Translate This Page
צוענייה
הוא הגיע אל הארץ הזרה הזאת לפני כיומיים לטיול של כמה ימים, טיול רענון נזכר שקרא לזה כשחבריו שאלו אותו למה עכשיו הוא יוצא לטיול הזה, הרי הוא כבר לא בן עשרים.
הוא עבר את גיל הארבעים ועדיין נשאר בודד, אף מערכת יחסים לא צלחה למשך זמן, למרות שהיו לו הרבה כאלו.
הוא רצה להקים משפחה, אבל פשוט לא מצא את המכסה הנכון.
לאחר חיפושים מרובים, מועדוני פיק אפ ואחרים, הבין לבסוף שכנראה יישאר רווק לשארית חייו.
ואז הוא הלך אל הצוענייה...
***
הוא שמע על הצוענייה מחברה של אמו שהמליצה עליה בחום, מספרת לכולם כמה היא עזרה לה.
לאחר לבטים מרובים החליט לפנות אליה לעזרה.
"שלום", אמר בקול חושש מביט בצוענייה שפתחה לו את הדלת.
"שלום לך", ענתה לו הצוענייה הזקנה, מרימה אליו זוג עיניים כחולות ובוערות, כאלו שלא ראה מעולם כמותן, למרות שיכול היה להישבע ששנייה קודם לכן היו שחורות כפחם.
הוא הרגיש משותק לידה ונענה לתנועתה שהפנתה אותו לכסא ממולה, "שב בבקשה!", אמרה בקול עמוק.
"תודה", מלמל, לא יודע מה עליו לומר.
לאחר כמה שניות נוספות של שקט בהן הצוענייה נעצה בו את מבטה הכחול והחודר, פתח את פיו ואמר, "אני באתי לפה..."
הצוענייה השתיקה אותו באחת!
"אתה לא מדבר, רק מקשיב!", פתחה ואמרה, "באת אליי כי אתה מיואש, לא מצליח למצוא בת זוג מתאימה".
"נכון, את צ...", ניסה לומר והשתתק כשראה אותה מסמנת לו שוב בידה לאות שקט.
"אני יודעת שאני צודקת", אמרה הצוענייה, "אבל אני צריכה שלא תדבר", הוסיפה וקפאה במקומה, כאילו היא שומעת קולות שמדברים אליה.
הוא הביט בה, ממתין למוצא פיה..
"אתה תצא למסע", אמרה לפתע והשתתקה שוב.
"מסע?", שאל, לא יכול להתאפק.
"אתה תצא למסע בארץ זרה, לבד!", הוסיפה עוד פרטים.
"ארץ זרה?", שאל.
"במסע הזה יקרה משהו", אמרה הצוענייה.
"יקרה? מה יקרה?", שאל מבוהל.
הצוענייה לא ענתה לשאלה והמשיכה, "אם תצליח במשימה, תמצא את אהובת ליבך, אם לא..."
"אם לא אז מה יקרה?", שאל מתוח.
"אם לא, אז כנראה הייעוד שלך הוא לא לחזור", סיימה.
"לא לחזור לאן? לארץ?", ניסה לקבל עוד פרטים.
"קיבלת את מה שבאת לשמוע, מעבר לזה הכול פתוח ותלוי במעשיך", ענתה לו מושיטה את ידה לקבלת התשלום.
בחוסר רצון הוא הושיט לה את התשלום והצוענייה סימנה לו בידה לצאת לדרכו.
הוא העיף מבט אחרון בפניה, מגלה לתדהמתו שעיניה הפכו להיות שחורות שוב.
הוא ניסה לשאול אותה לפשר הדבר, אך היא פשוט הרימה את ידה וגרונו נחנק לרגע, שנייה אחרי כן היא טרקה את הדלת בפניו.
'מוזר ומשונה', חשב לעצמו, 'ועל איזה מסע היא מדברת?'
