Translate This Page
קרב
הפרחים מסביבו הפיצו ריחות נעימים גורמים לו לחשוב כמה החיים יפים.
הוא צעד לאיטו ביניהם מנסה להפריד את הריחות השונים וליהנות מכל אחד ואחד מהם.
הוא הביט למרחק רואה את השדה רחב הידיים אשר הקיף את ישובו, הישוב אותו אהב ובו הוריו והוא גרו כבר כמה שנים, מנסה להרחיק ממוחו את המציאות של החזקת המקום מול כל ניסיונות הפגיעה בשנים האחרונות.
הוא נשכב על הדשא ועצם את עיניו, נותן לשמש החמימה והנעימה ללטף את פניו וניסה להתמזג עם הטבע כפי שאהב כל כך.
לפתע הרגיש צל המכסה את פניו, מסתיר את השמש החמימה.
הוא פקח את עיניו וגילה למולו את פניה של חברתו שרון מחייכים אליו, "אתה חושב לחזור הביתה בקרוב?"
"עוד כמה דקות, בואי שבי לידי", טפח גיא עם ידו על הקרקע.
שרון נשכבה לצידו, מניחה את ראשה על חזהו, נותנת לידו ללטף את ראשה בעוד השמש מלטפת את ראשם.
"אני אוהבת אותך", לחשה.
"אני אוהב אותך", ענה לה וחיבק אותה חזק אליו, יודע שזאת האישה איתה ירצה לגדל את ילדיו ולחיות איתה לעד.
היא הזיזה את ראשה והביטה בו בעיניים מאוהבות, חושבת עד כמה הגבר שלצידה עדין וטוב, מסרבת עדיין לקלוט על מזלה הטוב שזכתה בו, יודעת שזה הזמן עבורם לחשוב על משפחה.
"צריך לזוז", אמרה לבסוף, "אחיך והילדים צריכים להגיע".
"בואי", אמר והתרומם ממקומו, עוזר לה לקום.
הם צעדו שלובי זרוע בין הפרחים הפורחים כשהטבע מצדיע לזוג האוהבים הצעירים.
"אתם הכנתם את הציוד?", שאל אבו חסן את אברהים.
"הציוד מוכן, אנחנו נעשה עבודה טובה", הבטיח אברהים כשחיוך על פניו.
"בדקת את המפה?"
"בדקתי ואני יודע בדיוק איפה להיות".
"אל תפשלו, אני רוצה לראות הרבה דם בטלוויזיה", אמר אבו חסן בקול קשה.
"גם אם זה יעלה לנו בחיינו", הבטיח אברהים.
הם הגיעו הביתה וילדיו של אחיו התנפלו על גיא ורצו שירים אותם לגובה כפי שנהג תמיד לעשות.
חיוך גדול של אושר עלה על פניו גיא, הוא אהב ילדים, הם גרמו לו להרגיש ילד בעצמו ותמיד נתנו לו את ההרגשה שהעולם עדיין יפה ותמים.
"מה שלומך אחי?", שאל אחיו הגדול.
"הכל מצוין", ענה גיא בחיוך.
אחר הצהריים עבר בכיף על כולם כשאימו של גיא הכינה להם ארוחת צהריים וקראה להם אל השולחן.
"אני חייב לזוז אחרי כן, אני היום מוצב בסיור", אמר גיא.
"חבל, חשבתי שנבלה יחד עוד קצת, אמר אחיו.
"אני חוזר תוך שלוש שעות, אם עדיין תהיו כאן"
"אין בעיה, נישאר לארוחת ערב ונצא אחר כך", אמר אחיו מחייך אליו.
"אולי לא תצא היום לסיור?", שאלה שרון.
"למה?", התפלא גיא.
"יש לי הרגשה לא טובה", אמרה שרון.
"תמיד שאני יוצא יש לך הרגשה לא טובה", חייך אליה, "את יודעת שאנחנו חייבים לדאוג לאבטחה".
שרון הנידה בראשה, מודעת למקום בו הם חיים, אך משהו הטריד את מנוחתה בכל זאת.
"תתמקמו פה!", פקד אברהים על חברי החוליה, "כשיגיע אוטובוס עמוס, נפגע בו מפה".
חברי החוליה תפסו את מקומם, מניחים את רוביהם על גבי האבנים מכוונים לכביש למקרה שמישהו ינסה להימלט.
אברהים החזיק את מטול הרימונים, הוא צריך לירות את הירייה הראשונה על האוטובוס שיגיע.
