Translate This Page
הטיול
צלצול הטלפון הטריד את רונן משנתו.
הוא התהפך במיטה, שם את הכרית על ראשו, מתפלל שהצלצול המטריד יעבור.
אחרי מספר צלצולים הטלפון השתתק.
"ברוך השם", מלמל לעצמו, מנסה לחזור לישון.
לאחר שניות ספורות הטלפון צלצל שוב.
"אוףףףףףףףף", התרגז וקם לענות, גורר את רגליו באי רצון לעבר מכשיר הטלפון שנשכח בפינת החדר.
"הלו !", ענה בקול זועף.
"בוקר טוב ישנוני", נשמע קולה העליז של בר מהעבר השני, "זהו השעון האנושי הדובר", המשיכה בצחקוק קל, יודעת שרונן לא אוהב שמעירים אותו ביום שבת בבוקר.
"מה עכשיו?", שאל בקול כועס, למרות שבתוכו שמח לשמוע אותה.
"מה דעתך לצאת לטיול?", שאלה.
"טיול?", שאל, חושב לעצמו שבכל מקרה הוא כבר לא יוכל לישון עכשיו, "נו, טוב, נענה לה לבסוף".
"מתי תהיה מוכן?", שאלה.
"תני לי חצי שעה ואני אצלך".
"אני מחכה לך", ענתה לו וניתקה.
רונן התארגן במהירות ונסע לביתה של בר.
הוא צפצף מלמטה וראה אותה מנפנפת לו מהחלון בידה לסמן לו ששמעה.
לאחר דקות מעטות הופיעה בפתח הבניין.
רונן נהנה להסתכל עליה בשעה שהתקרבה לעבר מכוניתו, גופה נע בצורה חתולית בזמן שהלכה, שערה השחור היה פזור על שתי כתפיה בעדינות.
בר נכנסה למכונית ונשקה לו על שפתיו, "מה נשמע מתוק?", שאלה בחנחון.
"הכל מצוין", ענה בעייפות.
"תפסיק לשחק לי אותה עייף", נזפה בו.
"בסך הכל שמונה בבוקר", קיטר תוך כדי התנעת המכונית.
"נו, אז?, הרי לעבודה אתה קם יותר מוקדם", אמרה תוך כדי משחק בשערו.
רונן גרגר מהנאה, הוא אהב את האצבעות שלה אשר שיחקו בשיער, "אבל היום שבת", מלמל תוך כדי הגרגורים.
"שתוק חתולי", ענתה נהנית לראות אותו נהנה ממגעה.
"טוב, לאן תרצי לנסוע גברתי?", שאל בקול רשמי.
"קח אותי למקום מעניין", ענתה.
"יש לך בגד ים עלייך?", שאל.
"במקרה כן"
"טוב, אז נוסעים לכנרת", אמר בהחלטיות.
"כן המפקד!", אמרה בר בשמחה, נהנית שרונן תופס פיקוד.
רונן התניע את המכונית והשניים יצאו לדרך.
המכונית התקדמה במהירות על הכביש, התנועה עדיין לא הייתה עמוסה מידי, אך רונן ידע שלו יצאו קצת יותר מאוחר הם היו נתקעים בפקקים.
בר נמנמה לידו על הכסא והרדיו ניגן שירים רגועים, רונן חשב לעצמו שהוא בהחלט היה מעדיף השבת הזו להישאר בבית ולקום מאוחר.
לאחר שעברו את עפולה בר החלה לזוז לידו.
"בוקר טוב ישנונית", אמר לה בקול נוזף.
"מצטערת", מלמלה, יודעת שלא הייתה בסדר, הרי היא זו אשר הקפיצה אותו מהמיטה כדי שייקח אותה לטייל.
"אם רצית לישון, יכולת לבוא אליי והיינו ישנים יחד", המשיך להטיף לה, כועס בעצם על דברים אחרים אשר לא נאמרו.
"אני מבטיחה לפצות אותך על זה", אמרה, מקווה שבזה תגמר השיחה הכועסת, יודעת שעדיין לא סלח לה לגמרי על מה שעשתה לו לפני כחודש...
"רונן אני רוצה לדבר איתך, קרה משהו", נזכרה בר באותו יום קשה.
"מה קרה בובה?", שאל, לא יודע עדיין לאן נושבת הרוח, כל מה שחשב היה שהוא רוצה לעטוף אותה בזרועותיו.
"אתה זוכר את הסוף שבוע שהיית במילואים?", שאלה, מובילה אותו לאט.
