בית החווה

 

 

 חזרה לכל הסיפורים

בית החווה

"נוסעים אל דודה לאה למושב", אמרה האם לשני בניה הקטנים כשהעירה אותם בבוקר יום השבת.

"אל דודה לאה?", שאל יואב הקטן בקול מופתע.

"כן", ענתה אמו, "היא מחכה לנו".

"איזה כיף", אמר יאיר, האח הגדול יותר.

"קדימה תזדרזו", האיץ בהם אביהם, אורי.

הילדים מיהרו לקום ממיטתם, התלבשו במהירות וזללו את ארוחת הבוקר כאילו השטן בעקבותיהם.

"האם נראה גם את ג'ימי?", שאל יואב בציפייה.

"דודה לאה אמרה שהוא כבר מחכה לכם", אמרה האם, יודעת עד כמה יואב קשור אל גור הרועה גרמני הקטן שנאלץ לוותר עליו לפני שלושה חודשים.

"אני מתגעגע אליו מאוד", אמר יואב, מתחיל שוב במסע הריכוך של אמו, מנסה להחזיר את הכלב הביתה.

"אנחנו נוסעים לבקר אותו, הוא לא חוזר איתנו!", אמרה אמו בקול שאינו משתמע לשתי פנים.

הבעת האכזבה נראתה על פניו של הילד.

אורי הביט באם, צביה, במבט מתחנן, גם הוא התגעגע אל הגור הקטן שכבש את לב כולם.

"אני לא מחזירה אותו הביתה, הרופא אמר שהשערות שלו לא בריאות לילדים קטנים", אמרה צביה בקול מתגונן.

"את קובעת", אמר אורי, מושך בכתפיו, יודע עד כמה הילדים יתאכזבו כשיהיו בדרך חזרה ללא הכלב הקטן.

 

---

 

הם נסעו בשביל אשר הוביל  למושב, סביבם נפרשו השדות הגדולים, מלאי יבולים שונים. במרחק נראו הפרדסים מלאים פרי הדר שצבע את העצים בצבעי כתום וצהוב.

"אני כל כך אוהבת להריח את האוויר פה", אמרה צביה.

"נראה מה תגידי כשנעבור על יד הרפת", צחק אורי שידע כי יעברו ליד הרפת בעוד דקות ספורות.

"אתה תמיד אוהב להרוס!", כעסה צביה.

"אנחנו נראה את ג'ימי בקרוב", אמר יאיר ליואב, מנסה להרגיע אותו.

"אתה חושב שהוא יזכור אותי?", שאל יואב בחשש.

"אני בטוח שכן", הרגיע אותו יאיר.

הם חצו את שער המושב, נוסעים על הדרך המשובשת עם רכבם הפרטי.

"אני ממש לא מבין מדוע הם לא מתקנים פה את הכביש", התלונן אורי כמו בכל פעם בה הגיעו למושב.

"כנראה בגלל הטרקטורים שעוברים פה", ניסתה צביה לתת תירוץ משלה לעניין.

"נראה לי יותר כמו בעיית תקציב", אמר אורי כשנעצר ליד כלוב גדול של תרנגולי הודו.

"למה עצרנו?", שאלה צביה.

"מיד תראי", אמר אורי.

"ילדים, אתם יודעים מתי פורים?", שאל אורי את הילדים מאחור.

"לא אבא", אמר יאיר.

"אז תשאלו אותם", אמר אורי, מצביע על תרנגולי ההודו.

"אבל הם תרנגולים, אבא", צחק יואב.

אורי פתח את החלון וצעק לעבר התרנגולים, "מתי פורים?"

תרנגולי ההודו המבוהלים החלו לקרקר בקול גדול, "אדרדהרהדרהדרהדר..."

"אתם רואים!", אמר אורי בקול מלא גאווה, "אפילו התרנגולים יודעים שפורים זה באדר".

הילדים צחקו בקול גדול וצביה ניסתה להבליע חיוך קטן שבצבץ על שפתיה, לא רוצה להראות לאורי שהצליח להצחיק גם אותה.

לאחר מכן חזרו אל הכביש ודקות מעטות לאחר מכן הגיעו אל בית החווה של הדודה לאה.

כשיצאו מהרכב אחז יואב הקטן את ידו של אחיו יאיר, מנסה להתרגל שוב לגודלו העצום של בית החווה.

הבית עמד בתוך רחבת דשא גדולה.

