אבא

אבא – זיכרון 1

"הולכים לגן המשחקים", אמר אבא וחיוך גדול עלה על שפתיי.

אהבתי שאבא היה אתנו בשבת ולא היה יוצא לעבודה מוקדם בבוקר לפני שכל הבית התעורר כי היה צריך להתייצב כבר בחמש בבוקר ליציאת הסיבוב הראשון שלו לירושלים בחברת אגד בה היה נהג שנים רבות וחוזר מאוחר בלילה רק כדי להירדם אל מול הטלוויזיה.

התלבשתי מהר, לא רוצה להפסיד רגע אחד במגרש המשחקים עם אבא.

יצאנו למגרש, רק אני והוא כמו שאהבתי, אחי הגדול נשאר עם אמא בבית.

אחזתי את ידו הגדולה של אבא, נהנה להיות איתו.

אבא מצדו אחז בי בחוזקה שלא ארוץ במקרה לכביש ובידו השנייה אחז במסרטה הגדולה איתה אהב לצלם אותנו תמיד. אבא אהב את סרטי 8 המ"מ שלו איתה הסתובב בכל מקום נהנה לעשות סרטים ביתיים.

הגענו לגן המשחקים ומיד רצתי לעבר המתקנים כדי לנצל כל רגע בעוד אבא צופה בי ומצלם אותי מתנדנד על הנדנדה לגובה, מסתובב בקרוסלה וצוחק אל העולם.

בגינה היה גם סולם מרובע גדול שעליו נהניתי לטפס ובמרכזו היה עמוד עליו הייתי מחליק מטה לאחר שטיפסתי עליו.

אבא צילם אותי עולה ויורד פעם אחר פעם כשחיוך גדול נסוך על פניו בראותו אותי נהנה.

טיפסתי על הסולם שוב, כדי להראות לאבא איך אני מצליח לעשות זאת שוב כאשר מרוב התלהבות בזמן הירידה האחיזה שלי התרופפה ונפלתי מלמעלה מתרסק על הרצפה הקשה בתחתית הסולם.

לרגע אחד הייתי בהלם מהמכה שקיבלתי בידי ואז התחלתי לבכות בקול מהכאב החד.

אבא רץ לעברי כשמבט דואג על פניו, הניח את המסרטה על הרצפה לצידי ומיד משך אותי אליו, מחבק אותי ובודק אם הכל בסדר אצלי.

"מה כואב לך?", שאל בדאגה בעודו יושב על הרצפה הקשה ואני מונח בזרועותיו המחבקות שעטפו אותי ברכות.

"היד", אמרתי בקול בוכה.

אבא בדק את היד ואמר, "זו רק שריטה, הכל יהיה בסדר", הוא נשק לידי על השריטה וחיבק אותי יותר חזק.

לאחר שהרגיע אותי בחיבוקו ומילותיו, הסתכלתי על היד וראיתי שבאמת הייתה שם רק שריטה ששרפה מעט, אבל לאחר שאבא נשק לה הכאב כאילו נעלם באוויר.

חזרנו לאיטנו הביתה כשאבא אוחז בידי ואני נתמך בו כאילו היה עוגן חזק וידעתי שאבא תמיד יגן עליי כשאזדקק לו.

וככה זה באמת היה...עד ליום מותו.

אבא – זיכרון 2

יום אחד, לאחר שהיה בפנסיה, אבא הלך ברגל מביתנו בגבעתיים לחברו שגר ברמת גן.

בדרך חזרה הוא פגש בדרכו כלב וליטף את ראשו.

לאחר שהמשיך בדרכו ראה שהכלב הולך אחריו ולא עוזב אותו, אז מידי פעם עצר והמשיך ללטף אותו, נותן לו אהבה.

אבא היה בדרכו לחבר אחר שגם גר ברמת גן, ולא ממש מיהר.

בסופו של דבר הגיע לביתו של חברו כשהכלב מלווה אותו לאורך כל הדרך ולא מוכן לעזוב אותו.

אבא אמר לכלב שיחכה בחוץ ועלה לבקר את חברו, בטוח שהכלב יעזוב ויחזור לביתו לאחר שיראה שאבא לא חוזר.

לאחר כשעה אבא ירד למטה כדי לחזור לביתו וגילה שהכלב יושב בכניסה ממתין לו בסבלנות.

הוא ליטף אותו שוב והמשיך בדרכו כשהכלב שוב הולך לצידו כאילו אימץ אותו לחייו.

אבא עלה הביתה כשהכלב איתו.

"מי זה?", שאלה אמא את אבא.

"זה החבר החדש שלי", ענה אבא.

"ומה בדיוק תעשה איתו?", שאלה אמא לא מבינה.

"אני עדיין לא יודע, אולי נפרסם מודעה שמצאנו אותו ומישהו יבוא לקחת אותו", ענה אבא בתמימות, יודע עמוק בפנים שהוא כבר מאוהב בכלב.

הם נתנו לכלב לאכול ולשתות והכלב הרגיש בבית, נצמד לאבא בכל פינה שהלך.

"איך נקרא לו?", שאלה אמא, מסתכלת על הכלב הענק שנראה כמו דוברמן מפחיד מעורב עם משהו.

אבא הביט בכלב לרגע והחליט, "נקרא לו רקסי, מה דעתך רקסי? מתאים לך?"

רקסי הסתכל על אבא מנסה להבין מה אבא רוצה.

"רקסי, בוא לכאן", אמר אבא.

רקסי הביט באבא לרגע, הוא כנראה ידע מה המשמעות של בוא לכאן ולכן בא לאבא בזריזות, מתחיל לקשר את שמו להוראות.

עברו כמה שבועות, אף אחד לא בא לחפש את רקסי למרות המודעות שאבא פיזר באזור בו מצא אותו.

רקסי הפך לבן בית נאמן לאבא ואמא למשך שנים רבות, נותן לאבא סיבה ללכת לטייל כל יום.

עברו כמה שנים ומצבו הבריאותי של אבא התדרדר, היה כבר קשה לו לרדת למטה וללכת ואמא לא יכלה לטפל גם בו וגם ברקסי הנאמן.

"חייבים למצוא לו בית אחר", אמרה יום אחד לאבא בעצב, אנחנו כבר לא יכולים לטפל בו יותר.

אבא קיבל את הידיעה קשה, היו לו הרבה כלבים בחייו וכל פרידה כזו תמיד גרמה לו עצב כבד.

הם פרסמו מודעה של כלב למסירה, אך ידעו שלא יתנו את רקסי לכל מי שיבוא, רק למישהו שבאמת יוכל לתת לו בית חם ואוהב.

לאחר שהגיעו מספר אנשים, בסוף מצאו בית חדש לרקסי, עם חצר גדולה ומשפחה אוהבת עם כמה ילדים שדאגו לטפל ולשחק איתו.

מידי כמה זמן אבא היה נוסע כדי לבדוק מה קורה עם רקסי כדי לוודא שהוא חי טוב.

רקסי חי עוד שנים רבות לאחר מכן בסביבה אוהבת ושלווה.

כזה היה אבא, אוהב אנשים וחיות.

רקסי זיהה באבא את טוב הלב הזה ולכן אימץ את אבא כפי שאבא היה נוהג להגיד, "אני לא אימצתי את רקסי, רקסי אימץ אותי"

אני גם מודה לרקסי שדאג להנעים לאבא את החיים כל זמן שהיו יחדיו, אני יודע שבעצם נוכחותו חייו של אבא היו טובים יותר ובריאים יותר.

יהי זכרם של אבא ורקסי הטוב ברוך.

אבא – זיכרון 3

פעם, לפני הרבה שנים הייתה קבוצת כדורסל שקראו לה מכבי ת"א.

לא מכבי תל אביב של היום, אלא זאת של פעם.

מכבי ת"א עם טל ברודי, מיקי ברקוביץ, מוטי ארואסטי, לו סילבר ואולסי פרי ועוד כמה וכמה שמות גדולים אחרים.

הייתי אז ילד צעיר בסביבות גיל 10 או משהו בסביבות זה.

הם כבר היו אחרי הזכייה הגדולה והיו על המפה.

פעם, אבא שלי שאל אם אני רוצה לבוא איתו לנסיעה שביצע מאגד בשעות אחר הצהריים.

"לאן נוסעים?", שאלתי את אבא, אוהב שהוא לפעמים היה לוקח אותי איתו לנסיעות עם תיירים.

"היום זו נסיעה מיוחדת", ענה לי, "נראה לי שתהנה".

"נו אבא, תגיד לי לאן", לחצתי עליו.

"יש לי נסיעה עם מכבי תל אביב", ענה לי מחייך, יודע שאהבתי לראות אותם משחקים.

"מה?", צעקתי לא מאמין.

"כן", ענה וחיבק אותי אליו.

מאוחר יותר היינו באוטובוס הגדול, נוסעים לאסוף את הקבוצה מהמועדון שלהם.

ישבתי במושב מאחורי אבא כשחברי הקבוצה החלו להיכנס אל האוטובוס אחד אחרי השני בעודי מתבונן בהם, לא מאמין איך כל גיבורי הכדורסל עוברים לידי במרחק של נגיעה.

הנה לו סילבר נכנס תוך כדי שיחה עם אולסי פרי מאחוריו וטל ברודי.

הבנתי שהם נוסעים עכשיו למשחק ידידותי באחד הקיבוצים בצפון, לא ממש משחק ליגה, אבל הם בהחלט נראו כאילו הם הולכים ליהנות שם כי לא היה לחץ.

