Translate This Page
מציאות כואבת
ישבתי מול מקלדת המחשב, האותיות מרצדות מול עיני. לא ידעתי מה לכתוב, לא הבנתי איך בדיוק הכול קרה.
יום האתמול התחיל בצורה חלקה, התעוררנו בבוקר והכול נראה נפלא. לא צפיתי שלאחר כמה שעות אהיה במצב המוזר הזה בו אני נמצא.
יצאנו לעבודה והכול היה מעצבן במידה רגילה, אנשים הטרידו את שלוותי כל כמה דקות, כהרגלם.
"ירון, תעלה אליי בבקשה", אמר לי המנכ"ל בטלפון פתאומי, לא הבנתי במה מדובר ועליתי אליו במהירות.
"היי", אמרתי כשנכנסתי ללשכתו, "מה קורה?"
"תסגור את הדלת אחריך", אמר לי במבט רציני, הבנתי שמשהו חשוב קורה בשטח ונדרכתי.
סגרתי את הדלת והתיישבתי מולו מביט בו בציפייה.
"תשמע ירון", התחיל,"אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל אנחנו נאלצים להיפרד משרותיך אצלנו, כמובן שתקבל את כל מה שמגיע לך מאיתנו, כולל הפיצויים", סיים, מביט בי לראות את התגובה.
"אני לא מבין, למה?, עשיתי משהו לא בסדר?", שאלתי מנסה להרוויח זמן לעכל את הבשורה, ממש לא התאים לי עכשיו כל הנושא של חיפוש העבודה.
"אנחנו החלטנו על קיצוצים עקב קשיים בחברה ואתה חלק מההחלטה כמו עוד עובדים אחרים, אני מצטער, אבל זה המצב כרגע", אמר לי, מנסה לעשות פרצוף של אחד שמשתתף בצערי, למרות שידעתי שזה לא ממש מזיז לו, הוא היה רגיל לפטר עובדים בהינף עפעף, גם אם היו בחברה הרבה שנים, כמוני למשל.
"ממתי התוקף של הפיטורים?", שאלתי עניינית, מבין שאין הרבה מה לעשות בעניין ברגע שהחליט את החלטתו.
"האמת שמעכשיו מבחינתנו, תקבל כמובן גם את הכסף עבור החודש שאנחנו אמורים להודיע לך מראש, פשוט אנחנו לא אוהבים שאנשים שיודעים שהם בדרך החוצה ימשיכו לעבוד כאן, הדברים שאנחנו מתעסקים איתם כאן רגישים מידי, אתה יודע את זה, לא?"
"כמובן", עניתי מזועזע בתוכי.
"כשתצא, יובל המאבטח ילווה אותך למקומך כדי שתיקח את הדברים שלך, המכתב שלך עם הצ'ק אצל רחלי הפקידה", גרם לי להבין שהשיחה נגמרה.
"הבנתי", מלמלתי תוך כדי התרוממותי מהכסא, אצל הבוס הדברים תמיד נחתכו ביעילות, לא משנה אם מדובר בהחלטה עסקית או בבן אדם מולו.
יצאתי מהלשכה מצויד במכתב הפיטורין והצ'ק, רחלי הפקידה הסתכלה עליי במבט כואב, בילינו הרבה שנים בעבודה משותפת, היא לחצה את ידי בעדינות, חסרת מילים.
יובל ליווה אותי למקומי, "קח את הזמן, אני כאן", אמר לי במבט מעודד, מבהיר לי שלא ילחץ עליי וייתן לי לאסוף את חפציי בשקט.
"תודה", עניתי, מנסה להבין מאיפה להתחיל.
"צריך עזרה", שאל אותי ידידי רוני שהגיח מאחור מניח יד על כתפי.
"אם תוכל", עניתי, חונק את הדמעות שהצטברו בגרוני.
"שכחתי לשאול מה לגביי הרכב", אמרתי ליובל.
"זה בסדר, אתה יכול עדיין להחזיק בו בחודש הקרוב, אתה עדיין בחופשה בתשלום לפי החוק", אמר לי יובל.
"הבנתי", אמרתי, חושב שלפחות את זה עוד יש לי.
אספנו את הדברים ויצאנו איתם לכיוון הרכב, האנשים שראו אותנו יוצאים הסתכלו עליי במבט משתתף בצער, חלקם צעקו לעברי "בהצלחה בהמשך", וחלק אחר השפיל את עיניו, לא מסוגל להתמודד עם העובדה שמישהו ותיק נשלח הביתה ללא הודעה מראש.