הוא התנשא לגובה של שתי קומות והיה מכוסה בגג רעפים אדום.

רוחבו היה כשלושים מטר והוא אכסן בתוכו כחמישה עשר חדרים.

ניתן היה לראות את החיבור שנעשה בין הבניין המקורי לבין החלק החדש שנבנה מאוחר יותר, בשנה האחרונה.

בחצר עדיין היו שקי המלט והבטון היות ועדיין הגימור החיצוני לא הסתיים.

"אמא, אני לא זוכר את הבית כזה גדול", אמר יאיר בחרדה.

"זה בגלל שהדודה לאה והדוד ירון שיפצו את הבית והרחיבו אותו מאז שביקרנו פה", הסבירה צביה.

"שלום לכם", קידמה את פניהם דודה לאה שיצאה לקראתם.

"שלום דודה, איפה ג'ימי?", שאל מיד יואב, חסר סבלנות.

"שלום גם לך יואבי", צחקה הדודה לאה, "ג'ימי כנראה נמצא מאחור, יחד עם כולם", ענתה לו.

יואב, חסר סבלנות, עזב את ידו של יאיר ומיהר להקיף את הבניין, ממהר אל הכלב.

יאיר מיהר לרוץ אחריו, מרגיש אחראי על אחיו.

"ילדים", צחקה צביה, "אז מה שלומך, לאה?"

"הכול מצוין, עובדים", ענתה לאה מחייכת, מסמנת להם בידה להצטרף אליה אל החצר האחורית.

"ג'ימי!", צעק יואב כשראה את הכלב הקטן מתרוצץ על המדשאה האחורית בין שאר המשפחה שהגיעה לביקור.

הכלב הקטן זקף את אוזניו, נעצר במקומו כאילו אינו מאמין שהוא שומע את קולו של הילד הקטן שטיפל בו והאכיל אותו לאחר שהועבר מאמו. הוא הפנה את ראשו לאחור וראה למולו את אדונו הישן.

לאחר שנייה נוספת הוא זינק במהירות אל עבר הילד שרץ לקראתו עד שהשניים פשוט נתקלו אחד בשני והתגלגלו על הדשא יחדיו בשמחה חסרת מעצורים על האיחוד מחדש.

"זה לא יאמן, אבל הוא ממש זוכר את יואב", עקץ אורי את צביה.

"תפסיק כבר, גם ככה יש לי נקיפות מצפון כל פעם מחדש", אמרה צביה.

אחר הצהריים עבר במהירות וחלק מהאורחים חזרו לבתיהם, מותירים רק חלק מהמשפחה ללון בבית החווה הגדול.

לול התרנגולות בקצה החווה השתתק בזמן שהחושך ירד והתרנגולות החלו להירדם.

"ילדים, אתם ישנים למעלה עם בני הדודים שלכם", אמרה דודה לאה, "וההורים ישנים פה!", הצביעה על חדר שינה זוגי בקומת הקרקע.

יואב ניסה להכניס את ג'ימי אל הבית יחד איתו, אך הדודה אמרה בצורה חד משמעית, "החיות ישנות בחוץ!"

"דודה לאה, בבקשה!", התחנן יואב, "יהיה לו קר בחוץ"

"הוא חי בחוץ מהיום שהגיע לכאן, הוא יסתדר!", פסקה הדודה לא מוכנה לשמוע תירוצים נוספים.

"לילה טוב ג'ימי", נפרד יואב מהכלב הקטן שנותר בחוץ עם הכלבים הגדולים.

 

---

 

חושך, אמצע הלילה הגיע. מבעד לחלונות לא ניתן היה לראות דבר דרך החושך המוחלט.

לפתע יואב הקטן זז בשנתו, כאילו משהו הפריע לו להירגע.

"ג'ימי", מלמלו שפתיו הקטנות לפני שהתעורר בבהלה, לא בטוח מה בדיוק קרה.

הוא הביט סביב, לא רואה דבר, שומע את נשימותיו הקצובות של אחיו יאיר לצידו.

הוא בהה בחושך לעוד מספר שניות והחליט לחזור לישון כששמע את היללה קורעת הלב נשמעת מרחוק.

"ג'ימי!", קרא בקול, משהו קורה לג'ימי שלי!"

"מה?", שאל יאיר בקול מבולבל, מתעורר מהצעקה.

"יאיר תתעורר, משהו קורה לג'ימי!", נענע אותו יואב בחרדה.