***
עברו שבועיים מאז שיצא מדלתה של הצוענייה, אך המחשבות עדיין עברו בראשו, לא מבין מה קרה שם בדיוק ומה היה התרגיל עם העיניים ששינו את צבעם.
בעודו נכנס לאתר בו היה מפרסם מאמרים שלו גילה להפתעתו שאחד המאמרים שלו זכה בתחרות, הפרס היה שבוע זוגי בצרפת, הפרס כלל את כל ההוצאות.
לאחר שהתאושש מהזכייה, הבין לפתע שאין לו את מי לקחת איתו, לבסוף החליט שייסע לבד, אבל את החדר הוא ישאיר זוגי. 'אולי זה המסע שהצוענייה דיברה עליו', עברה מחשבה מהירה במוחו ונעלמה משם כמו שהגיעה.
"אז מה, תיסע לבד? למה לך?", שאל אותו חברו.
"זהו טיול רענון", אמר ולא ידע מאיפה יצא לו הרעיון לקרוא לטיול הזה ככה.
"טיול רענון?", שאל חברו.
"כן, בטיול הזה אני הולך לרענן לעצמי את החיים", הסביר.
***
ועכשיו הוא היה בצרפת.
הוא התמקם בבית המלון שהיה מפואר למדי, דבר שלא ציפה לו במיוחד היות וזאת הייתה זכייה בתחרות, הוא לא חשב שישקיעו כל כך במלון.
לאחר יום של שכיבה אל מול הבריכה המחוממת, החליט לצאת קצת לבלות בעיר.
היות ולא הכיר אף מקום, פנה לנהג המונית וביקש ממנו שייקח אותו למועדון טוב.
הנהג חייך חיוך מבין והתחיל לנסוע בזריזות ברחובות הצפופים.
לאחר שסובב אותו בין הרחובות מספיק זמן כדי שהמונה יגיע למחיר שרצה, הוריד אותו ליד מועדון לילה ברחוב אפל.
"אתה בטוח שזה מקום טוב?", שאל את נהג המונית.
"כן אדוני", ענה הנהג שמיהר להיעלם שנייה אחר כך עם המחיר המנופח של הנסיעה.
בלית ברירה הוא נכנס אל המועדון, מגלה שהגיע אל מועדון סטריפטיז ריק למדיי.
"הכניסה עולה 20 דולר כולל משקה ראשון", אמרה לו הקופאית בכניסה.
הוא החליט לוותר על המועדון העלוב ולנסות לחפש מועדון אחר בסביבה.
***
החשיכה עטפה אותו, כמעט מלטפת.
הוא פנה פנייה נוספת, אך עדיין לא מצא את דרכו בעיר הגדולה והזרה.
הוא הביט לעבר השמיים מגלה שהם חשוכים וחסרי כוכבים או לבנה, כנראה העננים הסתירו גם אותם.
החושך עטפו ברכות לא נותן לו לראות דבר מעבר למטר לפניו, הדי צעדיו נקשו ברחובות השוממים
הוא התהלך כך כבר מעל לשעתיים, מאז שיצא מהמועדון שנהג המונית שכנעו ללכת אליו.
הוא לא ידע מה לעשות, ברחובות הריקים לא הייתה נפש חיה.
'אני אבוד!', חשב בייאוש.
"יש כאן מישהו?", צעק לעבר הרחוב השומם.
לאחר שנייה של שקט, שמע לפתע ייללת חתול אשר ברח מתוך אחד הפחים.
הוא לא רצה להודות בזה, אבל הפחד החל לחדור אל גופו ולהרעידו.
'זה רק הקור', ניסה לעודד את עצמו כשהרגיש רעידה נוספת.
הוא פנה פנייה נוספת, עוד רחוב חשוך, פנסי הרחוב באזור זה כנראה לא דלקו על בסיס קבוע, חלקם היו מנופצים.
'לאן הנהג הזה לקח אותי', חשב בכעס, יודע שזה לא יעזור לו עכשיו.
