Translate This Page
2013
נדנדה
הוא ישב על הכסא בחדרו, עסוק בעבודתו.
על המסך ריצדו האותיות והוא היה עסוק בתיקון בעיה שצצה במערכת, מנסה לפתור אותה במהירות האפשרית לפני שיגיעו התלונות.
הוא תקתק במהירות על המקלדת כשחיוך ניצחון קטן על שפתיו כשלחץ על כפתור העכבר וסיים את התהליך הארוך שהביא לפתרון הבעיה.
הוא נשען על כסאו לאחור, שמח על היכולת הזו לפתור את הבעיות שצצות במחשבים סביבו כאילו היו חלק ממוחו שלו, נושמים עימו, מעבירים לו את כאבם אותו הוא יכול על ידי נקישות על המקלדת והזזות עכבר לפתור במחי יד, כאילו מדובר בהזזת חפץ מצד צד.
פעם, בילדותו, חשב שכולם יכולים לעשות זאת באותה הקלות, להבין את היצורים הממוחשבים הללו באותה הדרך ולפתור את הבעיות באותה המהירות.
עם השנים, הבין, לכל אחד בחיים יש את המומחיות שלו, והוא היה איש מערכות מחשוב אשר אהב את עבודתו וזכה לעבוד במה שאהב לעשות, דבר שלא רבים זכו להגיע אליו וגם הוא נלחם שנים כדי להגיע למעמד הזה, עוד מהיותו ילד קטן אשר אמרו לו "אתה ומחשבים לא הולכים יחד!".
כמה שהם טעו אותם החכמים, חשב לעצמו בגיחוך קל, אם רק היו רואים אותי היום.
הוא הרגיש למעלה...
לפתע נשמעה דפיקה בדלת...
"יבוא", קרא בקול.
דקלה, הפקידה של הסמנכ"ל נכנסה פנימה, "שכחת שיש לכם את הפגישה השבועית היום?", שאלה מחייכת אליו.
"וואלה, הייתי עסוק פה וזה ברח לי, אני מיד בא", ענה, מחייך בחזרה.
"תמהר, הוא מחכה לך", אמרה דקלה, מתכוונת לרונן, הסמנכ"ל.
אורי קם מכיסאו, אסף במהירות את הניירת הרלוונטית לפגישה ומיהר לחדרו של רונן.
"היי, בדיוק סגרתי איזו בעיה, מצטער על האיחור", אמר אורי כשנכנס לחדר.
רונן הביט בו במבט מוזר, קם ממקומו וניגש לסגור את הדלת, דבר אשר מעולם לא עשה בפגישות שלהם.
אורי הרגיש שדבר זה לא מבשר טובות, אך שתק.
"היום הפגישה לא תהיה כרגיל", פתח רונן והביט בו במבט רציני.
אורי ידע מה רונן הולך לומר עוד לפני שרונן המשיך...
"אורי, המצב של החברה לא טוב והחלטנו לעשות שינויים", המשיך רונן, בוחן את פניו של אורי.
"הם השתגעו לוותר על מנהל המערכת שלהם?", חשב אורי שהבין את ההמשך טוב יותר, "או אולי יש להם מחליף במקומי?", חלפה מחשבה נוספת בראשו.
"אנחנו נאלצים לוותר על שירותיך עקב שינויים ארגוניים, אנחנו מעבירים את התפקיד שלך לעמיר בנוסף לתפקידו", הנחית רונן לבסוף את המכה הסופית לאחר שראה שאורי אינו אומר דבר.
אורי הביט בו לרגע, עדיין מנסה לעכל את ההודעה שנחתה על ראשו מהאוויר הריק, "אני מבין", הצליח להוציא לבסוף מפיו שתי מילים, לא מבין איך עמיר שאינו איש רשת אמור לטפל בכל בעיות המחשוב בחברה.
"כמובן שתקבל את כל מה שמגיע לך", ניסה רונן להרגיעו, כאילו זה מה שיכול לעזור לאחר כמעט שלוש עשרה שנה במקום העבודה שהפך לבית שני לטוב ולרע בשנים שעברו.