"כן, זה היה לפני שבועיים, את יודעת", אמר, מחייך אליה באהבה.
"קרה משהו בזמן שלא היית", אמרה לו, מקווה שיבין מהר, כדי שלא תאלץ להגיד את הכול מהתחלה ועד הסוף.
"קרה?, מה קרה?", עדיין לא קלט, אך הדאגה התחילה לחדור לקולו.
"אתה זוכר שאמרתי לך שאני יוצאת עם זיוה לבלות?", אמרה, נזכרת בדיסקוטק אליו הלכו, חושבת שהייתה מוותרת על התענוג אם הייתה יודעת מה יקרה.
"נו, כן, אני זוכר שאמרת לי שהלכתן לאיזה בר", ניסה להיזכר בשאר הפרטים שסיפרה לו.
"אז זהו, שהלכנו לבר הזה, ושתינו כמה משקאות", התחילה מהססת.
רונן שם לב להיסוס שבקולה, "ו...", ניסה לדובב אותה.
"ואז באו שני בחורים ושאלו אם הם יכולים להצטרף אלינו", התחילה.
"אני מקווה ששלחת אותם למקום ממנו הם באו", אמר, מתחיל להבין, אך מסרב להשלים.
"זיוה אמרה להם שהם יכולים לשבת איתנו", אמרה בר, מנסה לגרום לו להאמין לה שזה קרה לא באשמתה.
"ואת לא סירבת?", שאל, לא מאמין.
"לא היה לי נעים", ענתה, יודעת שכל פעם שהם דיברו על זה שהיא יוצאת עם חברות היא הבטיחה לו שהיא לא תיתן לדברים כאלו לקרות.
"ומה קרה אחר כך?", שאל, מתחיל להבין שזו רק תחילתו של הסיפור.
"הלכנו לרקוד, אני כבר הייתי דיי שתויה ולא סירבתי להם כאשר הם הציעו לנו ללכת לדיסקוטק", אמרה בר, מתנצלת, מסתכלת עליו ורואה איך הוא בולם את הכעס, מנסה להבין למרות הכול. אני כל כך אוהבת אותו, חשבה לעצמה, איך יכולתי?
"לפחות הם לקחו אתכן הביתה אחר כך?", שאל, מנסה להציל את מה שנותר, לא רוצה לשמוע את ההמשך.
"רונן, אני כל כך מצטערת, אני לא יודעת איך זה קרה, אבל אני שכבתי איתם, זיוה ואני שכבנו עם שניהם, היינו שיכורות לגמרי והם לקחו אותנו לבית של אחד מהם ופשוט עשינו סקס, כולנו יחד", אמרה לו, שופכת את הכול, לא יכולה להתאפק יותר, הדמעות עלו בעיניה והיא פרצה בבכי.
רונן הסתכל עליה, לא מאמין למה ששמע, תקע בבר מבט אשר חדר לתוכה בכאב. הוא לא חשב מעולם שיכול להיות כאב כזה חזק וחי מדיבורים, בר שלו, האהובה שלו, האישה אשר חשב להציע לה נישואין בקרוב באה אליו ומספרת לו שבגדה בו עם שני גברים יחד, הוא הרגיש איך הלב שלו רוצה לצאת ממקומו ולהתפוצץ.
"רונן, תגיד משהו", התחננה אליו, רוצה שיכעס, שיצעק, רק שלא יסתכל עליה במבט הקר וההמום הזה, היא כל כך פחדה לאבד אותו כל הזמן, ועכשיו היא זו אשר פגעה בו בצורה כל כך קשה, יודעת עד כמה הוא לא אהב שגברים אחרים מסתכלים עליה ועכשיו שניים מהם היו איתה, "אני כל כך מצטערת, רונן, אני אוהבת אותך, זה בחיים לא יקרה שוב, אני נשבעת, אני לא אשתה יותר אם אתה לא לידי, בבקשה רונן...", המשיכה להתחנן.
"אני צריך לחשוב על זה", מלמל לבסוף בקול רפה, חנוק מדמעות. הוא קם על רגליו והלך לביתו ללא חיבוק, או מילה נוספת.
בר, נפלה לרצפה והמשיכה לבכות, אך ידעה שהייתה חייבת לספר לו, האשמה אכלה אותה מאותו יום נורא והיא הייתה חייבת לפרוק זאת מליבה, גם אם התשלום יהיה שלא תראה את אהובה לעולם.