הוא החל להצטער על הרגע שהחליט לצאת מהמלון ולסמוך של הנהג במקום לבדוק מראש לאן ללכת, אך כעת הוא היה עמוק בתוך החשיכה, חסר אונים וללא יכולת לחזור אחורה בזמן.
לאחר חצי שעה נוספת של גישושים באפילה שמע לפתע קול נשי קורא באנגלית.
"אנשים, אנא עזרו לי!".
הוא ניסה לאתר את בעלת הקול, אך לא הצליח.
"מי שם?", קרא.
"פה, תבוא לפה", שמע את הקול שוב, מלפניו.
העלטה הכבדה לא אפשרה לו לראות דבר מעבר למטר הקרוב, אך הוא מיהר ככל יכולתו.
"תגידי משהו, אני פשוט לא יכול לראות כלום", צעק שוב.
"כאן, תבוא לכאן!", שמע את הקול שוב.
הוא התקדם קדימה שוב תוך כדי קריאות הכיוון שקיבל.
"איפה את?", שאל בפליאה כשהגיע למקום הקול, אך לא איתר את בעלת הקול.
"אני פה למטה, בביוב", שמע את קולה תחתיו.
"מה את עושה שם?", שאל בפליאה.
"המכסה היה שבור ונפלתי פנימה, אני חושבת ששברתי יד, אני לא יכולה להישען עליה ולהתרומם", אמרה בייאוש.
הוא התכופף לעברה ובמאמצים משותפים תוך כדי שאחז תחת בית שחייה הצליח להוציא אותה החוצה.
"תודה רבה לך אדוני", אמרה לו ונשקה על לחיו, מותירה באפו את ריח שיערה הטוב אשר נשאר עליה למרות הנפילה.
"שמח לעזור", ענה, מנסה לבחון אותה במבטו, אך החשיכה הכבדה סביב לא אפשרה לו זאת מלבד לראות את מתאר גופה.
"אתה איש טוב אדוני"
"רני, את יכולה לקרוא לי רני", אמר לה מחייך, מקווה שתוכל לראות את חיוכו בחשיכה.
"אני סופיה", אמרה בקול מבויש.
"אנחנו חייבים להביא אותך לבית החולים",אמר.
"אתה צודק, רני", אמרה, נהנית לקרוא לו בשמו.
השניים התחילו ללכת אוחזים יד ביד על מנת שלא ליפול בחושך על המרצפות החלקלקות .
"את יודעת לאן אנחנו הולכים?", שאל.
"כן, אני מכירה את הסביבה", ענתה בקול בטוח, מעוותת טיפה את פניה מהכאב.
רני ניסה שוב לבחון את פניה, אך מלבד תווים כלליים לא ראה כלום בחשיכה הכבדה.
לפתע נכנסו לסמטה צרה וסופיה אמרה, "שם בקצה הסמטה יהיה לנו כבר אור, אנחנו מגיעים לאזור התיירותי יותר, הסבירה".
רני החיש קצת את צעדיו רוצה להגיע לשם על מנת שיוכל לראות את פניה של סופיה.
כשהגיעו לאמצע הסמטה, פגעה בו האלה בראשו והפילה אותו למדרכה הקשה.
"רני!", שמע את צעקתה של סופיה.
הוא ניסה לקום מהמדרכה, אך מישהו בעט בו שוב והפיל אותו.
הוא הרים את מבטו, אך לא ראה דבר מלבד מסך שחור שכיסה את עיניו.
הוא ניסה להזיז את המסך עם ידו והרגיש בנוזל דביק וחם שהיה מרוח על פניו ועיניו, מפעפע מהפצע הפתוח במצחו.
"רני, תעזור לי!", שמע שוב את קולה של סופיה מבעד למסך הערפל האדום שחור, במרחק קצר ממנו.
בכוחותיו האחרונים הוא התרומם על רגליו, הפעם ללא הפרעה.