"אתה בסדר? להביא לך כוס מים?", שאל רונן בדאגה לאחר שראה שאורי לא ממש מתפקד.
"אני בסדר", פלט אורי לבסוף, במוחו עוברות אלף ואחד מחשבות העוסקות "במה יהיה עכשיו? איך אני הולך לעבור את זה?" ועוד רבות אחרות.
"יש רק עוד עניין קטן אחד", אמר לפתע רונן לאחר שראה שאורי נרגע קצת והתחיל להתעשת, "אנחנו נהיה חייבים לנתק אותך מההתחברות לחברה מהבית באופן מיידי...", אמר רונן, נועץ את הסכין החדה בבטן הרכה כאילו הייתה חמאה.
"אני מבין", ענה אורי, מנסה להסתיר את העלבון הצורב שחש באותו הרגע, רגע אחד אתה האיש שיש לו שליטה על כל מה שעובר במערכת וניתן לסמוך עליה במאה אחוז, ושנייה אחרי כן אתה הופך להיות החשוד מספר אחד לניסיון השמדת המערכת, כאילו אתה פושע מועד.
"אני מבין שאתה הולך הביתה עכשיו", אמר רונן לאחר עוד מספר דקות של התאוששות.
"אני מניח שכן", אמר אורי והתרומם מהכסא רועד קמעה.
"אתה רוצה שמישהו ייקח אותך?", שאל רונן.
"לא, אני בסדר", ענה אורי, מנסה לשמור על טיפת הכבוד האחרונה.
הוא מיהר לחדרו וסגר את הדלת אחריו, מקווה שיתנו לו כמה דקות של שקט להחזיר לעצמו את האוויר.
הוא ארגן חלק מהדברים שלו והחליט לבוא למחרת לאסוף את השאר, יודע שמחכה לו הרבה עבודה באיסוף כל הדברים שהצטברו במשך השנים, חדרו היה עמוס בכל מיני דברים שונים ומשונים אשר קיבל מחברים שעזבו או שהביא מביתו שלו.
לאחר חמש דקות נוספות, רונן נכנס אל החדר, "אתה בסדר?", שאל שוב.
"יהיה בסדר", ענה אורי, רק רוצה שיעזבוהו לנפשו.
"אתה בטוח שתסתדר?", לא הרפה רונן.
"כן", ענה אורי, "תן לי רק כמה דקות", ביקש.
"אין בעיה", אמר רונן, אך לא עזב את החדר, כאילו פחד שאורי יעשה משהו הרסני.
אורי שהבין שרונן לא מתכוון ללכת ממנו עד שייצא מהחדר, לקח את תיקו ויצא אל ביתו, פגוע וכואב, הדמעות חונקות את גרונו.
הוא עבר במהירות את המסדרונות אל עבר היציאה, זורק לכל מי שפגש בדרכו שהוא קיבל הודעת פיטורין, נהנה בצורה משונה מההבעה הנדהמת של חבריו שבהו בו ממשיך בדרכו החוצה, לא קולטים שאורי לא נשאר פה יותר.
הוא נכנס אל רכבו והחל לנסוע במהירות לביתו, מודיע לאשתו את רוע הגזרה.
"אני יוצאת הביתה להיות איתך", הודיעה לו נמרצות, יודעת שהוא זקוק לה עכשיו יותר מכל.
הוא הרגיש כל כך למטה...
"אתה תהיה בסדר!", אמרה לו אשתו האוהבת בזמן שחיבקה אותו אל ליבה, מנקה את עיניו הרטובות.
"זה כל כך פוגע", לחש אורי שהרשה לעצמו להישבר בזרועותיה.
"הם לא יודעים מה הם מפסידים", אמרה ונשקה לו מצחו באהבה.
"מה שעצוב זה שהם יגלו את זה, כבר יהיה מאוחר", אמר, עדיין דואג למצב החברה כאילו הוא שייך אליה.
"אתה חייב להתנתק", אמרה לו.
"זה קשה אחרי כל מה שעברתי שם", אמר, מחבק אותה חזק יותר.
"מה הלאה?", שאלה.
"מחר אני חוזר לשם לקחת את הדברים שלי", אמר אורי, מודע לעובדה שזה הולך להיות קשה.