"תודה לכם", אמרתי לרוני ויובל.
"תחזיק מעמד גבר", אמר לי יובל והלך לדרכו.
"אתה צריך משהו, רוצה להיפגש הערב?", שאל רוני מנסה לעזור.
"לא, זה בסדר, אני רק צריך זמן לעכל", אמרתי.
"שמור על קשר", אמר לי וחזר לעבודתו, משהו שלי כבר אין, חשבתי.
"ביי", עניתי ויצאתי לדרכי הביתה, חושב איך לספר לאשתי על הפיטורין, גם ככה יחסנו לא היו הכי יציבים בזמן האחרון.
נכנסתי הביתה, חושב שיש לי עוד כשעתיים עד שאשתי, איה, תגיע.
פרקתי את חפציי מהעבודה והלכתי לחדר השינה לנוח קצת ולעכל את הדברים.
פתאום ראיתי בפינה את התיק של איה, מונח על הרצפה, לרגע חשבתי ששכחה אותו בבוקר, אבל אחר כך נזכרתי שאני בוודאות החזקתי לה אותו ליד הדלת בזמן שנעלה אותה.
"מה לעזאזל איה עשתה בבית במשך היום?", חשבתי.
לא יכולתי להתאפק והחלטתי להציץ ביומנה של איה אשר היא בעקשנות אובססיבית רשמה בו כל פגישה שלה, ללא יוצא מהכלל.
פתחתי את היומן והתחלתי לדפדף בו מחפש את היום, לפתע צד את עיני שם שחזר על עצמו מספר פעמים רב, "צחי", בשעות משונות של היום, כולל היום בשעה זו.
"מה לעזאזל קורה פה?", הפטרתי לעצמי.
מיהרתי לצאת מהבית לעבר בית הקפה שנמצא מעבר לפינה, מקום הפגישה של איה ואותו צחי, הפגישה נקבעה ללפני רבע שעה בלבד, אם הייתי מגיע כמה דקות קודם, הייתי תופס אותה בבית.
הגעתי לבית הקפה והשקפתי עליו מרחוק, איה ישבה ליד שולחן פנימי בבית הקפה, לידה ישב גבר, גבו מופנה אליי, אך בכל זאת מוכר כל כך, לא הבנתי למה.
המתנתי בחוץ, רוצה לראות מה יקרה אחר כך.
לאחר חצי שעה, השניים קמו, שילמו ויצאו החוצה, אז הבנתי למה הגבר נראה לי כל כך מוכר, זה היה צחי, המנכ"ל שלי, זה שפיטר אותי לפני פחות משעתיים, עכשיו הבנתי למה זה קרה, הוא לא יכול היה להסתכל לי בעיניים אחרי שזיין את אשתי, אז הוא פיטר אותי.
השניים הלכו לעבר מכוניתו של צחי ונכנסו לתוכה, מיהרתי להניף את ידי ולעצור מונית חולפת.
"אני אתן לך אקסטרה מאה שקלים, אם לא תאבד את המכונית הזאת", אמרתי לנהג, מרגיש כמו בסרט זול.
"אין בעיה", ענה לי הנהג, מתלהב מהרעיון.
לאחר נסיעה של כעשר דקות הגיעו השניים הגיעו לבית מלון ונרשמו בקבלה, קיבלו מפתח ועלו לחדרם.
"סליחה, אני נהג המונית שהביא את הזוג שנכנס כרגע, הם שכחו ארנק במונית, את מוכנה להגיד לי באיזה חדר הם על מנת שאביא להם אותו", שיחקתי לפקידת הקבלה את נהג המונית המבולבל, בטוח שזה לא יעבוד, אבל הייתי מוכרח לנסות, הרי בכל הסרטים זה תמיד עובד.
"אין בעיה, חדר 210 קומה שנייה", חייכה לעברי, לא מודעת ללחץ האיום בו נמצאתי.
עליתי לקומה שנייה, לא יודע מה אני מתכוון לעשות, אך גאוותי הפגועה לא יכלה לסבול את העובדה שהממזר השחצן שפיטר אותי גם מבלה עם אשתי במיטה.
חיכיתי עוד מספר דקות ודפקתי להם על הדלת.