כולם צחקו אחד עם השני והאווירה באוטובוס הייתה ממש עליזה ורגועה.

כשירדנו מהאוטובוס, נעמדתי ליד אולסי פרי, הבטתי למעלה וחשבתי לעצמי שאני בקושי מגיע לו לקצה העליון של המכנס, הוא נראה לי פשוט ענק.

אולסי הביט עליי למטה, חייך אליי והלך לחדר ההלבשה יחד עם שאר השחקנים.

אבא ראה שיש עוד זמן עד לתחילת המשחק שאמור היה להתקיים במגרש חיצוני בקיבוץ ולא באולם סגור.

המקום היה רוגש עם קיבוצניקים שהסתובבו סביבנו והרבה ילדים מתרגשים.

"רוצה ללכת לעשות אומגה?", שאל אותי פתאום אחד הילדים שהיה לידי.

"אומגה?", שאלתי, לא כל כך מבין מה זה.

"כן, אומגה",, ענה לי והצביע על אומגה קצרה שהייתה פרושה מאחת מצמרות העצים אל האדמה עם סולם לטפס על המשטח שהיה על העץ.

הבטתי לרגע מתלהב, הנהנתי בראשי ורצתי אל אבא להגיד לו שאני על האומגה.

אבא חייך אלי ואמר, "לך תהנה"

עלינו על האומגה פעם אחר פעם כשאנו צוחקים ונהנים.

לאחר כחצי שעה הלכנו לראות את המשחק שהתחיל במגרש לידנו.

היה מלהיב לראות את חברי הקבוצה רצים מצד לצד ומשחקים, למרות שלא היה להם באמת אתגר אמיתי, הקבוצה השנייה פשוט לא הייתה באותה הרמה.

המשחק הסתיים בניצחון בולט של מכבי.

לאחר שהתקלחו והתארגנו עלינו שוב על האוטובוס לחזור הביתה.

חברי הקבוצה היו עם מצב רוח מרומם אחרי הניצחון וכל הדרך דיברו וצעקו אחד לשני מקצה אחד של האוטובוס לשני.

אני מצידי ישבתי שם נהנה מכל רגע, יודע שחוויה כזו לעולם לא אוכל לשכוח.

לאחר שהחזרנו אותם, חזרתי עם אבא כשאני יושב במושב הקדמי ומקשקש לו בהתלהבות על מה שעברתי באותו הערב, על האומגה והחברים שפגשתי ועל המשחק שחווינו יחדיו.

זה היה אחד הימים הטובים ביותר שהיו לי עם אבא שלי.

אבא – זיכרון 4

לאבא היה רכב אהוב במשך שנים רבות, פרינץ 1000 (נסיך) משנת 1969, רכב שהיום כבר לא קיים יותר.

רכב קטן יחסית להיום, הנעה אחורית, אבל בנוי כמו טנק קטן עם פח חזק שהיום כבר לא מייצרים.

אבא אהב מאד את הרכב ונסע בו בגאווה.

אחד מהתחביבים של אבא היה לרדת ביום שבת בבוקר למטה ולהתעסק עם הרכב, היות והיה לו רקע של מכונאי בתור ילד במוסכים של דן, הכיר את המנוע כמו את כף ידו ונהנה לנקות, לכוון, לתקן ולעשות כמעט הכל לבדו, פעם מערכות הרכבים לא היו אלקטרוניות כך שלא הייתה בעיה.

אני זוכר שהיינו יורדים למטה עם אבא כדי לעזור לו בתיקונים, להגיש לו את הכלי הנכון בזמן ששכב תחת הרכב וסידר דברים.

אהבתי את הרגעים האלו שאבא היה זקוק לעזרתי ומנסה להסביר לי מה התקלה ברכב שהיה כבר ישן יחסית והצריך תמיד איזשהו טיפול.

גם שקנינו רכב נוסף לאחר שנים כשכבר גדלנו וקיבלנו רישיון נהיגה, אחי ואני, אבא לרוב המשיך לנסוע בפרינץ לעבודה ואנו התחלקנו רוב הזמן בנסיעה על הרכב החדש שלנו, במקום שזה יהיה הפוך.

כשאבא היה חוזר מהעבודה היינו יודעים על זה תמיד כמה דקות קודם, היות וסטאר, כלבנו האהוב היה מתחיל להשתולל כששמע מהרחוב המקביל את המנוע הייחודי של הפרינץ והודיע לכולנו שאבא עוד כמה רגעים הולך להיכנס הביתה.

כשאבא הגיע קפצנו עליו כשסטאר מסתובב סביבנו בהתרגשות, תמיד שמח כשאבא חזר הביתה.

כשאבא ואמא נסעו לטיול לחול לשבוע, החלטתי יחד עם שני חברים שלי לעשות לו הפתעה.

הרכב כבר נראה דהוי ומסכן, הריפודים כבר היו ישנים ולא היה נעים לנסוע כך.

חבריי ואני שפשפנו את הצבע הישן של הרכב וצבענו אותו כולו בלבן. לאחר שהתייבש צבענו פס שחור של כארבעים סנטימטר בחלק התחתון לאורך הרכב ובאמצע הוספנו פס מתרחב מהחלק הקדמי לאחורי בצבע אדום כחול שהגיע עד מעל מכסה המנוע האחורי.

לסיום על מכסה המנוע מאחור במרכז כתבנו בגדול את  המילה TURBO באדום עם פס שחור מסביב.

לסיום קניתי כיסויי ריפוד והגה חדשים.

הפרינץ נראה חדש לגמרי וכמו רכב מרוץ, עבר אוברול כמו שלא נראה מעולם ואנחנו היינו מרוצים מהעניין.

כשיצאתי לסיבוב עם הרכב שמתי לב למבטים שננעצים בו בהפתעה, אנשים לא ממש הפנימו מה הם רואים.

ימים אחר כך, אפילו התחלתי לקבל הצעות קנייה שנעמדתי ברמזורים.

הוריי חזרו מחו"ל והדבר הראשון שאבי רצה היה לראות את רכבו האהוב.

הוא ניגש לחנייה יחד עם אמא ואנחנו הלכנו אחריהם, מחכים לראות את התגובה.

אבא שתק.

אמא התחילה לפתע לכעוס עלינו מה עשינו לרכב, ומה חשבנו לעצמנו.

אנחנו צחקנו בתוך הלב ואמרנו לאמא שעכשיו הרכב נראה הרבה יותר טוב.

ראיתי על אבא שמצד אחד אינו מרוצה, אך מצד שני הרעיון עצמו שהרכב האהוב שלו נראה כמו רכב מרוץ הצחיק אותו.

אבא לא כעס עלינו, הוא פשוט לא ידע איך עושים את זה.

ימים אחר כך צחקנו על זה שחבריו בעבודה באגד צחקו כל פעם שראו אותו מגיע לעבודה עם הרכב צבוע ככה ואמרו לו שהוא פשוט מיוחד באהבתו לרכב הישן הזה.

לעומת זאת כשאני הייתי לוקח את הרכב לבית הספר מידי פעם כשאבא לקח את הרכב החדש, כל חבריי היו מסתובבים סביב ומתלהבים כמה הרכב יפה ככה ומדליק.

לאבא היה קשה להיפרד מהרכב הישן כשהגיע זמנו. הרכב האהוב עזר לנו להעביר דירה וציוד הרבה פעמים ואפילו מכונת כביסה לאחר שאבא פירק באופן זמני את הכסא לצידו.

הרבה זיכרונות וטיולים היו עם הפרינץ ונסיעות עם כלבי האהוב סטאר.

בסופו של דבר אבא ויתר על הרכב כשהיה צריך יותר מידי טיפולים שאבא כבר לא היה מסוגל לבצע והצריך טסטים כפולים כל שנה.

גם שנמסר לפרוק לבסוף, הרכב היה עדיין במצב תקין ובר נסיעה.

כולנו אהבנו את הרכב המיוחד הזה בעיקר בגלל כל הזיכרונות הטובים שהיו נצורים בתוכו וקול גרגור המנוע המיוחד שלו.

ואני יודע שלמרות שלאבי היו רכבים לפניו ואחריו, הפרינץ (הנסיך) היה תמיד הרכב האהוב עליו...

אבא – זיכרון 5

לאבא היו כמה סיפורים על הרשלה מאוסטרופולי שמאד אהב ונהג לספר אותם לכל מי שיכול היה.

הוא אהב במיוחד את הסיפורים האלו בגלל מוסר ההשכל שבתוכם.

אני יודע שזה לא ממש סיפור על אבא, אך היות ואבא כבר לא יספר אותן יותר והוא כל כך אהב, אני אספר אותן כאן במקומו.

סיפור ראשון -

יום אחד הרשלה הגיע אל שכנו הגביר של העיירה וביקש ממנו מחבת גדולה בהשאלה.

הגביר הסתכל על הרשלה וחשב לעצמו שהוא לא כל כך שמח לתת להרשלה שהיה דיי עני את המחבת הגדולה והיפה שלו, אבל לבסוף נתרצה ונתן לו אותה בפנים חמוצות.

למחרת הרשלה החזיר לו את המחבת  הגדולה בצרוף עוד מחבת קטנה.

"מה זה?", שאל הגביר בפליאה.

"המחבת הגדולה שלך ילדה בלילה את המחבת הקטנה, אז כמובן שהבאתי לך את שתיהן חזרה", ענה הרשלה במבט תמים.

הגביר הביט בהרשלה לרגע וחשב לעצמו שאם הרשלה כזה טיפש, אז מה איכפת לו ולכן לקח בשמחה את שתי המחבתות.

למחרת הרשלה בא שוב אל הגביר וביקש סיר גדול.

הפעם הגביר לא חשב פעמיים ונתן לו את הסיר בשמחה.

למחרת הרשלה החזיר לו את הסיר עם סיר קטן עם אותו המשפט שהסיר הגדול ילד בלילה את הסיר הקטן.

גם הפעם הגביר לקח את שני הסירים וחשב לעצמו שהצליח לסדר את הרשלה הטיפש פעם נוספת.

למחרת הרשלה בא שוב אל הגביר, אך הפעם ביקש את המעיל המפואר והכי יקר שלו בו התגאה כל יום כשהלך ברחוב לפני אנשים.

הגביר חשב לרגע בהיסוס, אך לבסוף לאחר מחשבה נוספת חשב שמה כבר יכול לקרות, מקסימום הרשלה הטיפש יחזיר לו שני מעילים במקום אחד, רווח נקי בשבילו.

למחרת הרשלה לא הגיע.

עברו יום ועוד יום ולאחר מכן שבוע והרשלה לא החזיר לו את המעיל.

הגביר המעוצבן דפק להרשלה על הדלת ושאל אותו איפה המעיל שלו.

"המעיל מת!", ענה לו הרשלה עם מבט תמים בעיניו.

"איך מת?!", צעק עליו הגביר, "מעיל לא יכול למות!"

"אם מחבת וסיר יכולים ללדת, אז מעיל יכול למות!", ענה לו הרשלה וסגר את הדלת מחייך לעצמו חיוך רחב.

סיפור שני –

יום אחד הרשלה היה רעב ועייף ולא היה לו כסף לשלם למסעדה ושינה באכסניה.

הוא נכנס לאכסניה וביקש מבעל האכסניה  אוכל ומיטה לישון בלילה בחינם.

בעל האכסניה הסתכל עליו וסרב.

"אז אני אעשה מה שאבא שלי היה עושה", מלמל הרשלה לעצמו בקול בצורה שבעל האכסניה ישמע אותו בקושי.

"מה?", שאל בעל האכסניה.

"אני אעשה מה שאבא שלי היה עושה", אמר שוב.

"מה אבא שלך היה עושה?", שאל בעל האכסניה בסקרנות.

"את זה אני לא יכול לספר לך על בטן ריקה וכשאני עייף", ענה הרשלה.

"אבל אני רוצה לדעת", אמר בעל האכסניה סקרן עוד יותר.

"אני אגיד לך מה נעשה", ענה הרשלה, "תיתן לי לאכול ומיטה לישון ובבוקר אני אספר לך מה אבא שלי היה עושה"

בעל האכסניה שסקרנותו עוד יותר גברה אמר, "עשינו עסק"

הוא נתן להרשלה ארוחה מזינה ומיטה לישון.

בבוקר כשהרשלה התעורר בעל האכסניה רץ אליו ושאל, "נו, תספר לי מה אבא שלך היה עושה?"

הרשלה הסתכל אליו לרגע וחייך כשאמר, "כשלאבא שלי לא היה אוכל לפני השינה ולא הייתה מיטה לישון בה, הוא היה הולך לישון רעב על הרצפה..."

לאבי היו הרבה סיפורים עם מוסר השכל באמתחתו, רובם ישנים ומלאי חוכמה, חלקם מניסיונו האישי בחיים.

אבא תמיד ניסה לחייך ולהוציא את הטוב מכל דבר גם כשהמצב היה קשה.

אז אני אעשה מה שאבא שלי היה עושה ואנסה לחייך לפחות פעם אחת ביום לכבוד החיוך האוהב שלו...

אבא – זיכרון 6

יד חמה

יד מלטפת

מעבירות אנרגיה מטורפת

יד חמה

לא אומרים מילים

מעבירים תחושות עם כל נשימה

לא הספקתי להגיד כל כך הרבה דברים

לא אמרת לי מילה כמעט

ידנו אחזו אחד בשני

מעבירים זיכרונות של אהבה

יד חמה

יד מלטפת את ראשך

שיר נלחש אל תוך אוזנך

חיוך קטן של רגיעה

יד חמה

יד מלטפת

כל כך הרבה תחושות מציפות את הלב

יד חמה

יד מלטפת

דמעות חונקות

נשימה נעתקת

יד חמה

יד מלטפת

תמיד אזכור לעולם לא אשכך

יד חמה

יד מלטפת

ואנחנו שניים שהפכו לאחד ♥

אבא – זיכרון 7

אבא אהב את הוריו.

הוריו, סבי וסבתי, היו זוג מאד מיוחד.

סבי היה יושב ראש הבונים החופשיים וסבתא עקרת בית פולניה אוהבת שאפילו נהגה להכין קובות סוריות, מאכל שכלל אינו מתאים לפולנייה סטנדרטית.

בילדותו להוריו היה בית על הקרקע ברחוב בתל אביב, מרחק הליכה מהים.

סבתא הייתה נוהגת ללכת כל בוקר לחוף הים, לא משנה אם זה היה קיץ או חורף, נפגשת עם חברים על החוף ושוחה או מתעמלת. היא עשתה זאת כמעט עד פרידתה מאיתנו.

לאבא היה חשוב מאד לפגוש את אמו ואביו והיות ובמשך השבוע עבד עד שעות מאוחרות, נהגנו לנסוע אליהם כמעט כל שבת לארוחת צהריים ובזמן הזה אבא תמיד נהג לבדוק אם הבית צריך תיקון או שניים.

לאחר שנים הבית הפך לבניין קומות, אך נוהג הביקור נשאר כשהיה.

סבתא ואבא תמיד היו מספרים לנו שכשאבא היה עדיין ילד בבית על הקרקע, סבתא נהגה להשכיר את אחד החדרים בביתה ומי ששכר אצלה את החדר הייתה לא אחרת מאשר רבקה מיכאלי הצעירה אשר הרגישה בביתה כמו בת בית נוספת. את רבקה מיכאלי נהגו לבקר כל מיני חברים אשר אחד מהם היה מבקר דיי קבוע והתחבר גם עם אבי ותמיד דיבר איתו, ישראל גוריון האהוב, אשר לימים עבר הוא לחדר האחורי בחצר הבית.

במשך השנים אחר כך יצא לאבי ולי לפגוש את ישראל גוריון פעמיים בנסיבות שונות ותמיד היה עולה על פניו חיוך כשראה את אבי ותמיד שאל לשלומו, כמו ראה חבר קרוב שמזמן לא נפגש עמו.

סבתא תמיד דיברה באהבה על ישראל ורבקה וסיפרה לנו איך תמיד היו מתאמנים יחד על תפקידים שונים בתחילת דרכם כשרק החלו להתפרסם.

לעולם לא אשכח איך אהבנו תמיד להגיע לבית סבי וסבתי יחד עם הוריי, איך תמיד הייתה דאגה הדדית.

את שעות משחק השחמט ששיחקתי עם סבי ואבי מהם למדתי את רזי המשחק המורכב אשר בתחילה הובסתי בו פעם אחר פעם, עד שלבסוף הייתי מסיים מנצח לאחר האימונים הרבים אותם העבירו לי.

כלבי סטאר תמיד אהב להגיע לשם ולקבל פינוקי אהבה מסבתי אשר אהבה אותו, נזכרת בכל הכלבים שהיו להם בבית הקרקע שנים קודם.

אבא סיפר לי על אחד מכלביו, כלב אשר מצא ברחוב ואימץ.

באותה תקופה סבי לא אהב את הרעיון ובאחד מטיוליו למשפחתו בטבריה, לקח איתו את הכלב ונתן אותו למשפחתו שם מבלי לומר דבר לאבי, אשר גילה זאת רק לאחר מעשה.

לאחר מספר ימים הודיעו לו שהכלב ברח ונעלם.

אבי היה מאד עצוב על לקיחת הכלב והיעלמותו אחר כך.

כעבור חצי שנה, הכלב חזר הביתה אל זרועותיו, מלוכלך, רזה ומורעב.

לאחר אותו מקרה אבי כבר לא היה מוכן לוותר עליו יותר והכלב נשאר יחד איתו עד ליומו האחרון.

חיות וכלבים במיוחד תמיד נמשכו אל אבי כמו מגנט.

גם לנו בתור ילדים היו תמיד חיות בילדותינו, כלבים, עכברים לבנים, אוגרים, דגים וצבי מים.

אימי לא תמיד אהבה את הרעיון, אבל עם לחץ מתון מאתנו הילדים ואבא לבסוף תמיד נעתרה לשיגעון הבא שלנו.

אני מתגעגע לימים המאושרים האלו שלנו כשכולנו היינו עדיין יחד ואני הקטן עדיין הייתי תמים להאמין ששום דבר רע לא יכול לקרות לאף אחד...

אבא – זיכרון 8

האוטובוס הכבד התקדם לאיטו על דרכי העפר בין נופי סיני.

מידי פעם ניתן היה לראות את רכבי הצבא והטנקים נעים על הדרך או עומדים בצדי הדרכים כשחיילים עייפים ומלאי אבק מטפלים בהם או יושבים על הצריחים.

יריות נשמעו למרחוק או פיצוצי פגזים, לפעמים נשמעו גם קרובים מאד, כאילו מעבר לגבעה הקרובה או מאחורי אחד ההרים.

הנהג היה עייף מאד לאחר שכבר כמה ימים נסע בדרכי העפר כדי להעביר חיילים אל תוך המוצבים והשורות הראשונות ולהחזיר חיילים אחרים הביתה.

האוטובוס היה מכוסה בברזל מרותך לדפנותיו על מנת להגן עליו מעט מכדורים תועים שעלולים היו לחדור לתוכו במהלך הקרב.

האוטובוס גמגם מידי פעם שמנועו מלא האבק השתעל כאילו אינו חפץ להתקדם עוד, כאילו אומר די עם הלחימה הבלתי נגמרת הזו.

הנהג הביט במראה הפנימית, רואה את החיילים העייפים וציודם הכבד מונח על הרצפה או על ברכיהם, מלאי אבק ועיניהם כבויות מעייפות לאחר הלחימה הקשה בתוך החולות החונקים.

הוא חשב כמה הוא שמח שהוא יכול להיות שם עבורם ולהביא אותם הביתה.

הוא התקרב אל מסילת הרכבת אותה היה עליו לעבור כדי להמשיך הלאה הביתה.

מרחוק ראה את הרכבת המתקרבת כשלפני הקטר הייתה קרונית נמוכה למקרה שיהיה מוקש על המסילה והיא זו שתפגע ולא הקטר שמאחוריה.

האוטובוס עלה באיטיות על המסילה ולפתע נראה שנגמרו לו כוחותיו ומנועו כבה בעודו על המסילה.

הרכבת התקדמה אל עבר האוטובוס ונהג הקטר שלפתע הבחין באוטובוס העומד בדרכו החל לצפור בטירוף תוך כדי ניסיון נואש לעצור את הרכבת הדוהרת קדימה.

הנהג הבחין ברכבת וניסה במאמצים נואשים להתניע את האוטובוס העייף שוב פעם אחר פעם, אך האוטובוס סרב להתניע.

הרכבת הייתה כבר במרחק של כמה עשרות מטרים מאטה אך לא ניתנת לעצירה.

לפתע הנהג הצליח להתניע את האוטובוס העייף והחל לקדמו קדימה באיטיות, במיוחד גם בגלל משקלו הכבד אשר נבע מהציוד ומפלטות הברזל הכבדות אשר הולחמו לשלדתו מבחוץ.

התאונה הייתה בלתי נמנעת וצריחת הבלמים של הרכבת התערבבה עם רעש הפגיעה באוטובוס אשר עדיין היה בחלקו האחורי על המסילה.

הרכבת הוסטה ממסילתה והמשיכה בנסיעתה מעבר לפסים והחוצה מהם, נעצרת לבסוף על האדמה החומה.

האוטובוס הועף מהמכה אל הצד השני, נשאר עדיין על גלגליו למרבה המזל.

הנהג המבוהל הביט לאחור אל עבר החיילים המבולבלים אשר התעוררו מהשינה בה שקעו ולא ממש הבינו מה קרה להם.

"כולם בסדר?", שאל הנהג בדאגה, לא מבין איך אחרי המכה עדיין הוא רואה את האוטובוס שלם מבפנים.

לאחר בדיקה קצרה ראה שכל החיילים לא נפגעו בדרך נס ויצא החוצה לראות מה קורה שם.

הוא הביט על האוטובוס ולא האמין, היות והחלק האחורי של האוטובוס היה מוגבה יותר ולרכבת הייתה קרונית הביטחון, הקרונית פשוט נתקעה בחלק התחתון של האוטובוס, חתכה אותו מאחורי הגלגלים האחוריים, דוחפת אותו מהמסילה החוצה ועפה לכיוון השני מושכת אחריה את הרכבת מחוץ לפסים ורחוק מהאוטובוס הפגוע.

התברר שזו הייתה רכבת משא שהיו עליה רק צוות הקטר וכמה שומרים שכולם לא נפגעו גם הם מלבד זעזוע מהאירוע.

 לפתע ניגש אחד החיילים לנהג ואמר, "סליחה, אני ישבתי מאחור על המושב האחורי והתיק שלי היה בין הרגליים יחד עם הפנס שלי. אני לא מוצא את הפנס נראה לי שהוא נפל מהחור"

"איזה חור?", שאל הנהג בבלבול.

החייל לקח אותו חזרה לאוטובוס כדי להראות לו שכל המושב האחורי המוגבה היה מונח באוויר היות והחלק האחורי של האוטובוס נעלם.

לבסוף לאחר בדיקה שכולם בסדר ושנהג הקטר הודיע על האירוע, הנהג ניסה להתניע שוב את האוטובוס למרות שלא האמין שהאוטובוס יוכל לזוז שוב.

למרבה הפליאה, האוטובוס הזקן התניע לאחר ניסיונות ואפילו הצליח להביא את החיילים הביתה עם סיפור מופלא לכל חייהם.

והנהג הזה היה אבא שלי, סיפור לא יאמן אבל אכן קרה במציאות במהלך המלחמה בסיני.

אבא היה האיש שהצליח להוריד רכבת מהמסילה עם אוטובוס מלא אנשים ובלי לפגוע באף אחד.

לאבא היו מספר תאונות בחייו שהיו מעורבים בהם אוטובוסים.

באף אחת מהתאונות שהיו יכולות להיגמר באסון מוחלט ובמוות אף אחד מעולם לא נפגע למעט פגיעות קלות ולא רציניות או שריטות.

כנראה שלמרות כל המקרים האלו, מישהו שמר על אבא כדי שישמור על אחרים כמו מלאך אמיתי.

אבא – זיכרון 9

אחד הסיפורים שאבא היה נהנה לספר זה על התקופה בה עבד בתור נער צעיר בן 14 במוסך האוטובוסים של חברת דן, אחת התקופות המהנות בחייו.

הוא היה עוזר לנהגים לנקות את האוטובוסים ובמוסך למכונאים.

אחת החוויות היותר מצחיקות שלו הייתה כשהיו נותנים לו לקחת את האוטובוסים ולהעבירם לשטיפה בתוך המוסך מתעלמים לחלוטין מגילו הצעיר ומזה שלא היה לו רישיון.

הוא היה מספר שכשהיה נוהג באוטובוס אנשים לא הבינו איך האוטובוס נסע ללא נהג היות ובקושי ניתן היה לראותו מאחורי ההגה הענק של האוטובוסים מהסוג הישן.

את הסיפור הזה שמעתי עשרות פעמים היות ותמיד זה היה מעלה חיוך גדול על פניו של אבא בזמן שסיפר אותו.

אבא – זיכרון 10

במשך שנות ילדותי באגד מקום עבודתו של אבא היו עושים לעובדים ימי כיף במשך השנה.

אחד מימי הכיף הלל היה צליחת הכנרת, כשעוד היו בה מים וטבריה הייתה מקום שוקק וכיפי להגיע אליו.

ישנם כמה סיפורים שזכורים לי מטבריה.

סיפור ראשון,

"נכנסים למים עוד כמה דקות", אמר אבא כשעמדנו כבר מוכנים לצליחת הכנרת  בבגדי ים וכובע שחיה עם מספר עליהם, "הם מיד יודיעו להגיע להזנקה".

אחי ואני רצנו קדימה לעבר עמדת ההזנקה כשאבא ממהר אחרינו שלא נאבד לו בבלגן של הכניסה למים.

"מוכנים? כנסו למים!", נשמעה הקריאה ברמקולים ומיד כל המתחרים נכנסו למים בריצה כשאנו רצים בצמוד לאבא.

כשנכנסו למים הרגעים הראשונים היו ממש קרים, אך לאחר כמה שניות של שחיה כבר התחלנו להתחמם.

"אל תשחו כל כך מהר", אמר לפתע אבא, "יש לנו עוד דרך ארוכה, אני לא רוצה תתעייפו"

המשחה היה באורך של קילומטר וחצי, לא כזה נורא, אבל לילד בן 10 בערך שלא היה ממש בכושר, זה היה יכול להיות אתגר לא קטן.

"אני אעשה את זה בלי בעיה", אמרתי לאבא בביטחון מופרז, מרגיש שאני עדיין מלא כוחות.

התקדמנו לאיטנו כשלאט לאט התחלתי להרגיש את העייפות בשרירים. מסביבנו הסתובבו סירות אשר מידי פעם הוציאו מהמים שוחים עייפים שלא יכלו להמשיך יותר.

כל פעם שראיתי סירה מוציאה מישהו, חשבתי לעצמי שאני לא יכול לאכזב את אבא וכוחות מחודשים זרמו בגופי, היצר העקשני שלי נכנס לפעולה.

"אתה עייף, רוצה לצאת?", שאל אבא לאחר כקילומטר כשראה שתנועותיי מאטות.

אחי הגדול הסתכל עליי, עדיין חזק להמשיך.

"אני אהיה בסדר אבא, אני אגיע עד הסוף", עניתי בעקשנות, לא מוכן לוותר.

"חכה רגע", אמר אבא, "בוא תנוח קצת, תחזיק בי".

לפתע הרגשתי את אבא עוטף אותי וצף על המים כשאני אוחז בו וסוף כל סוף יכול לנוח קצת.

אחי הגדול גם נעצר וניסה לצוף גם הוא על המים.

"טוב, בואו נמשיך", אמר אבא לאחר כמה דקות.

המשכנו את השחייה, הפעם הרגשתי כמו חדש אחרי המנוחה על אבא.

לבסוף הגענו יחדיו אל סוף המסלול ויצאנו מהמים כששנינו מחזיקים את משני צדדיו.

"אתה רואה שהצלחתי לסיים", אמרתי לאבא בגאווה כשקיבלנו את המדליה והתעודה שכל מי שסיים את כל המסלול קיבל.

"ברור שהצלחת", ענה אבא כשהוא נותן לי את ההרגשה הכי טובה בעולם.

את המדליה שקיבלתי אז שמרתי לעצמי במשך שנים רבות, כל פעם הזכירה לי איך צלחתי את הכנרת יחד עם אבי ואחי כמו גדול.

אבא תמיד דאג לנו שנהיה גאים במי שאנחנו ובמה שאנחנו מסוגלים לעשות ושלעולם לא נוותר על החלומות שלנו, קטנים כגדולים.

אוהב אותך אבא שלי ♥

סיפור שני

כשהיינו מאד קטנים יחסית יצא לנו לצאת לטיולי אוהלים עם ההורים וחברים מידי פעם.

זכורה לי פעם אחת שבעת טיול כזה, באמצע הלילה החלו רוחות חזקות בזמן שישנו והאוהל שלנו פשוט התרומם באוויר ועף.

אחי ואני נבהלנו מהקור הפתאומי שתקף אותנו לפתע בזמן השינה.

אבא לאחר כמה שניות התעשת וחשב מה אפשר לעשות אתנו עד שיקים את האוהל מחדש ברוח העזה.

לבסוף מצא פתרון יצירתי ומהיר.

הוא לקח אותנו אל הרכב, הפרינץ האהוב.

הוא הניח אותי מעל המושב האחורי על המשטח שצמוד לחלון, מקום שאהבתי להתכרבל עליו לפעמים גם בזמן הנסיעה (כן, פעם לא ממש חגרו חגורות בטיחות, לא בטוח שהיו בכלל כאלו מאחור)

אני התכרבלתי במקומי האהוב ונרדמתי כמעט מיד.

אחי שכב על המושב האחורי מתחתיי, מזיז מידי פעם את רגלי שצנחה עליו מתוך שינה.

אבא חזר להקים את האוהל, אך אנחנו כבר נשארנו לישון באוטו החמים והנח עד לבוקר.

מאז, אהבתי פחות לישון באוהל בלילות, אלא אם כן ממש לא הייתה לי ברירה ?

אבא – זיכרון 11

סרטים.

אבא, אחי ואני אוהבים סרטים.

בילדותינו אבא היה לוקח אותנו לקולנוע כמעט כל שבוע.

באותם הזמנים בתי הקולנוע לא היו מרכזיים ורבי אולמות אלא כל אולם היה עצמאי והיו מסכי ענק, חווית הקולנוע הייתה אחרת.

כיסאות מעץ היו חורקים, וכשמישהו ישב בקצה השורה הרגישו כולם באותה השורה את התזוזה.

לא היו משענות ראש כך שלא יכולת להירדם בזמן הצפייה אלא תמיד היית מרוכז במסך הענק שנתן לך הרגשה שאתה בתוך הסרט.

בתקופות הקדומות יותר בזמן הפסקה היו אפילו מוכרים פופקורן, ממתקים ושתייה בתוך האולם עצמו ולא הייתה צריך לצאת החוצה לקנות אותם.

אהבתי מאד ללכת עם אבי לקולנוע ולדבר אתו אחרי הסרט על החוויה.

פעמים רבות היינו נוסעים אל אבא לעבודה בתחנה המרכזית הישנה ונפגשים עמו שם כדי ללכת לקולנוע מרכז שהיה ממוקם בתחנה הישנה, אשר הקרין בעיקר סרטי קרטה עם ברוס לי האגדי אותו אהבתי בתור ילד.

קולנוע נוסף אליו היינו הולכים היה קולנוע סינמה אחד ושתיים, אחד מבתי הקולנוע הבודדים באותו הזמן שכלל שני אולמות יחד.

לרוב, כשהיינו הולכים לקולנוע זה, אם היו שני סרטים טובים מוקרנים שם, היינו נכנסים לסרט אחד, יוצאים ממנו ומתקשרים לאמא מטלפון ציבורי ואומרים לה שהפעם הסרט ארוך ואנו בהפסקה ונגיע מאוחר ואז נכנסים לקולנוע השני לצפות בסרט שהוקרן שם.

תמיד צחקנו שאמא האמינה לנו ולא היה לה מושג שזה מה שאנחנו עושים.

קולנוע אהוב אחר עלינו היה קולנוע אואזיס ברמת גן.

לרוב, לסיום החוויה או לפני הסרט , אבא היה לוקח אותנו לאכול פלאפל או שווארמה כדי שלא נהיה רעבים כשאנו חוזרים הביתה.

לאבי היה חבר שגר במגדלים, היינו הולכים לבקר אותו ומשפחתו וכשהסרט עמד להתחיל היינו יורדים למטה ונכנסים לאולם הענק.

אני זוכר שבימיו האחרונים של בית קולנוע זה, היינו נכנסים פנימה לאולם ומגלים שאנחנו שם כמעט לבד עם עוד מספר קטן של צופים, לפעמים לא יותר מחמישה או שישה באולם שיכול להכיל מאות.

ההרגשה הזו מצד אחד הצחיקה אותנו, אבל מצד שני גם העציבה אותנו מאד היות וזו הייתה תחילתה של תקופה בה בתי הקולנוע הפכו מרובי אולמות והמסכים כבר לא היו גדולים ומרשימים כמו פעם, מלבד כמה בודדים.

בשנים האחרונות לפני שנכנס לבית האבות אני הוא זה אשר לקח את אבא לקולנוע, השתדלתי ללכת אתו לפחות פעם בחודש.

אבא היה השותף המושלם לסרט, תמיד נהנה כמו ילד קטן, עם הפופקורן והקולה ביד, כשנכנס לאולם הקולנוע הרגיש צעיר שוב לשעה או שתיים עד ששוב נאלץ לצאת החוצה בעזרת ההליכון.

לאחר שאבא נכנס לבית האבות, ביקרתי בקולנוע פעמים מעטות, החוויה בלעדיו הייתה שונה, משהו הרגיש חסר כשידעתי שאני באולם הקולנוע ואבא סגור בבית האבות במצב סעודי לא יכול לצאת יותר לבלות.

מבחינתי ללכת לסרט עם אבא היה להרגיש בבית.

אבא אהב את כל סוגי הסרטים, מצ'רלי צפלין, האחים מרקס אשר הצחיקו אותנו כל פעם מחדש, סרטי הפעולה שריגשו אותנו עם אדרנלין גבוה, סילבסטר סטאלון, ארנולד שוואנצנגר ועוד רבים אחרים.

אני יודע שהקולנוע היה אחד הדברים שהיו הכי חסרים לאבא שאהב סרטים ולהיות באולם הגדול מאז היה ילד קטן.

אבא – זיכרון 12

כשהיינו קטנים, אהבנו ללכת לבתי הבראה ומלונות יחד עם ההורים.

אחד המקומות שיצא לנו ללכת אליו מספר פעמים היה קיבוץ מעלה החמישה לבית הארחה שם.

באחת הפעמים שהלכנו לשם נסענו עם עוד זוג חברים של ההורים וילדיהם שהיו גם חברים שלנו ואהבנו לבלות יחד כל פעם שהזדמן לנו.

רינה, הבת של החברים הלכה אל ברז המים, לא שמה לב במיוחד לצרעות והדבורים שהסתובבו שם.

לפתע שמענו צריחה היסטרית מכיוונה של רינה, לא מבינים בתחילה מה קרה עד שהבטנו אליה וראינו אותה רצה אלינו בטירוף מנפנפת בידיה מנסה להרחיק מעליה את הדבורים שרדפו אחריה כנראה לאחר שהפריעה להם ליד ברז המים.

כולנו היינו בשוק ממה שקורה, מחלצים אותה במהירות לחדרנו, מגלים כמה דקות אחרי כן שפניה מתחילות להתנפח במהירות במקום העקיצה.

הוריה של רינה היו אובדי עצות מנסים להבין איך הם יכולים לעזור לה מלבד שטיפת פניה.

רינה הקטנה בכתה ללא הפסקה, עדיין מבוהלת וכואבת.

אבא קם במהירות הלך לחדרו, חוזר אחרי כמה דקות כשבידו משחת הטייגר בם אותה הביא מטיול במזרח בו היה כמה זמן לפני כן.

"אומרים שזה מרפא כמעט הכל", אמר אבא, יודע שהמשחה כבר עזרה לו בכמה מקרים אחרים.

בזמן שהוריה של רינה ניסו להרגיע אותה, אבא החל למרוח בנדיבות את המשחה, לא בטוח אם זה יעזור או לא.

למרבה הפלא, לאחר כמה דקות, רינה נרגעה מעט ואמרה שהכאב נחלש, אבל פניה נשארו עדיין נפוחות במקום העקיצה.

הוריה של רינה התקשרו לקבלה לברר בקשר לרופא, אך אמרו להם שהמרפאה סגורה ושישלחו להם רופא תורן ברגע שיתפנה.

הרופא התורן הגיע כעבור כשעה, אך עד שהגיע חלק גדול מהנפיחות כבר ירד בעזרת המשחה.

הוא בדק את רינה ואמר שהיא כנראה כבר תהיה בסדר ושמזל ששמנו לה את המשחה כי רינה הייתה עלולה להיות במצב יותר גרוע בלעדיה.

הוא נתן להוריה משחה נוספת למריחה והלך.

למרבה המזל, למחרת בבוקר כבר ירדה כל הנפיחות ורינה הרגישה הרבה יותר טוב ויכולנו להמשיך את החופשה.

אבא שוב הוכיח לנו שהוא יודע לשמור על כולם כפי שעשה תמיד.

אבא – זיכרון 13

סיפור קצר ומוזר על אבא ועליי ותקשורת על חושית...

בזמן שעדיין הייתי בבית הספר היסודי, אבי יצא לטיול מאורגן לחודש למזרח שכלל הרבה מדינות ביניהן עבר כל כמה ימים.

היות ועדיין היינו קטנים יחסית אמא לא רצתה לעזוב אותנו לבד לכל כך הרבה זמן ולכן נשארה בבית אתנו.

יום אחד כשחזרתי מבית הספר היות והגעגוע היה מאד גדול התחלתי לדבר עם אבא בראשי.

"הי אבא, אתה שומע אותי?"

"בטח", ענה לי אבא בתוך ראשי.

"איפה אתה נמצא היום?" שאלתי כי ידעתי שהוא מסתובב בכל מיני מקומות בטיול.

"היום אני בסינגפור", ענה לי בראשי לאחר מספר שניות.

"יפה שם?"

"כן, מאד"

הגעתי הביתה והשיחה הסתיימה.

"אמא, איפה אבא נמצא היום?", שאלתי אותה מיד כשנכנסתי.

"אני לא יודעת, הוא בכל מיני מקומות, אני לא זוכרת את המסלול", ענתה אמא חסרת סבלנות, שלא הבינה מה אני רוצה ממנה פתאום, "למה זה משנה כל כך?"

"אז תבדקי בתוכנית!", דרשתי, פתאום מרגיש שזה חשוב, "אני רוצה לדעת אם הוא בסינגפור"

"למה אתה חושב ככה?", שאלה בפליאה.

"כי ככה אבא אמר לי היום", עניתי בשיא הטבעיות.

אמא בחוסר רצון הלכה אל החדר השני להביא את התוכנית של הטיול, לא מבינה מה אני מדבר.

"רגע..., נראה...", דפדפה בתכניה שכללה הרבה דפים עם תמונות ממקומות הביקור, "היום הוא בסינגפור", אמרה לפתע, מביטה בי במבט מוזר ומתפלא, "הם נמצאים רק לילה אחד", הוסיפה.

"מאיפה אמרת שאתה יודע שהוא שם? אתה בטוח שלא בדקת בתכניה קודם?"

"אמרתי לך, דיברתי עם אבא בדרך הביתה במחשבה", עניתי, לא מבין בעצמי איך ידעתי היות ומעולם לא פתחתי את מסלול הטיול קודם לכן.

כשאבא חזר הביתה, שאלתי אותו אם הרגיש משהו מוזר כשהיה בסינגפור והאם חשב עלינו.

"אני חשבתי עליכם כל הטיול, אך יכולתי אחרת?", ענה אבא, לא מבין על מה אנו מדברים.

עד היום התעלומה לא נפתרה, מאין קיבלתי את התשובה איפה אבא נמצא.

אני רק יכול להגיד דבר אחד קטן נוסף...

בערב שאבא נפטר בשעה אחת עשרה בלילה הרגשתי לפתע חולשה לא מוסברת וסחרחורת.

בשעה אחת עשרה וחצי בלילה אמא הודיעה לי שאבא איננו.

עד היום עדיין אינני יודע את שעת הפטירה המדויקת, אבל אני באמת מאמין שאבא בא לתת לי נשיקת פרידה לפני שעלה למעלה...

אבא – זיכרון 14

בהמשך לאותה נסיעה למזרח של אבא, ישנו עוד סיפור קצת מצחיק.

כשאבא חזר לארץ לאחר הנסיעה של חודש, עצרו אותו במכס עם המזוודות.

כשפקיד המכס ראה שלאבא יש הרבה שמלות חדשות עדיין עם הטיקט עליהן שקנה לאמא, אמר לאבא שילך לקרוא לאמא ושתחזור עם המזוודות.

"אשתי לא באה איתי", אמר אבא.

"אז מה אלו כל השמלות האלו? והקימונו?", שאל הפקיד מבולבל, "אתה רוצה שאני אאמין לך שאשתך נתנה לך לנסוע לבד לטיול למזרח?"

"זה היה התנאי לנסיעה, שאני אביא לה הרבה מתנות", ענה אבא בחיוך, "היא נשארה עם הילדים"

הפקיד המבולבל שלא הבין איך אמא נתנה לאבא לצאת לבד לטיול של חודש למזרח, באותם הימים זה עלה המון כסף והיה טיול מיוחד, שחרר את אבא להמשיך לדרכו, כי לא הייתה לו באמת סיבה לעכב אותו יותר.

אבא תמיד סיפר את הסיפור הזה עם חיוך ענק על הפנים, כנראה החוויה הזו באמת הצחיקה כל פעם מחדש כשנזכר בה.

אבא – זיכרון 15

נסיעה לאילת.

אהבתי לנסוע עם אבא לנסיעות שונות באוטובוס בתור ילד.

מידי פעם אבא היה יוצא גם לנסיעות לאילת, למרות שהקו הרגיל שלו באגד היה תל אביב – ירושלים.

באחת הנסיעות שלו לאילת אליה הצטרפתי אליו עצרנו בפונדק חצבה, תחנה מוכרת ורגילה באותם הזמנים כתחנת מנוחה.

באותו הזמן היה חדר אחורי קטן שמוקצה על ידי הבעלים לנהגים שהביאו קהל, בו נתנו לנהגים ארוחה, אך היות ואני הייתי רק נספח לאבא, על הארוחה שלי אבא היה צריך לשלם.

זה היה בשנות השמונים כשבאותה התקופה התפרסמה הקובייה ההונגרית איתה נהגתי להסתובב כל הזמן.

אחד הנהגים ראה אותי משחק עם הקובייה כשאני לא ממש ניסיתי לפתור אותה אלא רק השתעשעתי בצורות שונות.

"אתה יודע לפצור את הקובייה הזאת?", שאל הנהג.

"כן, בפחות משתי דקות", עניתי בגאווה.

"אני מתערב שהוא לא פותר את זה בפחות משתי דקות", אמר הנהג לפתע לאבי.

"על מה אתה מתערב?", שאל אבא.

"על ארוחה, אם הוא פותר את זה בפחות משתי דקות אני משלם על הארוחה שלו, אם לא אתה משלם לי את מחיר הארוחה", אמר הנהג בביטחון.

"מה אתה אומר?", אבא פנה אליי, מסתיר חיוך.

"אני לא בטוח", אמרתי בקול מהסס, משחק את המשחק עם אבא, "אבל אני יכול לנסות".

"עשינו עסק, אבל אתה משלם גם על השתייה", אמר אבא לנהג.

"הולך", הסכים הנהג מיד, "אבל אני מערבב קודם".

נתתי לנהג את הקובייה, יודע שלא משנה כמה הוא יערבב, אני את הקובייה יודע לפתור.

הנהג ערבב את הקובייה, החזיר לי אותה, הסתכל על השעון ואמר לי, "תתחיל עכשיו!"

הסתכלתי על הקובייה והתחלתי לפתור אותה במהירות, יודע את מה שרק אני ואבא ידענו עוד קודם,

שאני יודע לפתור את הקובייה לפעמים גם בפחות מדקה ובטח לא יותר משתי דקות...

עברה דקה ועשרים והגשתי לנהג את הקובייה פתורה.

"פחות משתי דקות, אה?", אמר, מסתכל עליי ולא מבין איך עשיתי את זה, בזמן שנתן לאבא את התשלום.

"הוא לא אמר לך כמה פחות משתי דקות", צחק אבא גאה בי, גרם לי להרגיש מאושר.

אבא – זיכרון 16

ספרים.

כמה אהבת ספרים אבא.

מהיום שאני זוכר אותך תמיד היה ספר בידך.

אהבת להיכנס אל תוך הסיפורים ולנדוד לעולמות רחוקים.

כל פעם שנפגשנו היית מספר לי על הספר שאתה קורא, מכניס אותי לעלילה.

כבר מילדותי תמיד דאגת שאוהב ספרים, הפכת אותם לאחת האהבות הגדולות של חיי, מקום לברוח אליו כשרציתי לרגע לחיות בעולם אחר.

אני זוכר שכל פעם היית מביא לי ספרים מהספרייה הענקית של אגד, כל פעם שלושה או ארבעה ספרים שהייתי בולע במהירות רק כדי שתביא לי ספרים חדשים שאוכל להיכנס אל עולמם שוב.

השביעיה הסודית, שרלוק הולמס, החמישייה, דנידין הרואה ואינו נראה, קופיקו וצ'יפופו הקופים המתוקים, ספרי מתח ותעלומה, ספרי מדע בדיוני וריגול. וכמובן שהיו גם ספרי הכיס שהיו לך ואני מצאתי אותם מוסתרים והתמכרתי גם אליהם כמו רינגו הבוקר המושלם וג'יימס בונד וכמובן הגדול מכולם, פטריק קים הקוריאני הענק.

לעולם לא אשכח את הימים בהם היית לוקח אותי לספרייה של אגד יחד איתך שאוכל לבחור ספרים בעצמי, הסתובבתי שם קטן בין מדפים ענקיים עמוסי ספרים וכל מה שרציתי היה לקחת את כולם הביתה אתנו, אך הייתי מוגבל לשלושה או לפעמים ארבעה אם הצלחת לשכנע את הספרנית לתת לנו עוד אחד נוסף כי אמרת לה שאני בולע אותם במהירות, מה שמצא חן בעיניה.

והזמן עבר, ואהבתי לספרים גדלה, כבר לא הספיק לי ספרים מהספרייה.

קניתי את סדרת חסמב"ה שיצאה, אוסף משלי כשכל ספר חדש בסדרה התפרסם, אני הייתי הראשון שרץ לקנות אותו בחנות הקטנה ברחוב לידינו, המוכר כבר ידע שאבוא ותמיד שמר לי עותק בצד אפילו מבלי שאבקש.

וגדלתי ועזבתי את הבית, לוקח איתי כבר ספריית ספרים לא קטנה שרק גדלה וגדלה במשך 54 שנותיי.

ולאט לאט הגענו למצב שאני הוא זה שכבר התחיל להביא לך ספרים לקריאה, כי כבר לא יצאת כל כך מהבית ומלבד חנות קטנה של ספרים משומשים ליד ביתך שממנה היית לוקח ספרים מידי פעם בהשאלה כי אמא ואתה הכרתם את בעל הבית, כבר לא היה לך מבחר מספיק.

ואז התאשפזת בבתי החולים ואני כבר הפכתי לספק הספרים שלך, משהו קטן שיוציא אותך לרגע מבית החולים ותמשיך לרוץ בעולמות אחרים ולחלום חלומות מעניינים.

ומבית החולים כבר עברת לבית האבות לכמה השנים האחרונות.

ואני כבר סימנתי כל ספר שהבאתי אליך לקריאה כדי שלא אביא את אותו האחד שוב אליך מהספרייה הענקית שהצטברה בביתי.

שמחתי להיות זה שדואג לך לחומר קריאה כי ידעתי כמה אתה אוהב לקרוא מלבד הקולנוע שכבר לא יכולת להגיע אליו יותר שידעתי שהיה לך כל כך חסר.

ובחודשים האחרונים אבא, גם לקרוא כבר היה קשה לך.

להחזיק את הספר ביד לאורך זמן הכאיב לך בידייך וגם לאמץ את העיניים כבר הקשה עליך.

אז קראת את העיתון היומי והסתפקת בזה, למרות שידעתי שהספרים חסרים לך בדיוק כמו הקולנוע שנעלם לך.

ומידי פעם, כשיצא ספר בסדרת הספרים שאהבת על ג'ק ריצ'ר, בכל זאת הייתי מגניב לך ספר לקרוא, כי ידעתי שאתה אוהב, ואכן התאמצת וקראת אותו, לרגע עובר שוב לעולם אחר עם גיבורים נעלמים.

אהבתי לראות את החיוך על פניך שחימם את ליבי כשראית ספר חדש ומבריק נוחת בידיך.

והיום אתה כבר לא קורא יותר אבא.

ואני נשארתי עם ספריית הספרים הענקית שלי עם מעל ל 1200 כותרים שמאורגנים בקובץ אקסל מסודר ובצד שמאל יש טור אחד שהכותר שלו היא "אבא" וליד חלק נכבד מהספרים ברשימה מסומן "X" כדי שאדע שאלו הספרים שכבר קראת.

והיום אני יודע שכבר לא יתווסף שום X לרשימה ולמרות הקריאה המהירה שלך אבא, כבר לא תספיק כנראה לקרוא את כולם...

אבא – זיכרון 17

טלפון.

זוכר את שיחות הטלפון שלנו אבא.

שיחות יומיות כי זה מה שהיה לנו בתקופה האחרונה בגלל הקורונה הארורה.

לבקר בבית האבות כמעט ולא היה אפשרי, פעם פה ופעם שם, אבל עדייו היו לנו השיחות.

תמיד שמחת לשמוע את קולי, רצית עוד ועוד ממני ואני ממך.

דיברנו על שטויות לפעמים ודברים חשובים בפעמים אחרות.

תמיד שאלת לשלומי, דאגת שארגיש טוב, במקום שאני הוא זה שצריך לדאוג שאתה בסדר.

אמרת שכואב לך כל הגוף מכל הנפילות שנפלת, ממכות שלעולם כבר לא ירפאו.

סיפרת לי על אנשים קשישים בבית האבות שהלכו לדרכם האחרונה והחדרים שלהם התרוקנו, כאילו ניסית להגיד לי שאתכונן כי גם אתה בדרך להעלם.

דיברנו על סרטים וחדשות, דיברנו על ספרים.

סיפרת לי שאתה כבר הפסקת לקרוא ספרים ונשארת רק עם העיתון היומי.

והיה כל הכאב ברקע, הכאב שלא הפסיק וחזר עם כל שיחה.

ואז הגיע גם החמצן אותו התחלת לקבל פתאום כי המצב רק החמיר.

ויום אחד כבר סיפרת שאתה בכסא גלגלים כי כבר ההליכון אינו מספיק וקשה לך לקום וללכת לבד.

ועוד שיחת טלפון ועוד אחת.

ומשיחה לשיחה המצב רק מחמיר ומחמיר ואני לא שם לידך כדי לחזק, רק בשיחות טלפון שלפעמים אפילו את השפופרת של הטלפון בחדר קשה לך להחזיק יותר מידי זמן.

אבל תמיד תמיד ולא משנה מה, שאלת מה שלום כולם, מסרת ד"ש אוהב ודאגת לכולם.

וכבר שיצא לי לראות אותך בבית האבות כמה פעמים אחרונות לפני בית החולים, אז הורידו אותך אלינו בכסא גלגלים והיה קשה לך וכואב.

ובאחת הפעמים האחרונות גם נאלצנו לספר לך שאחת מהחברות הכי קרובות שלך, אשתו של החבר הטוב שלך הלכה לעולמה, עוד כאב שהצטרף לשאר הכאבים, בכל זאת הכרתם עשרות שנים והיית הולך אליהם המון בשנים שעוד יכולת להתנייד לבדך.

זאת גם הייתה שיחתך האחרונה עם חברך הטוב שמצבו גם בכי רע והוא מרותק לביתו בטיפול צמוד.

מי חשב אז, שאתה הוא זה שבדרך ללכת פחות מחודש אחר כך?

והיית בבית האבות לבדך, עם החברים החדשים אותם רכשת שם, לא ממש האנשים איתם היית נוהג להסתובב, אבל גם שם כולם אהבו אותך ורצו את קרבתך.

והטלפון הוא מה שחיבר בינינו בתקופה האחרונה, שיחה יומית קצרה אך מלאת אהבה, אומרים אחד לשני שאנחנו כאן אחד בשביל השני בכל מיני שיחות שכל מטרתן הוא לשמוע אחד את קולו של השני.

ועכשיו אין לי למי לטלפן יותר, לעולם לא אשמע עוד את קולך מהעבר האחר.

נשאר רק מספר טלפון ללא מענה.

מתגעגע אל קולך האומר לי שיהיה בסדר ואין לי מה לדאוג, למרות שכל העולם מתמוטט מסביב.

לשמוע אותך אומר שוב שאתה מתגעגע אליי ורוצה שכבר אבוא למרות שאתה יודע שלא יתנו לי להיכנס ולהגיע אליך.

זוכר שיחות אחרות בעבר, שיחות שמחות, שקבענו שאבוא לקחת אותך לקולנוע.

שיחות על פגישה בימי הולדת כשהולכים למסעדה יחד.

זוכר עוד שיחות שהתקשרת מהעבודה אל אחי ואליי כשהיינו צעירים ואמרת שנבוא אליך ונלך לקולנוע יחדיו.

אך בשנים האחרונות השיחות נסבו בעיקר על הכאב שלך ושלי, ניתוחים, כאבים, נפילות ומכות, בתי חולים ועוד שאר בעיות.

ומידי פעם היו נקודות אור, כשהייתי מגיע לבית האבות עוד לפני המחלה המקוללת, והייתי מוצא אותך משחק דומינו עם כל החבורה וכולם חייכו ונהנו ואני הצטרפתי למשחק.

אבל גם את כל זה כבר לא הספקת לחוות בשנה וחצי האחרונה בגלל ההרעה במצבך והתנאים שהוחמרו.

מתגעגע אבא לשיחות אתך, מסתכל על השעון כדי לא להפריע לך בעת ארוחת הצהריים או זמן השינה.

מתגעגע לזה שתמיד שמעתי את חיוכך כשהבנת שאני הוא זה שמדבר אתך.

מתגעגע אליך אבא...

אבא – זיכרון 18

תמונות.

תמונות עוברות לי בראש ללא הפסקה.

תמונות שלך אבא בתקופות השונות של חיינו.

עובר על התמונות הישנות שלנו אבא, התמונות של כל המשפחה, מחפש אותך בכל תמונה ותמונה.

ויש את כל התמונות שכבר סרקתי למחשב, עברתי עליהן כבר עשרות פעמים, כל פעם מוצא עוד משהו שמזכיר לי משהו.

ועובר על התמונות הישנות שהיו מונחות בצד, התמונות שעדיין לא סרקתי כי חשבתי שיש עוד זמן עד שבאמת אזדקק לראות אותן.

ומאז שהלכת אבא, זה מה שאני עושה, סורק כל תמונה ותמונה של המשפחה, כל התמונות שעדיין מונחות בצד.

סורק גם את כל האלבומים הישנים עם תמונות שחלקן כבר התחיל להצהיב ולהעלם , אך חלקן עדיין במצב מצוין.

וגם אלבום החתונה של אמא ושלך נמצא אצלי, גם אותו כבר סרקתי, תמונות בשחור ולבן שלמרבה הפליאה נמצאות במצב נפלא לעומת התמונות הצבעוניות שכבר החלו לדהות, כנראה שפעם היו מייצרים נייר צילום טוב יותר ועמיד יותר, עדיין לא ידעו שבעתיד יהיו תמונות דיגיטליות והנייר יהיה פחות רלוונטי.

רואה אותך ואת אמא מחייכים, זוג צעיר בתחילת הדרך, שמחים, מסביבכם משפחה ענפה משני הצדדים ומלא חברים, היום כנראה רובם כבר אינו בחיים או נמצאים בשנים האחרונות לחייהם.

גם ההורים שלכם עומדים לצדכם, כמה שנים כבר לא ראיתי את סבא וסבתא משני הצדדים, נעים להיזכר בהם צעירים וחזקים.

אך האלבום הוא בשחור ולבן, כהה, כמו החיים שלי ברגעים האלו שאתה כבר לא כאן לצידי כדי לדבר איתי באמת.

תמונות וסרטונים.

תמונות וסרטונים, זה מה שנשאר לנו היום, מחפש בנרות כל חיוך שלך גם בסרטונים הקצרים שיש לי ממך, מצטער היום שלא צילמתי אותך מספיק, שלא דיברנו ליד המצלמה מספיק.

מוזר, אבל הסרטים שבהם אני רואה אותך הכי הרבה אלו דווקא סרטי החתונות שלי, ארבע החתונות שלי, מצחיק ועצוב, אף פעם לא חשבתי שבגלל שחיי עברו כאלו תהפוכות, זה מה שיגרום לכך שיהיו לי צילומים חיים שלך צוחק ורוקד ומחייך.

ליווית אותי לחופה מספר פעמים, תמיד תומך, אף פעם לא נוזף בי על שחייתי את חיי כפי שחייתי אותם לטוב ולרע. כל מה שתמיד חוויתי ממך הייתה אהבה בלתי נגמרת  ותמיכה בכל מה שעשיתי, לא משנה מה זה היה או מה חשבת על העניין, הדבר היחידי שתמיד שאלת היה האם אני בטוח שזה מה שאני רוצה? – וזה הספיק לך.

תמיד חיבקת כשהיה לי רע, תמיד היית שם כמו מלאך.

תמונות וסרטים.

סרטון קצר נוסף, ביקור משפחתי אצלנו.

אתה יושב בפינה ומקשיב בחיוך לשיחה שבני מדבר עם אחי על הצבא, מידי פעם זורק הערה, אבל בעיקר נהנה לשבת יחד עם המשפחה.

סרטונים מתוך הסרטים והתוכניות שהשתתפת בהם, צילומים של פרסומות.

אלבום נוסף מילדותינו כשאתה מסתובב אתנו בארץ ועם חברים.

ועוד תמונות.

וסרטים מחול, הטיול שעשינו שנינו עם אמא לארה"ב מבקרים באתרים שונים וכמובן גם לא מחמיצים את דיסני ופארקים, ואפילו קפיצה של שנינו לטיול לקנדה ומפלי הניאגרה בזמן שאמא נשארה עם אחיה בביתו בניו יורק.

והיה גם הטיול שלנו לצרפת שגם שם לא החמצנו את דיסני. לעולם לא אשכח איך אהבת את המתקן של העולם הקטן בו שטנו בסירה בין כל הבובות מכל העולם ששרו שזה עולם קטן, לא רצית לצאת וביקשנו לעשות סיבובים נוספים ואפילו אפשרו לנו, יצאנו מהמתקן רק לאחר שלושה סיבובים כשעל פניך היה חיוך מסופק כי חזרת לילדות לרגע אחד.

ויום אחר יצאנו שנינו להסתובב בפריז, אמרת שאתה מכיר את הדרך לכל מיני מקומות כי כבר היית שם, אני כמובן סמכתי עליך, אך היית קצת מבולבל והלכנו לאיבוד לשעתיים שלוש עד שלקחתי פיקוד והחזרתי אותנו למלון, אך למרות שהלכנו לאיבוד, זה היה אחד הטיולים שאני הכי נהניתי מהם רק מעצם העובדה שרק שנינו היינו שם נהנים מהדרך וצוחקים כל הזמן.

תמונות.

וסורק עוד תמונות.

ומגיע לתמונות מרומניה, טיול הבר מצווה שלי שנסענו רק שנינו עם קבוצה מאגד של חברים שלך.

הייתי הילד היחיד בכל הקבוצה, כולם היו מבוגרים יותר או פחות, היו גם כמה בחורות צעירות.

היות והייתי הילד היחיד בקבוצה, כולם פינקו אותי כל הזמן ודאגו שלא אשתעמם, אבל אתה הוא זה שהיה מסמר הקבוצה כל הזמן, מצחיק את כולם ומספר סיפורים. הייתי כל כך גאה להיות עם האיש הכי מבוקש בקבוצה, הייתי גאה שאתה הוא אבא שלי, זה שדואג שכולם ייהנו כל הזמן.

מחפש עוד ועוד תמונות, עוד טעימה ממך.

סריקה ועוד סריקה.

התעכבות כל פעם מחדש על עוד תמונה שאתה נמצא בה, עוד זיכרון משותף, עוד זיכרון שעוד לא הייתי בו כי היית צעיר וחזק.

ועוד תמונות, הפעם מבר המצווה שלי כשלקחת את כל הכיתה שלי ליער לפעילות וכולם מתרגשים שיש להם אוטובוס פרטי רק שלהם והם מכירים את הנהג וצוחקים איתו.

וכולם זכרו את הנסיעה הזו שנים רבות, גם כשנפגשנו בפגישות המחזור היו מזכירים לי את הנסיעה ההיא עם אבא שלי, חוויה לכל החיים.

ועוד תמונות ועוד דמעות שחונקות את הגרון ומציפות.

ועוד סרטון בו אני שומע שוב את קולך ואני קורא אליך, אך אתה כבר לא יכול לענות לי...

וכל מה שאני רוצה זה עוד פעם אחת לאחוז בידך החמה ולשמוע אותך אומר לי שגם זה יעבור והכל יהיה בסדר...

אבל זה כבר אף פעם לא יהיה בסדר בלעדיך אבא שלי... ♥

אבא – זיכרון 19

אתה מביט בי מהתמונה.

התמונה שתליתי בחדר העבודה שלי ליד המחשב.

התמונה נתלתה רק אחרי שכבר הלכת אבא, כדי שלא אשכח אותך לרגע אחד.

אתה מביט בי מהתמונה במבטך החם והאוהב.

אני זוכר את היום שצולמה, לפני הרבה שנים, לפני בתי החולים, לפני הנפילות, לפני הכאבים.

אמא ואתה באתם לבקר, גם הילדים הגיעו באותו היום, היה יום שמח.

ישבת בחדר העבודה שלי על הכסא הרחב, מאחוריך ישבה בתי והסתכלה על משהו.

ישבת לך נינוח ובכיף והסתכלת עליי כשצילמתי את התמונה הזאת עם עוד כמה אחריה, חייכת אליי והבטת באהבה, שמח להיות שם לידינו.

אתה מביט מי מהתמונה כל יום עכשיו ואני שומע אותך מדבר אליי מתוכה, עדיין מרגיש את האנרגיות שלך איתי כל הזמן.

אני מביט בעיניך וטובע במבטך האוהב, המבט אותו ראיתי כל חיי משתקף מעיניך אליי.

המקום לידי הינו קצת חשוך, אך דאגתי לך למנורה פרטית שתאיר את סביבתך ואותך כדי שתמיד תהיה מואר ולא בחשיכה, כמו במקום שגופך עכשיו נמצא.

צריך אותך לצידי אבא, להרגיש את חום גופך, לשמוע אותך.

מילים רצות במוחי ללא הפסקה עשרים וארבע שעות ביממה, חושב עליך גם כשמנסה קצת לנוח ולהסיח את הדעה, מספיקה שנייה אחת של נשימה ואתה חוזר אליי במלוא העוצמה עם ההכרה הנוראה שאתה כבר לא כאן יותר אבא.

והיום סגרנו סופית את נוסח המצבה, את מה שיהיה רשום על קברך, עוד זעזוע אל תוך הנשמה.

עדיין לא מעכל שעוד שבוע וחצי יגיע כבר השלושים ללכתך מאתנו, הזמן עובר בטיסה.

מנסה להתקדם הלאה ולקחת נשימה, יודע שמעכשיו כלום כבר לא יהיה אותו הדבר כשחסרה חתיכה בנשמה.

ואתה מביט בי מהתמונה כשאני כותב לך, מביט בי במבט מלא אהבה, אם רק היית יכול לשמוע את הצעקה במוחי שאינה נגמרת, את הצעקה שהלוואי והיה אחרת.

אתה מביט בי מהתמונה ואני מביט בחזרה, מסתכל לעיניך ומרגיש את נשמתך שאותי לא עזבה...

אבא שלי - קישור לפייסבוק

פרידה אחרונה - קישור בפייסבוק

הבית האחרון - קישור לפייסבוק