"הם רוצים שתמשיך לעבוד את החודש של ההודעה המוקדמת?", שאלה.
"לפי איך שרונן דאג שאני אלך, לא ממש נראה לי", אמר אורי.
הוא הרגיש איך ההשפלה שעבר מורידה אותו עוד יותר למטה, לא מודע למה שמחכה לו ביום המחרת...
למחרת בבוקר אורי קם מאושש יותר, התארגן ויצא לעבודה מוקדם מכרגיל, רוצה לארוז את דבריו בשקט וללא הפרעות.
הוא נכנס למשרדו והחל באריזה ובהורדת החומר האישי שלו מהמחשב שלו.
לאחר כשעה וחצי של עבודה וארגון, נכנס לפתע רונן לחדרו ומבט ההפתעה על פניו הבהיר לאורי שרונן כלל לא ציפה שהוא יגיע לשם ויארוז את הדברים שלו ללא השגחה של מישהו, הסכין עשתה סיבוב נוסף בליבו.
"שלום", אמר אורי.
"שלום, איך אתה מרגיש?", שאל רונן, מנסה לצאת מהמצב המביך.
"בסדר, באתי לארוז את הדברים שלי, יש בעיה עם זה?", שאל אורי והביט בעיניו של רונן.
"לא, לא, זה בסדר", ענה רונן, אך תנועות גופו הבהירו שאינו יודע מה לעשות עם המצב החדש, "אתה פה הרבה זמן?", שאל לבסוף את השאלה שעמדה על קצה לשונו.
"שעה וחצי בערך, יש הרבה מה לארוז", ענה אורי, מצביע על שני הארגזים שכבר התמלאו.
רונן שהבין שהמצב כבר לא בשליטתו ניסה להציע לאורי שמישהו יבוא לעזור, אך אורי ענה לו שהוא מסתדר לבד לא רע בינתיים.
במשך השעה הבאה רונן נכנס ויצא מהחדר כל כמה דקות, כאילו מוודא שאורי לא יוכל לעשות נזקים.
לבסוף שאל שאלה שעברה במוחו כבר הרבה זמן...
"תגיד, מה עשית במערכת שאי אפשר היה לחסום אותך? היינו פה עד אחת וחצי בלילה אתמול", התוודה בסוף על המאמצים לחסום את אורי מלהיכנס למערכת.
"אני? בסך הכול עשיתי את העבודה שלי, הגנתי על המערכת מפני האקרים", ענה אורי בתמימות.
"לא הבנתי", אמר רונן, מביט בו בעיניים מבולבלות.
"מאוד פשוט", אמר אורי, "נניח שמישהו פורץ למערכת ומנסה לקחת ממני את ההרשאות שלי כמנהל מערכת, אז המערכת מגינה עליי ומחזירה אותי לתפקוד מלא", סיים את ההסבר החלקי בהנאה לא קטנה, "אתה מבין, המערכת שומרת על הזכויות של המנהל שיצר אותה, כמו כל מערכת טובה שיש לה מנהל רשת טוב שבנה אותה", הוסיף, יודע שבלבל את רונן יותר משעזר לו היות ולא סיפר לו איך הוא עשה זאת.
"אני מבין", אמר רונן שלא הבין כלום.
אורי המשיך באריזת הדברים כאילו לא קרה כלום, ורונן הפך בראשו איך לפתור את הבעיה שאורי הציב בפניו.
לאחר כחצי שעה נוספת, רונן החל להיות לחוץ ולשאול את אורי מתי הוא הולך לסיים.
"למה, יש לי זמן מוגבל?", התפלא אורי על הלחץ.
רונן התפתל במקומו לפני שהוציא את הקלף מהשרוול.
"לא, זה פשוט שיורם, איש האאוטסורסינג שלנו צריך להגיע לטפל בשרתים", אמר רונן.
"נו, אז מה הבעיה? יורם ואני חברים טובים", התפלא אורי.
"פשוט לא נעים לי ממך", אמר רונן.
"לי אין בעיה עם זה", אמר אורי.
"לא נראה לי תקין בכל זאת", אמר רונן והתעקש שאורי יסיים קודם.
