Translate This Page
ההפתעה
ישבתי בכיתה מחכה שהצלצול כבר יגיע, עוד יום הלך להסתיים לו וחיכיתי כבר להגיע הביתה.
הימים עברו בשעמום מתמשך בזמן האחרון ומלבד שני חבריי, עודד ואופיר, שהצחיקו אותי מידי פעם לא היה לי יותר מידי מה לעשות.
בשבוע האחרון השניים כל הזמן הסתודדו ביניהם ופרצו בצחוק מסתכלים עליי, כששאלתי אותם מה קורה, הם רק צחקו חזק יותר ואמרו "שום דבר מיוחד".
ישבתי ליד חברי אופיר בכיתה והסתכלתי עליו מצייר איורים על דף נייר, זה היה כישרונו המיוחד, לצייר קריקטורות מצחיקות של המורים, מכוניות או סתם כל מיני דמויות משעשעות.
לבסוף הגיע הצלצול בדיוק כשחברי סיים לצייר את המורה שלנו.
"הנה קח, תוסיף לאוסף", אמר נותן לי את הציור, כרגיל.
"אני יודע שאתה צוחק, אבל אני אוסף אותם ומחכה ליום שתהיה מפורסם ואז אני אמכור אותם בהרבה כסף", אמרתי לו בחיוך, "אם תתנהג יפה אני אתן לך חלק ברווחים, הרי ידוע שהאומנים עצמם הם עניים".
אופיר חייך אליי ואמר, "אין בעיה, מה אתה עושה היום?"
"כרגיל, מגיע הביתה, הולך למחשב, טלוויזיה, אוכל", עניתי מצוברח.
"טוב, אולי עודד ואני ננחת אצלך לכמה משחקי מחשב או משהו"
"בשמחה", עניתי, יודע שאם הם יגיעו זה יהיה במקרה.
"נו חבר'ה, זזים?", צץ עודד לידינו.
"זזנו", עניתי, אוסף את התיק.
הגענו אל עמדת האופניים וכל אחד לקח את אופניו, נפרדנו ודיוושתי לי לאיטי הביתה, מקווה שחבריי יגיעו יותר מאוחר.
"היי אמא", אמרתי לאימי שבישלה במטבח.
"היי, יש לך דואר, שמתי לך על המיטה", אמרה לי.
"דואר?", התפלאתי, לא הייתי רגיל לקבל דואר באופן קבוע.
"אני לא יודעת מה קרה, מזל שהדוור ראה אותי למטה, כמות המכתבים שקיבלת לא הייתה נכנסת לתיבה, מאיפה זה בא בכלל?", שאלה בפליאה.
"אני לא יודע על מה את מדברת בכלל, אני הולך לראות", אמרתי ורצתי לחדר, לא מחכה לתשובה.
על המיטה שלי הייתה מונחת שקית ובתוכה ערמה של מכתבים, חלקם מקושטים בכל מיני קישוטים צבעוניים ומדבקות, לקחתי אחד מהם ופתחתי אותו.
"תומר שלום,
קראתי את המודעה שלך והחלטתי לכתוב לך היות ומצא חן בעיני מה שכתבת.
אני חגית מ..."
סיימתי לקרוא ופתחתי מכתב אחר, אחריו עוד אחד ועוד אחד....
כל המכתבים נראו בערך אותו הדבר, הבנות קראו את המודעה שלי והחליטו לענות, בחלק מהמכתבים הייתה מצורפת תמונה, ובאלו שלא הן כתבו שאין להן תמונה כרגע אבל ישלחו לי אחר כך.
חיברתי אחד ועוד אחד, אלו רק עודד ואופיר, אין משהו אחר, התנפלתי על הטלפון במהירות...
"עודד !!!", צרחתי עליו ברגע שענה.
"מה קרה?!", נבהל.
"תגיד לי שלא עשית את זה", דרשתי.
"עשיתי מה?", שאל בתמימות, אבל כבר שמעתי את הצחוק החנוק שהבליע בתוכו, הוא ידע בדיוק על מה שאני מדבר.
"אתה יודע מה בדיוק !!!", צרחתי עליו שוב בכעס מתגבר.
