לאחר שהבין שאין לו הרבה ברירות, הוא הרי לא התכוון להרוג מישהו באמת, נאלץ לקבל את העובדה שאיבד את לימור, מה שעניין אותו עכשיו זה שלא תוגש נגדו תלונה, הוא ידע שאם תלונה כזאת תוגש, הוא יכלא מאחורי סוגר ובריח להרבה שנים היות וכבר היה לו על תנאי לעשר שנים על אותן עבירות.
"אני מחכה לתשובה שלך", לחץ אבי, "אתה מבטיח לי שאתה לא מטריד אותה יותר או שאני פונה למשטרה?"
"אני לא אגע בה יותר, אתה יכול להירגע", סינן יואל מבין שיניו, מבין שאכל אותה.
"מצוין, פתרנו בעיה אחת, עכשיו לגבי העניין השני...", המשיך אבי.
"איזה עניין שני?", שאלה לימור, לא מבינה מה עוד אבי רוצה.
"איזה עניין שני?", שאל יואל מעבר לקו.
"לפי מה שהבנתי, קיבלת כסף עבור מכירת גופה של לימור למען ידידיך, כמו שאני רואה את זה, הם קיבלו את התמורה, אתה קיבלת את חברותם ואת הזכות להתעלל בה, אבל היא לא קיבלה כלום. אני חושב שסכום צנוע של 10000 ₪ להראות לה רצון טוב ופיצוי על הפגיעה בגופה היפה ועבור הטיפולים שהיא תצטרך לעבור, הינו סכום מנמלי ומקובל, אני בטוח שבית משפט היה מכפיל אותו כמה פעמים, מה אתה אומר שתשלח לה צ'ק בדואר על הסכום ואז נוכל להגיד שנגמרו החיכוכים ביניכם?"
לימור סימנה לאבי שהוא השתגע, לה היה מספיק רק שיואל יעזוב אותה לנפשה.
"אתה השתגעת?", צרח שוב יואל.
"אמרת משהו? אני לא שומע כשצועקים, זאת הייתה תשובה חיובית?"
"היא תקבל אותו תוך שבוע !!!", צרח יואל וניתק את השיחה.
"אני לא מאמינה מה שעשית", אמרה לימור, נצמדת אליו.
"הבנתי שעם טיפוס כזה שפועל בכוח, הדבר היחידי שהוא מכבד יותר, זה יותר כוח, ברגע שמישהו עומד מולו, הוא לא יכול להתנגד", הסביר לה אבי.
"אתה יכולת להיות פסיכולוג טוב", אמרה לו.
"אני גם חושב ככה", חייך.
"עוד לא אמרת לי במה אתה עובד", שאלה שוב.
"כמו שאמרתי לך, אני לא פסיכולוג, אני פסיכיאטר", חייך אליה.
"אתה צוחק עליי, נכון?", הסתכלה עליו, מנסה לראות אם הוא צוחק או לא.
"לצערי הפעם אני מאוד רציני", ענה.
"למה לצערך?", שאלה מופתעת.
"מהסיבה הפשוטה שאני הולך להפסיד הרבה כסף"
"ולמה זה?", עדיין לא הבינה.
"כי אני לא יכול לקחת כסף מהחברה שלי על טיפולים", צחק אליה.
"אתה ממש דפוק", צחקה אליו בחזרה.
לאחר מה שניות שצחקו יחד, קלטה מה שאמר, "חברה שלך?"
"מתאים לך?", שאל.
"אני לא יודעת מה להגיד לך, אני כרגע עטופה במגבת, אצלך בבית, אם אני אסרב אתה עלול לפגוע בי ולא בא לי לברוח לרחוב ללא בגדים, לכן בלית ברירה אני אאלץ להיענות בחיוב לשאלתך", חייכה אליו.
"אני לעולם לא אפגע בך", לחש לה תוך כדי חיבוק.
"אני יודעת", אמרה ונתנה למגבת ליפול לרצפה...
הסוף !!!