אורי החל למהר יותר ולבסוף סיים לארוז ופינה את החדר, מחייך אל יורם שחיכה בחוץ.
"דבר איתי", אמר יורם.
"אני אתקשר", ענה אורי, גורם לרונן לנוע בחוסר נוחות כשברור שקשרי החברות בין השניים אינן לפי רוחו, אך כיצד יוכל לשבור חברות של מעל שבע שנים יחד.
בשלב הזה אורי שלווה על ידי אחד מחבריו אל הרכב הרגיש כמו בסרטים האמריקאיים כששני בריונים מלווים את המפוטר אל מחוץ לחברה, למרות שהיה לו ברור שיאלץ עוד לחזור על מנת לסיים את כל הפרטים והסידורים, אל חדרו כבר לעולם לא ייכנס שוב, זה היה ברור.
שלב ההשפלה הסופית הסתיים...
הנדנדה ירדה למטה עד הסוף...
לאחר שאורי סיים להעמיס את הדברים ברכב, חזר פנימה אל החברה והחל להיפרד באופן אישי מחבריו, יושב עימם ומדבר איתם.
רונן שראה אותו כל פעם בחדר אחר עם מישהו אחר, נעץ בו מבטים חסרי שביעות רצון מהעניין, אך לא ידע איך לגרום לו ללכת משם ונאלץ לקבל את העובדה שלאורי היו הרבה חברים בחברה, דבר אשר נבע מתוקף תפקידו כמנהל הרשת אשר טיפל בכולם.
אורי בהחלט הרגיש את האהבה הרבה שחבריו הרעיפו עליו ככל יכולתם, לפתע הבין עד כמה העריכו ואהבו אותו בחברה, גם אם לא תמיד העבירו לו את ההרגשה הזו, האנשים ידעו תמיד שיש להם על מי לסמוך במקרה של בעיה במחשב שלהם ולפעמים גם הרבה מעבר לזה.
הנדנדה התחילה לעלות למעלה שוב...
הימים חלפו במהירות, אורי החל להפיץ את קורות החיים שלו לכל כיוון אפשרי אך הראיונות לא זרמו עדיין.
הוא הספיק להיות בראיונות בודדים, אך לא הגיעה מהם שום תשובה חיובית.
מצב רוחו של אורי עלה וירד חליפות כשברקע חבריו מתקשרים אליו ומעודדים אותו שהמצב רק ישתפר.
אשתו טרחה סביבו, דואגת גם היא להעלות את מצב רוחו הירוד, יודעת עד כמה קשה לו העובדה שהוא מחוסר עבודה לאחר זמן כה רב.
אורי השקיע מאמצים רבים למצוא עוד ועוד מקומות חדשים לשלוח אליהם את קורות החיים ובדרך בחן אפשרויות עסקיות אחרות, אך כלום עדיין לא התקדם.
הנדנדה ניסתה לעלות כל פעם עוד שלב, אך חזרה תמיד אחורה...
בימים אחרי כן החל לשמוע מחבריו לעבודה שהתקשרו את המשפטים הבאים...
"אתה חסר לנו כאן"
"המחליף שלך עמיר לא יודע לפתור לי את הבעיה".
"הם לא מבינים מה הם הפסידו"
"מה הם חשבו לעצמם שויתרו עליך?"
"המערכת כבר לא מתפקדת כמו פעם ועמיר לא משתלט עליה"...
לחלקם אורי פתר את הבעיות דרך הטלפון ולחלקם אמר שיפנו לעמיר שוב על מנת שיעזור להם, אך בשורה הסופית, למרות שסירב להודות בכך, הדבר שיפר במעט את מצב רוחו כשידע שעדיין אנשים מעריכים אותו למרות הכל.
ובכל זאת הנדנדה עלתה שלב...
והיום, מצב הרוח מתנדנד למעלה ולמטה כרגיל, אבל אורי מנסה תמיד לזכור...
יש לו משפחה אוהבת ותומכת
יש לו חברים שדואגים לו
הוא מקבל הרבה אהבה וזה מה שבאמת חשוב בחיים
מבוסס על סיפור אמיתי מאוד...