"נו הייתה תגובה?", נשבר והודה במעשה.
"תגובה??? אחת??? אני מופצץ בתגובות, הדוור היה צריך לתת את הערימה לאמא שלי", השתוללתי מכעס, שונא שמתכננים לי את החיים.
"נו, אז תתחיל לענות, למה אתה מחכה?", שאל בתמימות מעצבנת עוד יותר.
"תגיד לי, אני ביקשתי שתפרסם אותי?"
"אם אתה לא עושה את זה, אז מישהו צריך לדאוג לך", ענה לי בסמכותיות.
"תודה אבא", עניתי לו עצבני.
"היו תמונות?", שאל כאילו הכול רגוע ואני לא עצבני בכלל.
"ברור !!!", עניתי, מתחיל להירגע.
"ואיך הן?", שאל מתעניין.
"בוא ותראה, אני אתן לך את כולן אם אתה רוצה, תענה להן אתה"
"לא, לא, לא, הן שלך ורק שלך", ענה לי שוב בקול מחנך.
"שמענו עליך", אמרתי.
"טוב, הן מחכות לתשובה, לך תענה להן", אמר לי.
"רגע, איפה פרסמתם?", שאלתי מתעניין מה הם כתבו.
"מעריב לנוער"
"מה? אתה יודע מה יהיה לי פה עכשיו כל השבוע בדואר?", שאלתי.
"נו, הדוור צריך לעבוד קצת לא?", התחכם.
"אני כבר אטפל בכם", אמרתי לו.
"טוב, ביי", ענה לי וניתק.
הלכתי לשכן כדי לבקש ממנו "מעריב לנוער", ידעתי שהוא מנוי, אחרי הבטחה מפורשת שלי להחזיר לו את העיתון תוך חצי שעה, הוא הסכים להיפרד ממנו בצער, לא רציתי לומר לו מה כל כך חשוב לי בעיתון.
פתחתי את העיתון בדף המודעות וחיפשתי את השם שלי, המודעה הייתה החמישית מלמעלה, מה הפלא שיש כל כך הרבה תגובות חשבתי.
במודעה נאמר כך:
"בחור צעיר בתיכון מחפש אותך החמודה לקשר רציני.
אם את מעוניינת צרי קשר לכתובת...
עדיפות לבנות שישלחו תמונה."
זהו, פשוט וקצר ובכל זאת הרבה תגובות, כנראה שכולן מחפשות חבר רציני, חשבתי.
התחלתי לעיין במכתבים ביתר רצינות, אולי בכל זאת מסתתרת שם מישהי נחמדה, חשבתי.
אחרי מיון ראשוני...
ועוד מיון...
ועוד מיון...
ועוד אחד...
נשארו לי ביד שלושה מכתבים שהחלטתי לכתוב להן בחזרה.
למחרת בבוקר הגעתי לבית הספר, עודד ואופיר כבר חיכו לי בקוצר רוח.
"נו הבאת אותם?", חקר אופיר.
"את מי?", שאלתי מיתמם.
"את המכתבים", ענה.
"נראה לך?", שאלתי בחזרה.
"מה, לא הבאת אותם?", התאכזב גם עודד.
"זרקתי אותם לפח", שיקרתי להם ללא בושה, שיתעצבנו גם הם קצת.
"מה???", בלי לפחות להראות לנו אותם", כעס אופיר.
"בדיוק", שתלמדו לא להתעסק לי בחיים", עניתי מחייך.
"אני לא מאמין שזרקת", קבע עודד, מכיר אותי יותר מידי טוב.
"אל תאמין", המשכתי בכל זאת במתיחה.
"אל תאמין לו", ניסה לשכנע את אופיר ולהרגיע את עצמו באותו זמן.
"טוב, אז לא זרקתי, אבל הם בבית, נראה לכם שאני אביא את זה לכאן?", נשברתי.
"אחרי הבית ספר אנחנו באים", קבע עודד עובדה.
"תבואו", אמרתי שמח שתהיה לי קצת חברה היום.
"נו, תראה אותם", לחץ אופיר.
"הנה הערימה", שפכתי את השקית על המיטה והתיישבתי בצד בזמן ששניהם חיטטו במכתבים בהתלהבות.