הוא גישש את דרכו אל קולה של סופיה שזעקה באימה כשהתוקף האלמוני ניסה לקרוע ממנה את בגדיה.
רני הסתער קדימה אל עבר קולות המאבק, מקווה שלא יפגע בסופיה בטעות.
סופיה צרחה שוב מכאב כשהתוקף משך בידה השבורה.
רני הגיע אליהם, מרגיש את גופה הרך של סופיה מצד אחד ואת גופו הכבד של התוקף בצד השני.
ללא מחשבה נוספת, בעט רני בצורה עיוורת אל עבר גוף התוקף המופתע שחשב שהוא כבר חיסל את רני.
רגלו של רני פגעה בברכו של התוקף מאחור, מקפלת אותו למדרכה הקשה.
התוקף התרומם בזריזות שוב, אך פגש את אגרופו של רני שהונף קדימה בצורה עיוורת לחלוטין, המכה הזאת העיפה אותו שוב למדרכת האבנים הקשה.
התוקף המבולבל החליט שהספיק לו ונמלט מהמקום.
רני אשר לא ראה כלום המשיך להניף את ידיו לאוויר הריק.
"רני הוא ברח", שמע את קולה החנוק של סופיה, חצי בוכה.
"ברח?", התפלא רני, מרגיש את החולשה תוקפת אותו.
"כן" אמרה סופיה, "הצלחת לעמוד במשימה ולהבריח אותו למרות הפציעה שלך", אחזה בידו שנייה לפני שהתמוטט למדרכה שוב.
"בוא, אנחנו צריכים בית חולים", גררה אותו אחריה בצעדים קטנים, כמו עיוור שכלבו מוליך אותו בחשיכה הנצחית.
***
רני התעורר, מגלה שאינו יכול לראות דבר, נזכר באירועי הערב האחרון.
'אני התעוורתי', חשב בפחד, 'אני עיוור'.
הוא הושיט את ידיו אל עבר עיניו רק כדי לגלות את התחבושות שכיסו אותן.
"הוא התעורר", שמע קולות דרוכים סביבו.
"רני, אתה שומע אותי?", שמע קול גבר לא מוכר.
"כן", ענה בפחד.
"רני, אני הרופא שלך, אתה בבית החולים, אתה בטוח", אמר הרופא, מנסה להרגיעו.
"מה עם סופיה?", שאל בדאגה.
"היא בסדר, רק שבר ביד, היא זאת שהביאה אותך לכאן", אמר הרופא.
"היא כאן?", שאל רני.
"לא, אבל היא אמרה שהיא תחזור", הרגיע אותו הרופא.
לאחר שסיימו עם הבדיקות, הלכו הרופאים, משאירים אותו עם אי וודאות גדולה לסיכוי אם יוכל לראות שוב.
***
"רני זאת אני", שמע את קולה של סופיה לפתע, מעירה אותו.
"סופיה, את בסדר?", שאל בדאגה.
"כן, רק היד"
"רציתי להגיד לך תודה שהבאת אותי לכאן", אמר.
"התודה היא שלי לך על שהצלת את חיי, פעמיים", ענתה ובקולה נשמע חיוך מרוצה.
ואז הוא נזכר במה שאמרה לו אחרי שהכול נגמר, " הצלחת לעמוד במשימה ולהבריח אותו למרות הפציעה שלך".
"סופיה, אני יכול לשאול אותך משהו?"
"בטח", ענתה, מהר מדי, כאילו ידעה מה הוא הולך לשאול.
"על איזה משימה דיברת אתמול בערב?", שאל.
"להציל אותי כמובן", ענתה בקול שנשמע מתחמק.
"אני מבין", אמר, אך הרגשתו הייתה מוזרה.
***
"הם באים להוריד את התחבושות עוד מעט", אמרה סופיה מספר ימים אחר כך.
"הגיע הזמן", אמר, חושש לגרוע מכול, שלא יראה דבר.
