Translate This Page
CTRL-F לחיפוש פרק בדף
מגיל 18 ומעלה..
הנערה והלילה
פרק 1
לילה, חשוך, הירח אינו מאיר.
מדי פעם נראה באופק הרחוק ברק שמאיר את השמיים הכהים, ורעם שנשמע בעמעום מה.
'מה חשבתי לעצמי?', אמרה לעצמה. 'מה הייתי צריכה את זה? בשביל מה הייתי צריכה להיכנס להרפתקה הזו? לנסוע למקום מרוחק, מקום שלא מכירים אותו אנשים, מה פתאום אנשים חיים במקום כזה נידח?'.
התחילה לנסוע, פה ושם עבר רכב, עבר אופנוע. היא עצרה רכב שעמד בצד ושאלה, "אתה מכיר את מושב זיתן, או את הדרך לשם?"
נהג הרכב הרים את שתי כתפיו כ"לא יודע, מה את רוצה ממני"?
היא המשיכה בנסיעה כשלפתע החל לרדת גשם.
'אוף', חשבה לעצמה, 'מה עכשיו?'
הגשם הכה בכבדות על חלונות המכונית לא מאפשר לנערה להבחין בתוואי הדרך הקשים.
המכונית הטלטלה על דרך העפר, נכנסת לבורות בדרך המשובשת, מרעידה את הנערה במקומה כשהברקים מסביב מוסיפים לאווירה המפחידה.
טיפות הגשם הכבדות ניתכו על גג המכונית משמיעות תיפוף כבד המזכיר את תופי הטם טם האפריקאים.
הנערה הביטה סביבה בבהלה, מחפשת את דרכה, מבינה שכנראה איבדה את הדרך...
פנסי המכונית התקשו לפלס את החשיכה הכבדה בעוד הדרך החלה להתפתל אל תוך אחד הפרדסים.
מנוע המכונית גרגר בקול חזק, מתאמץ להישאר על דרך העפר אשר הפכה לבוצית עקב הגשם הכבד.
'מה יקרה אם אתקע כאן עכשיו', חשבה בבעתה.
ענפי העצים רשרשו בקול כשהרוח החזקה טלטלה אותם.
'אולי אני אפנה לאחור? אולי פספסתי איזו פניה?', חשבה מבוהלת.
עיניה התאמצו לראות מה קורה סביב, אם יש פינה בה תוכל להסתובב, אך החשיכה הייתה כבדה מידי.
לבסוף החליטה לעצור במקומה ולנסות לראות היכן היא.
היא בלמה את מכוניתה, כיבתה את המנוע ופתחה את דלת המכונית.
גשם שוטף שטף אותה בשניות אחדות, אך היא לא נרתעה ויצאה החוצה, נעליה שוקעות בבוץ.
היא הביטה סביב בוחנת את השטח לאור פנסי המכונית.
שדה ראייתה היה קטן, אך עדיין טוב יותר מאשר בתוך המכונית כשהגשם ניתך על הזכוכית הקדמית.
לאחר מבט קצר ראתה שתוכל לנסוע לאחור בין שני עצים ולהסתובב חזרה.
היא מיהרה להיכנס אל תוך מכוניתה, ממהרת לסגור את הדלת אחריה.
גופה החל לרעוד מצינת הקור והמים ששטפו אותה בחוץ.
'אני אתניע את הרכב ואדליק את החימום', חשבה לעצמה כשידיה רועדות.
היא סובבה את המפתח, אך שום קול לא נשמע מלבד צרצור חלוש של מערכת ההצתה.
'לא, זה לא קורה לי!', אמרה בקול מפוחד, מנסה שוב ללא הצלחה להתניע את הרכב.
הפחד החל לכרסם בליבה, 'מה אם הרכב לא יידלק, אני אקפא פה מקור".
בהביטה החוצה קלטה שפנסי הרכב עדיין דולקים ומרוקנים את המצבר.
ידה זזה באופן אוטומטי וכיבתה את האור, מותירה אותה בחשיכה מוחלטת בתוך הרכב הקר.
מתוך ייאוש ניסתה להתניע את הרכב שוב, שומעת לפתע את המנוע המתעורר לפתע לחיים נעזר בכוח הנוסף שקיבל מהמצבר.
לקחו לה עוד כמה שניות להבין שהיא יכולה להדליק את החימום ברכב.
זרם האוויר שיצא מהמאוורר היה עדיין קר, אך לאט לאט התחיל לצאת גם אוויר חם.
היא מיהרה להניח את ידיה הקפואות קרוב אל פתחי האוורור, מפשירה את ידיה הקפואות והכואבות.