"היי, אל תערבבו בין התמונות למכתבים והמעטפות, אחרת אי אפשר יהיה לדעת מי היא מי", נזפתי בהם.
"טוב, בסדר", אמר עודד והכניס את התמונות למעטפות מהן הוציא אותן.
"היי, זאת נראית חמודה", הראה אופיר תמונה של נערה חמודה, אחת מאלו שכתבתי אליהן.
"גם אני חשבתי ככה", אמרתי, שוכח במכוון לציין שכתבתי לה.
אחרי שהשביעו את יצר החטטנות שלהם, שאל עודד, "נו, אז למי כתבת?", יודע בוודאות שכתבתי למישהי.
"לא כתבתי", הכחשתי.
"נגיד", החליט לוותר בטוב לב מפתיע.
עברו מספר שבועות, מתוך שלושת המכתבים ששלחתי להם תשובה, נשארה רק נערה אחת, אותה האחת שאופיר הרים את תמונתה, אורית,במקרה היא גרה גם קרוב אליי, אך לא עשיתי עם זה כלום.
יום העצמאות התקרב ובא וממש לא התחשק לי לצאת לבלות, מצב הרוח שלי נשאר ירוד ומה שעודד אותי מידי פעם היו המכתבים של אורית שהמשיכו להגיע בעקביות של פעם בשבוע.
ערב יום העצמאות התיישבתי מול הטלוויזיה עם הוריי מחליט לא לצאת ולהכריז על עצמי כמסכן הלאומי השנה.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת, קמתי בעייפות ופתחתי את הדלת לבוש במכנסי התעמלות וחולצת טריקו פשוטה.
ליד הפתח עמדו שתי בנות, לבושות יפה, מאופרות, עם חיוכים גדולים על שפתותיהן.
"תומר?", שאלה אחת מהן.
"לאחר כמה שניות שלקח לי להבין מי זאת, עניתי "אורית???", לא מאמין שהיא עומדת מולי בשר ודם.
"כן", חייכה אליי.
"מי זה?", שאלה אימי מהסלון.
"ידידות שלי", עניתי מחוסר תשובה אחרת.
"בואו תיכנסו", הזמנתי אותן לא יודע מה לעשות.
"תודה", ענתה חברתה של אורית.
"תומר, תכיר, זאת אורנה", אמרה אורית.
"היי אורנה, מה אתן עושות כאן?", שאלתי.
"חשבנו להציע לך לבלות איתנו היום במרכז העיר", אמרה אורית, "כתבת לי שאתה תהיה בבית היום וחשבתי שאולי תרצה לבוא איתנו".
חשבתי על העניין לרגע ועניתי, "אין בעיה, תנו לי עשר דקות להתלבש, שבו בינתיים, תראו טלוויזיה".
"טוב", ענו לי, אך ראיתי שהן לא ששות לשבת עם הוריי.
"או שבואו לחדר ואני אתלבש באמבטיה", הצעתי.
"בואי אורנה", אמרה אורית בזריזות קופצת על ההזמנה.
נכנסנו לחדרי, לקחתי בגדים ורצתי למקלחת להתלבש.
כשחזרתי, שאלתי את הבנות אם איכפת להן שאקרא גם לחברי עודד להצטרף.
"בשמחה", אמרה אורנה, וראיתי שהיא מרוצה מהעניין שלא תהיה גלגל שלישי ביציאה הזאת.
"היי עודד"
"היי, מה קורה? מה אתה עושה היום?"
"אתה מתכוון מה אנחנו עושים היום", הודעתי לו חגיגית.
"מה?", התפלא.
"יש לך בדיוק חצי שעה להגיע למרכז, הבנות עליי", אמרתי לו קורץ לבנות.
"איזה בנות?", שאל בחשדנות, לא מבין מה לי ולארגון בנות, תפקיד שמראש מוגדר תמיד כשלו.
"אמרתי לך שהבנות עליי, מה לא מובן?", שאלתי בקול סמכותי, "יש לך בדיוק עוד 25 דקות להגיע", הלחצתי.