"מי זה?", נשמע קולו הרוגז של צחי, "כנראה שהם כבר התחילו את הבילוי, בדיוק כמו שקיוויתי", חשבתי לעצמי תוך כדי שהזעם גואה בקרבי.
"שרות חדרים, אדוני יש לנו בעיה קטנה שאנחנו צריכים שתבהיר לנו", אמרתי בקול עבה.
"רגע, אני בא", ענה רוגז.
המתנתי מעבר לדלת מחכה שיפתח אותה.
הדלת נפתחה לכדי חריץ, "מה הבע...", התחיל לשאול וקלט שזה אני מעבר לדלת.
"הבעיה ממזר שכמותך, זה שאתה שוכב עם אשתי", עניתי לו תוך כדי דחיפתו פנימה וסגירת הדלת אחרי.
צחי שכב על הרצפה, לא זז, בתחילה לא הבנתי מה קורה עד שראיתי את הדם זורם מראשו, דחיפת הדלת הפילה אותו והוא קיבל מכה בראשו משידה שעמדה לצד הדלת.
"צחי הכול בסדר?", נשמע קולה של איה מהחדר השני, הבנתי שהיא לא שמעה אותי או את המכה וחיכתה שצחי יחזור.
"עוד רגע", עניתי מנסה לחקות את קולו של צחי ככל יכולתי.
"טוב", ענתה בקול רגוע יותר.
"תודה רבה", אמרתי שוב בקול העבה בו השתמשתי קודם וטרקתי את הדלת אחריי.
הסתכלתי סביב וראיתי את עגלת השרות של המנקה, מיהרתי לעברה ולקחתי מטלית לחה, ניקיתי את ידית הדלת והדלת מבחוץ, מקווה שאיה לא תמהר לבדוק מה קורה ותזניק את כל המלון.
לאחר מכן רצתי לעבר המעלית מתפלל שתגיע במהרה.
דלת המעלית נפתחה ולמזלי היא הייתה ריקה, הבנתי שכמה שפחות אנשים יראו אותי כך יהיה יותר טוב.
דלתות המעלית נסגרו באיטיות והספקתי לשמוע את צריחתה של איה לפני שנסגרו סופית.
הבנתי שרצוי שלא אצא דרך הכניסה הראשית ולכן יצאתי דרך היציאה לכיוון חוף הים, לאחר חיפוש קצר מצאתי את היציאה לכיוון הרחוב.
התרחקתי בהליכה מהמקום ולאחר מספר רחובות תפסתי מונית הביתה.
חיכיתי לשעה שאיה אמורה הייתה לחזור הביתה, ידעתי שהיא לא תגיע בזמן, בכל זאת היא הייתה בחדר נעול בו בוצע רצח.
לאחר כשעה נוספת, אחרי שלא התקשרה אליי להודיע לי כלום, החלטתי שהגיע הזמן לשחק את הבעל התמים וחייגתי אליה.
"הלו", נשמע קולה בלתי יציב.
"מה נשמע בובה? איפה את? יש לי משהו לספר לך", אמרתי לה בקול עצוב.
"אני מתעכבת בעבודה", שיקרה לי, מנסה להסתיר את העובדה שבילתה בתחנת המשטרה.
"רציתי לספר לך שפיטרו אותי היום", המשכתי בשלי, יודע שזה הדבר הטבעי שבעל שפוטר צריך לעשות במקרה כזה.
"אוי, אני כל כך מצטערת", ענתה לי, חונקת את בכייה, קרובה להתמוטטות.
"אני אשמח אם תוכלי לצאת עכשיו, אני ממש צריך אותך לצידי", לחצתי.
"אני מצטערת, אבל יש לנו משבר קטן בעבודה, אני אתעכב עד מאוחר", המשיכה בשקריה.
"טוב, אני אחכה", אמרתי לה.
"ביי", ענתה וניתקה את הטלפון.
בשעה עשר בלילה איה חזרה הביתה.
ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, מחכה שתנחם אותי כמו כל אישה ששומעת שבעלה פוטר.
"ירון לא עכשיו, אני עייפה", אמרה לי.
"איה, אני כל היום חיכיתי לך, פיטרו אותי מהעבודה היום וכל מה שיש לך להגיד לי זה שאין לך כוח בשבילי?", אמרתי לה בקול כועס, לוחץ עליה, מוציא את הכעס שלי על כול היום הזה.
איה הסתכלה בי כאילו ירדתי מהירח, לאחר כמה שניות הבינה שאני לא יודע על מה שקרה לה היום,מבחינתי היא הייתה בעבודה ולא בחקירות משטרה על רצח המאהב שלה.
"מצטערת יקירי", שיתפה פעולה, מבינה שאם היא רוצה להוריד את חשדותיי זה מה שהיא מוכרחה לעשות.
"אני באמת צריך אותך", אמרתי לה משחק את המפויס.
איה חיבקה אותי, מנסה להרגיע אותי מכאבי, לא יודעת איך תירגע מכאבה.
חיבקתי אותה בחזרה, יודע שלא יהיה לי עוד הרבה זמן לעשות זאת.
"בואי למיטה", לחשתי לעברה, רוצה להרגיש אותה פעם אחת נוספת לפני שחיינו יתפרקו.
איה נעתרה לבקשתי, מקווה שהסקס ירגיע גם אותה ויפרוק אותה ממתחיה.
לאחר תינוי האהבים בינינו הסתכלתי עליה מהצד, רואה דמעה עקשנית בזווית עיניה.
"איך יכולת לעשות לי את זה?", שאלתי, לא יכול להתאפק.
"מה?", שאלה אותי במבט מופתע.
"איך יכולת לבגוד בי, ועוד עם צחי?", זרקתי לה את הפצצה.
"אתה ידעת?", שאלה מופתעת.
"היומן שלך מלא בפגישות איתו, חשבת שאני לא אתקל בזה?"
"מה, חיטטת לי ביומן?", זעמה.
"חזרתי הביתה כואב, ראיתי את התיק שלך והתפלאתי לאן נעלמת, השם שלו מופיע כל כמה ימים בחודש האחרון, כולל היום, מה עשית עד עכשיו, שכבת איתו ושכחת שיש לך בעל בבית?", זרקתי לה פצצה.
"ניסיתי להציל את העבודה שלך, זה מה שעשיתי, הוא הציע לי לעשות איתו סקס בתמורה לזה שישאיר אותך בעבודה, עד היום סירבתי, הוא התקשר ואמר שפיטר אותך ואם אני אסכים לשכב איתו הוא יציע לך לחזור לעבודה, אז הסכמתי", סיפרה לי בבכי, "הבעיה היחידה היא שמישהו רצח אותו היום במלון בזמן שהייתי בחדר, המשטרה אמרה שאם הם לא ימצאו ראיות לזה שמישהו באמת נכנס לחדר, הם יאשימו אותי ברצח בכוונה תחילה, שם הייתי עד עכשיו", סיימה את סיפורה.
ישבתי המום, לא האמנתי שצחי יהיה שפל עד כדי כך, לא האמנתי שאשתי תהיה מוכנה לעשות את כל זה מאחורי גבי רק כדי להציל את כבודי.
"צחי מת?", שאלתי בתדהמה מעושה, "למה לא סיפרת לי כלום, העבודה זה לא הכול בחיים".
"אני יודעת כמה אתה אוהב את המקום, והייתי מוכנה להקריב את זה עבורך, למרות הקושי", אמרה לי מסתכלת עליי בעיניים אוהבות.
"איה, אני לא יודע מה להגיד, אני אוהב אותך", אמרתי לה לא מבין איך נצא מהתסבוכת.
"אני אוהבת אותך", אמרה לי.
הלכנו לישון מחובקים ומוחי עבד על פתרון, חיי פשוט נהרסו מכול כיוון אפשרי, פיטרו אותי, אשתי תואשם ברצח שאני ביצעתי, או לחילופין אני אלך למאסר, מכל כיוון לא היה לי פתרון.
למחרת בבוקר איה נלקחה למאסר בעוון רצח, ארגנתי לה את עורך הדין היקר ביותר שידי הייתה משגת, הבנתי שהיא תצטרך את הטוב ביותר.
ישבתי מול מקלדת המחשב, האותיות מרצדות מול עיני. לא ידעתי מה לכתוב, לא הבנתי איך בדיוק הכול קרה.
החלטתי להתוודות על הכול, ידיי הקישו את הסיפור כולו כולל נקודות מפתח על מנת להקל על חקירת המשטרה כדי שתזכה את איה מכול אשמה.
לאחר שסיימתי עשיתי מהמכתב כמה העתקים ושלחתי למשטרה, לעורך הדין של איה ואחד השארתי לצידי.
לקחתי את אקדחי שהיה מונח במגירה שנים רבות, כיוונתי לראשי ולחצתי על ההדק....