"אהלן חברה", אמר גיא לחבריו עת עלה על הג'יפ הפתוח, "יוצאים?"
"זזנו", אמר רון והתניע את הרכב.
הג'יפ נסע באיטיות לאורך ציר התנועה כשחברי הצוות מביטים סביב מחפשים דברים חשודים.
האוטובוס נסע על הכביש המהיר במהירות, הנהג רצה כבר לעבור את קטע הכביש המסוכן הזה בו כל פעם היו פיגועים חדשים, הפעם האוטובוס היה עמוס במיוחד היות והייתה בו קבוצת ילדים שחזרו מסיור בתל אביב.
"אתה חושב שיהיו הרבה יהודים מלוכלכים באוטובוס?", שאל אבו רחמן את אברהים.
"אני מקווה שיהיו כמה שיותר, במיוחד נשים וילדים, ככה זה פוגע בהם הרבה יותר", חייך אברהים חיוך מרושע.
"אתה מוכן לנסוע קצת יותר לאט, יש פה סיבובים מסוכנים,", ביקשה אחת הנשים באוטובוס מהנהג.
"כן גברת", ענה הנהג בחוסר רצון והוריד ממהירות הנסיעה.
"תודה", ענתה וחזרה למקומה.
"אתה רואה את זה שם?", שאל גיא את רון, מצביע לשמאל הכביש על נצנוץ מוזר שהעין שלו קלטה.
רון ושאר חברי הצוות הביטו לכיוון אלין הצביע גיא.
"כן, יש שם משהו", אמר רון והפנה את הג'יפ לכיוון הנצנוץ.
"אברהים, הסיור הבחין בנו!", אמר אבו רחמן לפתע.
אברהים לא איבד את העשתונות וכיוון לעבר הג'יפ את מטול הרימונים ולחץ על ההדק.
הרימון עף במהירות אל עבר הג'יפ הדוהר לקראתם, אך פספס אותו בכמה מטרים.
פיצוץ גדול נשמע באוזני צוות הג'יפ ומההדף הג'יפ נהדף לצד השביל.
חברי הצוות נכנסו להלם קל כשמסביבם החלו להישמע יריות שכוונו לעברם.
גיא התעשת במהירות קפץ מהג'יפ והסתער קדימה כשרובהו פולט צרורות קצרים אל עבר חולית המחבלים, חבריו עדיין לא קלטו מה קורה איתם.
"היהודי הזה מטורף!", צרח אבו רחמן כשראה את גיא מסתער לעברם לבדו.
"תירו בו", צרח אברהים על חברי החוליה שלו.
"אני יורה!", צעק אליו אבו רחמן.
אברהים התקרב אל שני חברי החוליה הנוספים מגלה לפתע ששניהם נהרגו מהיריות שגיא ירה עליהם.
אברהים לקח את אחד הרובים והחל גם הוא לירות על גיא אשר התקרב במהירות.
חברי הצוות של גיא התאוששו והחלו לרוץ אחריו, גם הם יורים אל עבר אנשי החוליה הנותרים אשר ריכזו את האש אל עבר גיא והתעלמו מהם לחלוטין.
גיא פרץ קדימה במהירות כשהרגיש לפתע קליע פוגע בחזהו והודף אותו לאחור, מפיל אותו על הקרקע החמה.
"גיא!!!", צרח רון בפראות ורץ לעברו תוך כדי שליחת אש שוטפת אל המחבלים.
שני חברי הצוות הנוספים ניסו להדביק אותו במהירות.
רון שלח צרור נוסף אשר הפיל את אבו רחמן לאחור, שולח אותו אל העולם הבא.
אברהים ראה את אבו רחמן צונח והבין שלא נותר לו עוד הרבה זמן לחיות אם ימשיך להילחם בצוות הבא למולו.
"אני נכנע!", צרח לפתע והפסיק לירות.
"תזרוק את הנשק וצא החוצה!", פקד רון.
אברהים השליך את הרובה ויצא החוצה כשידיו לצידי גופו, הוא התקדם אל עבר הצוות שבא בריצה לכיוונו.
"תרים ידיים!", פקד רון.
אברהים חייך אליו כשידו האחת התרוממה למעלה בעוד ידו השנייה נעה במהירות את עבר גבו שולפת משם את אקדחו המוסתר.
הוא כיוון את הנשק אל רון המופתע אשר היה על קו האש הישיר שלו במרחק של מטרים ספורים.
"אללה אכבר!", צרח אברהים כשירייה נורתה.