ביד רועדת הדליקה שוב את הפנסים, מקווה שלא יגרמו לרכב להיכבות שוב.
'אני חייבת לצאת מכאן', חשבה.
היא העבירה להילוך אחורי מנסה להיכנס אל בין שני העצים שראתה קודם על מנת שתוכל לחזור לאחור.
הרכב נסע באיטיות לאחור כשמבטיה עוברים מצד לצד בחשיכה הכבדה.
לפתע שמעה קול חבטה והרגישה זעזוע ברכב.
"שיט", קראה, "רק זה היה חסר עכשיו!"
היא העבירה להילוך קדמי וניסתה להתקדם חזרה קדימה, אך הרכב לא זז, היא שמעה את המנוע המתאמץ והרגישה את הצמיגים המסתובבים, אך כלום לא קרה.
היא הבינה שעליה לצאת שוב אל מזג האוויר השוטף, אך הפעם השאירה את הרכב דולק.
בכאב לב גדול היא פתחה את הדלת ויצאה, הגשם מיהר להרטיבה שוב, משכיח ממנה את החום שקיבלה שניות קודם לכן בתוך הרכב, חודר עד לשד עצמותיה.
היא מיהרה אל עבר קצה המכונית מאחור, כשסוליות נעלי העקב שלה חודרות עמוק אל תוך הבוץ, מקשות עליה להתקדם.
לבסוף לאחר מאמץ רב, ראתה את מקור הבעיה.
בין שני העצים הייתה עגלה נמוכה מברזל אשר לא ראתה אותה קודם לכן, מה שגרם לדפיקה ששמעה, כשנסעה לאחור רכבה נתפס באחד הזיזים של העגלה וגלגלי המכונית שקעו בבוץ בזמן שניסתה להיחלץ ממנה, הרכב פשוט היה תפוס באוויר ללא יכולת להתקדם.
היא מיהרה לחזור אל הרכב החם כדי לחשוב, 'מה אני עושה עכשיו?'.
בהביטה בשעון הדלק ראתה שנשאר בקושי רבע מיכל, כלומר היא לא תוכל להישאר ככה עד הבוקר, הדלק ייגמר הרבה לפני ובלי מנוע דולק היא תקפא למוות.
היא לקחה את הטלפון הסלולארי שלה, מחליטה להתקשר לעזרה כשראתה שאין קליטה באזור.
רגליה המלאות בוץ כאבו לה ולמרות ניסיונותיה לנגב חלק ממנו בעזרת מטליות טישו, רובו נשאר על רגליה מתכווץ ככל שהתייבש, מכאיב לה תוך כדי התהליך.
לאחר עוד כמה דקות של מחשבות מיואשות צץ במוחה רעיון, 'אני חייבת למצוא משהו ולהניח אותו תחת הגלגלים בתור מנוף, אולי ככה זה יעזור'.
היא הביטה מבעד לחלון מחפשת משהו בו תוכל להיעזר, אך לא ראתה דבר.
'אני חייבת לצאת שוב', חשבה בייאוש, 'ומה אני עושה עם המנוע? מכבה או משאירה? לא חבל על הדלק כשאני בחוץ?'
לבסוף השאירה את המנוע דולק ויצאה החוצה אל הגשם הסוחף בפעם השלישית.
בגדיה היו עדיין ספוגים במים, כך שהיא לא ממש הרגישה בשינוי, היא חיפשה מסביב משהו חזק שתוכל להכניס תחת הגלגלים, אך כלום לא נמצא.
לאחר חיפוש של עוד כמה דקות הבינה שתצטרך להתרחק מהרכב, בהחלטה כואבת של רגע כיבתה את המנוע והאורות ונטשה את הרכב, מחפשת משהו בחשיכה שיוכל להצילה.
לאחר שכיבתה את האורות הראות בגשם הייתה מינימאלית והיא גיששה את דרכה מטר אחר מטר באיטיות מכאיבה, מאמצת את עיניה למצוא משהו על האדמה הרכה שיוכל לעזור לה.
הצלליות סביב גרמו לה לפחד בנוסף לגשם הכבד שהכה בה ללא רחם, שוטף אותה כמקלחת קפואה.
לפתע בעודה מגששת את דרכה, נתקלה רגלה באבן גדולה והנערה החליקה אל עבר האדמה הבוצית, השתטחה על פניה ושקעה בבוץ העמוק.
הכאב החד ברגלה גרם לה להאמין שרגלה נשברה.