בר ניסתה לדבר שוב עם רונן, אך הוא התחמק ממנה שבוע שלם, לבסוף נעתר לה והסכים לבוא אליה שוב.
"תודה שבאת", אמרה לו, רוצה לחבק אותו אך פוחדת מתגובתו.
"זה לא יהיה קל, אבל אם את רוצה אותי, אני מוכן לנסות שוב", אמר לה מנסה להסתכל בעיניה.
"אם אני רוצה אותך?, השאלה היא אם אתה מוכן לקבל אותי למרות מה שעשיתי", ענתה לו, מקווה שלא יברח.
"תאמיני לי שרציתי לברוח ממך, הבעיה שאני אוהב אותך יותר מידי, אני מקווה שאוכל באמת לסלוח לך", אמר, פורש את הקלפים על השולחן.
"מה אתה אומר בעצם?", שאלה, מתקשה להאמין שלא איבדה אותו עדיין.
"אני אומר שאני רוצה אותך, אבל אני מקווה שאצליח להמשיך להאמין בך ולסלוח לך על מנת שנוכל להמשיך הלאה מעבר לדבר הזה, אני לא בטוח שהמשקעים לא יהיו כבדים מידי", אמר לה את האמת, שבעצם הוא עדיין פגוע וכועס.
"אני מבטיחה לך שלעולם לא יקרו דברים כאלה יותר", אמרה לו מסתכלת עמוק לעיניו, מחפשת את הניצוץ שכל כך אהבה, אך עיניו היו כבויות כרגע, כמו אדם אשר איבד תקווה לחייו.
"רונן, אתה האחד בשבילי, תמיד היית, אני פשוט הייתי שיכורה", ניסתה שוב להסביר, יודעת שלעולם לא תוכל להחזיר את הגלגל.
רונן הרים ידו והשתיק אותה, "בואי אליי", אמר וחיבק אותה אליו.
מאז אותה שיחה לא דיברו על הנושא יותר, כאילו נשכח, אבל בכל מריבה קטנה רונן הגיב בצורה יותר קשה, למרות שהוא השתדל להמשיך להראות לה את אהבתו.
"אני מקווה שבכנרת תהיי יותר ערנית", נענה לה וסיים את הויכוח.
"רונן, אני באמת אוהבת אותך", אמרה לו ונצמדה לכתפו.
"היי את מפריעה לי לנהוג", אמר, אך שמח למגעה הצמוד.
"אני רוצה להרגיש אותך", ענתה.
"את יודעת שרציתי להציע לך נישואין באותו שבוע שסיפרת לי על המקרה?, בדיוק התחלתי לחפש טבעת אירוסין", אמר לה, מפנה את ראשו אליה לרגע.
"רונן..., אני לא יודעת מה להגיד לך", אמרה המומה, רוצה להרוג את עצמה על מה שעשתה, מבינה עכשיו עד כמה פגעה בו הרבה יותר ממה שחשבה.
"מעניין אותי דבר אחד, אם לא היית עושה את זה, והייתי מציע לך, את היית מסכימה?", שאל אותה את השאלה הקשה מכול.
התנועה בכביש הנגדי הייתה עמוסה יותר, אך רונן היה שקוע בשיחה ולא שם לב.
"אני חושבת שהייתי אומרת כן", ענתה המומה, לא חושבת על השאלה או על משמעות התשובה שלה.
"ואם הייתי מציע לך עכשיו?", שאל והפנה את ראשו לעברה מחכה לתשובה.
בר הסתכלה אליו חושבת מה לענות.
בכביש ממולם אוטובוס ניסה לעקוף משאית וחצה לנתיב שלהם.
"נו, תנסי לענות לי את הדבר הראשון שבא לך לראש", ניסה להאיץ בה מבטו עדיין מופנה אליה.
בר עדיין לא ידעה מה היא רוצה, האם היא רוצה את רונן בתור בעלה לעתיד? האם יוכלו להתגבר על המשבר הנוכחי?
האוטובוס נכנס במכוניתם חזיתית, לא מצליח לברוח לנתיב השני היות ונהג המשאית האיץ גם הוא את נסיעתו, לא מעוניין שהאוטובוס יעקוף אותו.
מכוניתו של רונן עפה לצד הכביש, מעוכה והפוכה.
בר, פצועה וללא יכולת לזוז הסתכלה על רונן, שפתיה הספיקו למלמל "כן, הייתי מסכימה להינשא לך אהובי...", לפני שגופה איבד את רוח החיים.
רונן לא הספיק לשמוע אותה...