רון הביט באברהים הנופל לאחור, לא מבין מה קרה.
גיל, איש הצוות הנוסף רץ לעבר אברהים בודק את מצבו, "הוא מת!", פסק ורץ לבדוק את חברי החוליה הנוספים מאחור.
"כולם מתים", צעק לעבר רון אשר הביט אחורה אל עבר גיא אשר חייך אליו חיוך כואב, נשען בקושי על רובהו אחר שירה את הירייה שחיסלה את אברהים.
רון מיהר אל עבר גיא מביט בו בבהלה, כל חולצתו של גיא הייתה אדומה מהפגיעה שחטף.
"מה קורה איתך?" שאל בדאגה.
"אני לא מרגיש כלום", לחש גיא וקרס לאחור.
רון מיהר לפתוח את חולצתו של גיא מגלה פתח כניסה של כדור קרוב לליבו, הוא הפך אותו על הצד וגילה שהכדור לא יצא מהעבר השני.
הוא מיהר ללחוץ על הפצע הפתוח מחכה שחבר הצוות הרביעי, עומר, יחזור מהג'יפ עם ערכת העזרה ראשונה.
"תגיד לה שאני מצטער", אמר גיא בעודו לוחץ את ידו של רון.
"תגיד לה בעצמך", אמר רון כשדמעות בעיניו.
"אני באמת רציתי להתחתן איתה", לחש גיא ועצם את עיניו.
"אל תלך ממני, תישאר ערני", התחנן רון.
עומר הגיע עם התחבושות ורון הרים את ידיו מלאות הדם מהפצע הפתוח.
עומר מיקם את התחבושת על חזהו של גיא כשדם החל לצאת מבין שפתותיו.
"אנחנו מאבדים אותו", לחש עומר.
"גיא, דבר איתי!", צעק רון, בוכה.
חיוך קטן עלה על שפתיו של גיא כשמשפתיו יצאה הנשימה האחרונה.
על הכביש עבר אוטובוס בנסיעה איטית, הנהג הפנה את ראשו אל עבר הג'יפ המוטל לצד הדרך ושלושת החיילים העומדים מעל לחייל השוכב על האדמה הקשה, ראשיהם של החיילים היו מורכנים ורועדים.
הנהג עצר את האוטובוס והתקשר לדווח לכוחות הביטחון שמשהו קרה.
"אם הייתי נוסע מהר יותר יכול להיות שאני הייתי על האדמה יחד עם כל הילדים שאיתי", חשב בעת שניתק את השיחה.
מטחי הכבוד הרעידו את השמיים שלוש פעמים.
אנשים רבים הגיעו ללוות את הגיבור שנח בתוך הארון הסגור.
נאומים נישאו באוויר מתארים את מעשה הגבורה של גיא ואת מהירות תגובתו אשר הצילה את שאר חברי הצוות שלו.
לאחר שנגמרו הטקסים אנשים החלו לעזוב את המקום, מותירים קמצוץ קטן אחריהם, המשפחה הקרובה, חברים ושרון.
"הוא אמר שהוא מצטער" , אמר רון, מניח את ידו על כתפה הרוטטת מבכי, "הוא אמר שבאמת רצה להתחתן איתך, אלו היו המילים האחרונות שאמר, את היית בליבו ברגע האחרון".
שרון פנתה אליו ופרצה בבכי, שוקעת על חזהו, מחפשת את החום שגיא העביר לה דרך דבריו של רון.
השמש חיממה את הקבר החדש, מסביב היו מונחים אלפי פרחים אשר הונחו ללוות את גיא אל דרכו האחרונה, הוא כבר לעולם לא יוכל לנסות ולהפריד בין הריחות השונים של הפרחים, לעולם לא יוכל לשכב על הדשא ולהרגיש את השמש על פניו, לעולם לא יוכל להביא ילדים לעולם או לחוש את ידה של אהובתו מלטפת את פניו.
לרגלי הקבר מונחת דמות קטנה ורוטטת, מנסה להבין מדוע לעולם לא תוכל לחבק אותו שוב, מדוע הייתה צריכה לאבד אותו, את ילד הפרחים שכל כך אהבה...
מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי.
מוקדש באהבה וגעגועים לבן דודי האהוב והיקר גיתי אבישר אשר נפל בהגנה על הישוב בו גר בשנת 1993.
קישור לדף הנופלים של גיתי אבישר עם הסיפור האמיתי
יהי זכרו וזכר שאר הנופלים ברוך