הרופאים נכנסו אל החדר.
"את נשארת כאן?", שאל הרופא.
"ברור שאני כאן", ענתה סופיה, "הוא הגיבור שלי, הגבר שלי".
'הגיבור שלה, הגבר שלה?', חשב, מנסה להבין מה סופיה אומרת.
"טוב, נתחיל", אמר הרופא.
התהליך לקח מספר דקות והתחבושות הוסרו מעיניו של רני.
הוא פקח את עיניו באיטיות, מגלה שעדיין אינו רואה דבר.
"יש משהו", שאל הרופא שנפנף עם פנס אל מול עיניו.
"כלום", ענה רני בייאוש, "אני לא רואה כלום".
הרופאים התחילו להתלחש ביניהם, אך רני שמע חלק מהדיבורים שלהם בכל זאת.
"אנחנו ידענו שהסיכוי הוא חמישים אחוז...הוא היה צריך לראות מיד...איך נגיד לו שהוא אף פעם לא יראה יותר?"
"חברים, אני שומע אתכם מדברים, אז אולי תתנו לי את העובדות!", כעס רני.
"המצב הוא כזה", נעתר לבסוף הרופא לבקשתו, "היית אמור לראות מיד או בכלל לא, לצערי זה יהיה כנראה בכלל לא", הוציא הרופא את הכול החוצה.
"לכמה זמן?", שאל רני, עדיין לא מבין.
"לתמיד!", ענה הרופא, "אנחנו עכשיו נשאיר אתכם לבד לכמה זמן", הוסיף וברח החוצה יחד עם שאר הרופאים, מותיר את רן עם סופיה וכאבו על איבוד מאור עיניו.
"סופיה, אני עיוור!", אמר רני.
"אבל אתה לא יכול להיות עיוור", אמרה סופיה.
"למה את מתכוונת?", שאל רני.
"אם אתה הגבר שלי, אתה לא יכול להיות עיוור", ענתה סופיה שוב בחידות.
"מה הסיפור עם 'הגבר שלך'?", שאל רן, לא מבין.
"אתה הצלת אותי, אז אתה הגבר שלי ואני האישה שלך", אמרה סופיה.
"סופיה, את לא חייבת לי את חייך רק בגלל שהצלתי אותך", אמר רן.
"אתה לא רוצה אותי?", שאלה סופיה.
"זה לא העניין, אמרתי שאת לא חייבת לי כלום בגלל זה", אמר רני.
"אבל אני רוצה אותך!", אמרה בקול פוקד.
"אני בהחלט מוכן לנסות", אמר רני.
"אתה בטוח?", שאלה סופיה.
"כן", אמר רני.
"אז אם ככה, תסתכל לי בעיניים!", אמרה לו בקול פוקד.
"סופיה, אבל אני לא רואה!"
"אמא אמרה שהכול יהיה בסדר", אמרה סופיה.
"אמא שלך, מתי היא הייתה פה?", שאל רני.
סופיה לא ענתה לו, היא רק משכה אותו והושיבה אותו למולה.
"רני, תסתכל לי בעיניים, אני ישר לפנים", אמרה סופיה.
"אני לא מבין מה המשחק הזה", קיטר רני אך שיתף איתה פעולה.
"אתה רואה אותי עכשיו, רני?", שאלה.
"סופיה, אני לא יכול...", התחיל לומר לה כשראה לפתע צל למולו.
"תתרכז בי!", פקדה.
רני ניסה להתאמץ יותר כשלפתע ראה את דמותה כפי שראה אותה בלילה הנוראי ההוא, כצל שחור ולא ברור.
"אתה רואה אותי!", שאלה שוב בקול חזק יותר.
ואז זה קרה, רני מצמץ בעיניו וכשפקח אותם ראה למולו את סופיה כשעיניה הכחולות בוערות למולו כשתי להבות אש כחולה ומהפנטת, בדיוק כמו עיניה של אמה...
***