"טוב, אני בא", התרצה, לא יכול להגיד לא לבנות אף פעם.
"זזנו, ביי אמא, אבא", זרקתי להוריי וסימנתי לבנות לצאת.
"ביי", ענו הוריי.
"ביי", ענו הבנות.
יצאנו לכיוון המרכז, אני הלכתי באמצע והבנות הלכו לידי, הרגשתי פתאום כמו דון ז'ואן שהולך ברחובות, מסביבנו התרוצצו ילדים קטנים עם בקבוקי קצף ופטישי פלסטיק צועקים ונהנים.
"אני זוכר את עצמי ככה לפני לא הרבה זמן", אמרתי מנסה לשבור את השתיקה.
"אז עכשיו אתה ילד גדול", אמרה אורנה, "כבר לא משתולל".
"את זה לא אמרתי, אני תמיד צורח ומשתולל", צחקתי.
"הפתענו אותך, מה?", שאלה אורית.
"האמת שלא ציפיתי להפתעה כזאת, אבל במובן החיובי של המילה", אמרתי מחייך אליה.
אורית לקחה את ידי והלכה לצידי כשידינו אחוזות.
אורנה נעצה בנו מבט קצת מקנא, אך לא אמרה מילה.
"הגענו", אמרתי כשהגענו לנקודת הפגישה עם עודד, מקווה שהוא לא יאחר כהרגלו.
"שלום, שלום", אמר פתאום מאחורי מפתיע אותי.
"עודד, אלו אורית ואורנה", הצגתי את הבנות.
"היי", אמרו לו.
"אני מבין שאת איתי", אמר לאורנה כשראה את ידי אחוזה בידה של אורית.
"אכן כן", ענתה לו מחייכת.
"יאללה, בואו נלך לרחבה המרכזית", זירזה אותנו אורית, "המופע הולך להתחיל".
"בואו", הוספתי, גורר את עודד מעמידתו.
עודד הושיט את ידו ותפס את ידה של אורנה וכך הלכנו ארבעתנו אוחזים ידיים.
"אמרתי לך שאני דואג לבנות", קרצתי לעודד.
"מאיפה הבאת אותן?", לחש לי.
"אני לא הבאתי אותן, אתה הבאת אותן", צחקתי אליו, מבלבל אותו.
"מה?", שאל בחוסר הבנה.
"מעריב לנוער", צחקה אליו אורית.
עודד הסתכל עליה לרגע, מנסה לקלוט ואז אמר, "רגע, את שלחת לו תמונה שלך בדואר, אני ראיתי אותך", זיהה אותה לבסוף, "אבל אמרת שלא כתבת לאף אחת", התלונן אליי.
"אז אמרתי", צחקתי.
"אז כמה זמן אתם כבר יוצאים יחד?", שאל.
"כמה זמן זה כבר?", שאלתי את אורית מראה כאילו אני מחשב משהו ולא מצליח.
"חצי שעה בערך", אמרה לי.
"מה, רק היום נפגשתם?"
"כן, החלטנו, אורנה ואני להפתיע את תומר ולשאול אותו אם הוא רוצה לצאת איתנו", הבהירה אורית.
המשך הערב היה מהנה, ההופעות נמשכו אל תוך הלילה והזיקוקין התרוממו אל על בצבעים חזקים.
"אני כל כך אוהבת זיקוקין", אמרה אורית נצמדת אליי.
"גם אני", אמרתי, מחבק אותה מאחור.
אורנה ועודד עמדו לידינו באותה הצורה, מחובקים, חיוך גדול נסוך על פניה.
עודד קרץ לעברי, "אתה רואה שטוב ששלחתי את המודעה".
"אני מסכימה איתך, טוב שעשית את זה", אמרה אורית ונשקה לי על הלחי.
"אני נאלץ להסכים הפעם", אמרתי בקול כנוע, "אבל זאת הפעם האחרונה שאתה מתערב לי בחיים".
"בטח", ענה עודד בקול שהבטיח לי עוד הרבה הפתעות בלתי צפויות בעתיד.
נאנחתי לעצמי, חברים טובים, אי אפשר איתם ובטח שאי אפשר בלעדיהם...
מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי.