Translate This Page
מוזה
"לאן נעלמת?", שאלתי אותה כשהתייצבה למולי בהתרסה.
"הלכתי קצת לטייל", ענתה ללא כל בושה.
"ומה אני אמור לעשות כשאת עושה זאת?", שאלתי, נעלב.
"לחכות לי, מה זה לא ברור?", שאלה מיתממת, כאילו לא עשתה דבר רע.
"את לא מבינה שאני נחנק פה בלעדייך?", הרמתי את קולי אליה, מנסה לגרום לה שתבין גם אותי.
"אז בסך הכל לא הייתי פה כמה ימים, מה כבר קרה?", ניסתה להוריד מערך העניין.
"מה שקרה זה שכבר כמה ימים אני חייב להוציא החוצה דברים ופשוט לא יכול כשאת לא לידי ", אמרתי בקול חצי שבור, "את לא מבינה שבלעדייך אני פשוט לא יכול לכתוב כלום?"
היא הביטה בי במבט מופתע, כנראה שבאמת לא הבינה עד עכשיו את גודל הבעיה, סך הכל היא רצתה חופשה קצרה ואילו אני נכנסתי להיסטריה.
"תשמעי, בלעדייך אני פשוט חנוק, סגור, לא מסוגל להוציא דברים מהלב בצורה הנכונה, הכל יוצא לי עקום ולא טוב", ניסיתי להסביר לה כמיטב יכולתי עד כמה היא חשובה לי, עד כמה בלעדיה אני בעצם סתם אחד שמקשקש על המקלדת דברים, אבל שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.
היא התקרבה אליי, מביטה בי במבט רך ואוהב, היא פתחה את זרועותיה ועטפה אותי איתן באהבה.
"אני באמת לא התכוונתי לפגוע בך", לחשה לי על אוזני בזמן שנתנה לי לשקוע עמוק בתוכה, מרווה אותי פתאום בעולם של דמיון ואשליה, עולם של סיפורים ושירים, עולם שנפתח לפני כרכבת הרים מדהימה שרצה בדרכים ללא מעצורים ודרך חלונותיה אפשר לחוות אהבה, שנאה, מתח, אימה, לבבות אוהבים, שירים עדינים, רכות, שלווה...
ניסיתי לגמוע ממנה ככל שאוכל, אך היא פתאום ניתקה את חיבוקה במפתיע, התרחקה ממני קמעה.
"למה?", לחשתי בקול רפה, רוצה לחוש שוב את שיכרון החושים, לא מבין.
"אתה כל כך כואב", אמרה בשקט, "קשה לי לאחוז אותך כך", הוסיפה, מביטה בי בעצב.
"אני זקוק לך כדי להירגע", אמרתי, מרגיש את כוחי עוזב אותי שוב.
"תוציא את הכאב ואז אוכל לשוב ולחבק אותך", אמרה.
"אני צריך אותך לצידי", אמרתי.
"אני אשב פה לידך עד שהכאב יעבור", אמרה.
התיישבתי ליד המקלדת, מוציא את כאבי אליה וככל שהמילים זרמו מתוכי החוצה, ככה היא התקרבה אליי יותר, מניחה את זרועה על כתפי, מתחילה לעטוף אותי שוב באהבתה המחבקת, מעניקה לי עולמות חדשים לתור.
"התגעגעתי אלייך כל כך, מוזה שלי", אמרתי לה, מביט בעיניה היפות והחמות.
"אני שמחה להיות שוב לצידך", חייכה אליי את אחד מחיוכיה ששמרה במיוחד עבורי.
לפתע התקרבה אליי ונשקה על שפתיי...
פרץ חדש של סיפורים חדר אל מוחי כסופת רעמים, מכה בי בחוזקה, הבנתי שיש לי עוד הרבה עבודה עד שאוכל להירגע שוב מלכתוב...
המוזה היפה הביטה בי במבטה החם כשהחיוך לא עוזב את שפתיה, "באמת חשבת שאני יכולה בלעדייך?", שאלה.
חייכתי אליה בחזרה, מבין שהיא ואני אחד הם, לטוב ולרע...