"יואב, זה היה חלום, תחזור לישון", אמר יאיר, עייף, מותש מהיום הארוך.

יללה נוספת, חזקה מהקודמת נשמעה שוב, הפעם גם יאיר שמע אותה.

"יאיר, תעשה משהו", התחנן יואב, מפוחד וחסר אונים.

"אני לא יודע מה לעשות", אמר יאיר, מפוחד גם הוא לא פחות.

יללה שלישית, קורעת לב נשמעה שוב, הפעם לא היה ספק שג'ימי הוא המיילל ככה.

"תעיר את אבא ואמא", אמר יואב.

"טוב, אבל אתה לא זז מכאן!", פקד יאיר ומיהר במורד המדרגות.

יואב נשאר בחדר לבד, הוא שמע את הבית מתעורר לחיים, בני דודיו גם הם ירדו למטה, מותירים אותו לבדו בקומה העליונה בזמן שכולם יצאו החוצה כדי להבין מה קורה עם הכלב הקטן והמפוחד.

היללות נשמעו תכופות יותר ויותר, אך עוצמתן החלה לרדת, כאילו הכלב הקטן התחיל להתעייף מלבכות.

הדקות התארכו ויואב הקטן רצה לרדת למטה, אך פחד לעשות זאת לבדו.

 

---

 

הכלב הקטן היה תקוע תחת הבניין, רגלו נתפסה בין שני בלוקים שהונחו שם והוא לא הצליח לשחרר אותה. הוא קרא לעזרה, אך איש לא הגיע לחלצו.

אט אט הוא התעייף מניסיונות החילוץ של הרגל, אך הוא עדיין המשיך לקרוא לעזרה.

לפתע הוא הרגיש בתנועה לימינו, משהו זז בין האבנים והחצץ, משמיע קולות משונים.

הכלב הקטן התחיל לייבב בפחד גדול יותר, חסר אונים.

הוא שמע אבנים נוספות זזות, הפעם קרובות הרבה יותר, מקל מוזר וחי התקדם לעברו, משמיע קולות משונים של רשרוש.

ג'ימי מעולם לא שמע מקל מרשרש קודם לכן, מוחו הקטן, אך החד הבין שמדובר פה במשהו מסוכן, הוא הגביר את קריאות העזרה עוד יותר ככל שהמקל המוזר התקדם אליו במהירות, זוקף לפתע את קצהו כלפי מעלה חושף פה בעל שתי שיניים חדות ומפחידות, מזיל ריר מוזר מפיו.

ג'ימי חשף את שיניו כלפי היצור המוזר, אך רגלו התפוסה הגבילה את תנועתו.

המקל המוזר הקיף אותו מספר פעמים, מחפש את נקודת התורפה של הכלב הקטן וחסר האונים.

לאחר סיבוב נוסף, הוא זינק במהירות על רגלו של ג'ימי, מכיש אותו באכזריות, ממלא את גופו בארס קטלני, לא מותיר לכלב הקטן סיכוי.

ג'ימי ייבב ייבבה חזקה נוספת לפני שגופו החל לפרפר את פרפוריו האחרונים.

לפתע האיר אור גדול את תחתית הבניין, מבריח את הנחש ממקומו אל עבר אחת המחילות תחת הבניין, מותיר את הכלב הקטן, בודד, נטוש, חסר חיים.

 

----

 

לבסוף ג'ימי הפסיק לבכות, השקט הפחיד את יואב עוד יותר.

לאחר מספר דקות הגיעו הוריו לחדר יחד עם יאיר אחיו.

"מה קרה שם? איפה ג'ימי?", שאל יואב בפחד.

"יואב, אני כל כך מצטערת, ג'ימי מת", אמרה אמו, דמעות בעיניה, "הוא נתקע תחת הבניין ונחש הכיש אותו."

"לא נכון, אתם משקרים!", צרח יואב הקטן בקולו המיואש.

"יואב, אני כל כך מצטער", אמר אביו, מנסה לחבקו.

"זה לא יכול להיות, אני רוצה לראות אותו!", צרח יואב בהיסטריה.

"דודה לאה לקחה אותו לקבורה", אמר יאיר מביט באחיו הקטן בצער כשדמעה יורדת מעינו.

יואב הביט במשפחתו כשדמעות גדולות יורדות מעיניו ללא הפסקה, מבין לבסוף שהוא איבד את כלבו הקטן לעד.

 

 

 

 

מבוסס על סיפור אמיתי 

 חזרה לכל הסיפורים