לאחר שהצליחה לקום מהאדמה החלקלקה והבוצית, הבינה שרגלה קיבלה מכה, אך היא עדיין יכולה לעמוד עליה למרות הכאב החד.
היא התכופפה לאדמה וניסתה להרים את האבן ממנה נחבלה על מנת לחזור אל הרכב, אך האבן הייתה תקועה חזק במקומה.
מרוב ייאוש הדמעות פרצו מעיניה מתערבבות עם טיפות הגשם הכבדות.
כשכל גופה רועד וקפוא, היא ירדה על ברכיה והחלה לחפור סביב האבן מנסה לשחרר אותה מהאדמה הבוצית.
ציפורני ידיה נשברו אחת אחר השנייה, אך היא כבר לא הרגישה בכאב בידיה הקפואות.
לאחר מספר דקות של חפירה מאומצת השתחררה האבן הגדולה ממקומה.
היא ניסתה להרימה, אך משקלה הכביד מאוד על גופה הצנום והעייף, לבסוף החליטה לגלגל את האבן בחזרה לכיוון המכונית.
היא התבוננה סביב מנסה לאתר מהיכן הגיעה, אך החשיכה הכבדה בלבלה אותה והיא לא ידעה לאיזה כיוון עליה לפנות.
היא ידעה שהיא לא התרחקה הרבה מהרכב התקוע, השאלה הייתה לאן עליה ללכת?
מרוב ייאושה היא התיישבה על האבן, בוכה, רטובה וקפואה.
לפתע האיר ברק את השמיים, מאיר לשניות ספורות את האזור ואת הרכב שנמצא במרחק של עשרים מטר ממנה בסך הכל.
"תודה אלוהים", מלמלה בשפתיים קפואות והתרוממה מהאבן הקרה, רגלה כואבת ומכבידה.
היא גלגלה את האבן צעד אחר צעד באיטיות של צב המתקדם לאיטו.
לאחר זמן דיי ארוך היא הגיעה לרכב, חסרת כוח כשברור לה שיש לה רק הזדמנות אחת לנסות ולצאת משם לפני שתתמוטט.
היא הכניסה את האבן לשקע שיצר גלגל המכונית, מוסיפה מעט ענפים שתלשה מאחד העצים, מקווה שזה יספיק.
היא נכנסה אל הרכב והתפללה שהמנוע יתניע שוב.
ידה הרועדת הכניסה את המפתח אל חור המנעול במאמץ רב ולאחר שנייה נוספת סובבה את המפתח מצפה לשמוע את הגרגור החנוק של המנוע שמסרב להתניע.
פרק 2
המפתח סובב במנעול ובהפתעה של רגע נשמע גרגורו המרגיע של המנוע המתעורר לחיים.
היא הניחה את ידיה על פתחי האוורור מחכה לאוויר החם שיזרום עליהן.
כמה שניות לאחר מכן היא התמוטטה רכונה על הגה המכונית.
מנוע המכונית המשיך לעבוד, מחמם אותה, מפשיר את גופה הקפוא והעייף.
הגשם נמשך, מצליף באכזריות על הרכב.
הנערה פתחה את עיניה באיטיות, בגדיה עדיין רטובים, הקור חודר לעצמותיה.
כאב חד בכפות ידיה הבהיר לה שהן הפשירו מעט, הדם סביב ציפורניה השבורות הזכיר לה את מאמציה להוציא את האבן ממקומה.
היא הביטה באיטיות למטה מגלה את מכנסיה הקרועות ורגלה המדממת מהנפילה. הכאבים הגיעו ברגע שהכפור השפיע פחות.
היא עדיין לא הבינה ממש מה קורה סביבה כשלפתע נזכרה שהיא עדיין תקועה על העגלה מאחור.
היא הרימה את מבטה קדימה, מבינה שהראות עדיין חלשה גם לאור פנסי המכונית.
היא שחררה את מעצור היד והכניסה את המכונית להילוך קדמי, לוחצת בעדינות על הדוושה, נזכרה ששמעה פעם שכשהרכב מתחפר אסור ללחוץ על הדוושה בחוזקה כדי לא להתחפר עוד יותר.
הרכב רעד קמעה, אך עדיין נותר במקומו.
היא לחצה שוב על הדוושה, חזק יותר, דמעות פורצות שוב מעיניה, הייאוש מכרסם בה שוב רק מעצם המחשבה שתאלץ לצאת שוב אל הגשם השוטף.
הרכב רעד הפעם בחוזקה, מתנענע לצדדים, הנערה החלה לאבד שליטה, "תצא כבר!", צעקה בייאוש כשהרכב זינק לפתע קדימה תוך כדי צליל קריעה מחריד של פלדה נחתכת.
לנערה שלא הייתה מוכנה לזינוק המפתיע לקחו שתי שניות להבין שהרכב השתחרר, אך זה היה כבר מאוחר מידי ורכבה נתקע בעץ שעמד במרחק שני מטר משם, רגלה שלחצה על המעצורים הגיבה באיחור.
המכה החזקה העיפה את ראשה של הנערה אל ההגה, גורמת לה לפצע מכוער ומדמם במצחה.
למזלה הרכב נשאר תקין לנסיעה ורק המגן הקדמי התעקם מהמכה.
היא הרימה את ראשה הכואב, ובמבט קשוח שחזר לעיניה תמרנה את הרכב בחזרה אל דרך העפר, אל הכיוון ממנו הגיעה.
הרכב החל מקרטע על הדרך הבוצית כשהנערה מחזיקה את ההגה בשתי ידיה, מתאמצת להישאר מרוכזת במטרים הספורים שהתגלו לעיניה בעזרת הפנסים.
לפתע נדלקה נורה בלוח המכוונים שלה, מבשרת לה שמעכשיו הרכב נוסע על שארית החרום של הדלק .
"בבקשה שהדלק יספיק לי כדי לצאת מכאן", התפללה שוב בקול שבור.
הרכב נסע לאט, כשהיא בקושי מצליחה להחזיק את עיניה פקוחות מהעייפות שנפלה עליה.
הקור המשיך לחדור לעצמותיה למרות החימום שפעל, בגדייה רטובים ודבוקים לגופה.
הגשם המשיך לטפוח באכזריות על שמשות המכונית המקרטעת על דרך העפר.
לפתע, כאילו מתוך שום מקום, ראתה דמות קופצת לפניה ושנייה לאחר מכן נעלמת.
היא לחצה על דוושת העצירה בכל הכוח, גורמת לרכב להחליק על דרך העפר החלקה.
הגשם היקשה עליה את הראות בעודה מחפשת סימן חיים בחוץ.
היא חיכתה מספר שניות לראות אם תצליח לאתר את הדמות, חוככת בדעתה אם לצאת מן הרכב שוב אל הגשם הקר או להימלט מהמקום.
בעודה יושבת במקומה, רועדת מקור ומפחד שפגעה במישהו, בוהה בחלון, נפתחה לפתע דלת המכונית בצד הנוסע, מקפיצה אותה במקומה.
היא הפנתה את ראשה בפחד אל עבר הדלת, מגלה שם דמות כהה, מכוסה בבוץ מכף רגל ועד ראש, רוכנת פנימה.
"סליחה, אני יכול להיכנס?", שאלה הדמות בקולו של גבר, "פשוט כל כך קר כאן בחוץ", הוסיף תוך כדי שהחליק אל תוך המכונית וטרק את הדלת אחריו, משקיט את קולו של הגשם בחוץ.
בגדיו הרטובים והמלוכלכים נטפו על מושב הנוסע, מכתימים אותו בבוץ, כמו שמושב הנהג היה מטונף כולו.
הדבר גרם לבחורה להעלות חיוך מוזר על פניה כאילו כלום כבר לא משנה.
"תרשי לי להציג את עצמי, קוראים לי חגי", אמר הגבר, מושיט את ידו לעברה.
לקחו לה מספר שניות לעכל את המחווה ולהושיט את ידה בחזרה, "אני זהבה", מלמלה בקושי.
"את נראית לא פחות מלוכלכת ממני", אמר חגי, מנסה להבין איך הגיעה למצבה.
"הרכב נתקע והייתי צריכה לשחרר אותו", אמרה בקול נמוך ועייף.
"אני מבין", אמר חגי, "ומה את עושה כאן באמצע הפרדס?"
"הלכתי לאיבוד בחשיכה ובגשם", אמרה.
"יש לי הצעה", אמר חגי לפתע.
לאחר שזהבה שתקה ולא ענתה, המשיך, "אני גר כאן לא רחוק, מה דעתך שתקפיצי אותי הביתה ובתמורה אתן לך להתרחץ ולהתנקות אצלי?", שאל מחייך, שיניו הלבנות מבצבצות מבעד לבוץ על פניו.
'מקלחת חמה', חלפה המחשבה במוחה, זה בדיוק מה שאני זקוקה לו.
"אני מסכימה", ענתה, "רק שיש בעיה אחת, הדלק עומד להיגמר לי ", הוסיפה.
"אין שום בעיה, יש לי תמיד מיכל בחצר עבור הטרקטורון שלי, אני אמלא לך שיספיק לך לחזור הביתה", אמר חגי בקול שנשמע שמח לעזור, "אז זזנו?", שאל.
זהבה החלה להתקדם שוב באיטיות שומעת להוראותיו של חגי, לאחר נסיעה של עשר דקות נוספות, מצאו את עצמם בחצר ביתו.
"את יכולה להחנות שם תחת הסככה, יש משם מעבר יבש אל הבית", הסביר חגי.
זהבה החנתה את הרכב, שמחה להזדמנות לצאת ממנו ולנוח קצת.
"אני אמלא לך את הדלק לפני שתצאי, אני חושב שכרגע יותר דחוף לטפל בנו", אמר חגי.
זהבה הנהנה בראשה בזמן שצעדו אל עבר הבית.
חגי שלף את המפתח ופתח את הדלת. לאחר שנכנסו פנימה, סגר את הדלת אחריו ונעל אותה.
"אני מציע שתכנסי ישר למקלחת, היא נמצא כאן", הנחה אותה אל עבר אחת הדלתות, "ישלך מגבת בארון תחת הכיור, אני אביא לך אימונית משלי כדי שיהיה לך משהו נקי ללבוש", הציע.
"אני לא יודעת איך להודות לך", אמרה לפני שנכנסה לחדר האמבטיה.
"זה בסדר", ענה טורק את הדלת אחריה.
זהבה ניסתה לנעול את הדלת אחריה, אך גילתה שלדלת אין מפתח, היא משכה בכתפיה ופשטה את בגדיה בזמן שפתחה את הברזים, נותנת למים לזרום, מחכה למים החמים שיגיעו.
לאחר שהמים התחממו, נכנסה לאמבטיה, מושכת את הוילון שיסגור עליה.
המים החמים הורידו מעליה את שכבות הבוץ, נותנות לה הרגשה שהיא עומדת בתוך בריכת בוץ שהתקבצו ליד כפות רגליה.
אצבעותיה החבולות ומצחה החלו לפעום שוב עם קצב ליבה, מזכירים לה את הכאב מחדש.
לאחר כמה דקות לפתע נפתחה הדלת מעבר לוילון ומשב רוח פתאומי עבר על הוילון הסגור מעביר בה צמרמורת של פחד.
"זה רק אני, הבאתי את הבגדים", אמר חגי שלא טרח לדפוק על הדלת לפני שנכנס.
"תודה", מלמלה מעבר לוילון מחכה שייצא מחדר האמבטיה.
כמה שניות אחרי כן שמעה את הדלת נטרקת.
היא המשיכה להתקלח ולהוריד מעל עצמה את הלכלוך, מסתבנת לאיטה, מתחילה לשחזר במוחה את מה שקרה, מבינה שהגשם מסביב עם החשיכה הם אלו שבאמת הלחיצו אותה, היא הייתה בטוחה שאם הכול היה קורה לאור היום עם שמש מעל היא הייתה מרגישה אחרת לגמרי ולא הייתה נלחצת.
המים זרמו במורד גבה, מרגיעים אותה עד שעצמה את עיניה, מנסה להתנתק ממה שקרה.
צליל המים הזורמים עם העיניים העצומות לקח אותה רחוק אל טיול שעשתה בהרים והזכיר לה את הנחל אשר זרם שם בקרבת מקום משמיע את קולו המרגיע.
היא העבירה את ידידה על גופה בעדינות, מלטפת, מנסה להרגיע את גופה הכואב, שוכחת שעדיין לא הגיעה לביתה.
כשפקחה את עיניה גילתה את חגי, שעון על הקיר, ידו אוחזת בעדינות בוילון, מסיטה אותו מעט על מנת שיוכל לראות את גופה החשוף, עיניו סורקות אותה מלמעלה למטה וחוזר חלילה כשעל פניו נסוך חיוך מרוצה.
למרבה הפליאה, הוא כבר היה נקי, גופו עירום למולה.
"הספקתי כבר להתקלח למעלה", הסביר עוד לפני ששאלה.
"מה אתה עושה כאן?", הצליחה לבסוף לשאול כשידיה מנסות ללא הצלחה לכסות על מערומיה.
"סיימתי להתקלח ובאתי לראות מה מצבך", ענה בשיא הטבעיות בזמן שאיברו החשוף הזדקר למולה.
"אני שמעתי אותך יוצא מכאן", אמרה, חסרת הגיון.
"לא, את שמעת אותי סוגר את הדלת אחרי", ענה בסבלנות כשחיוך מרוצה על פניו.
"אני מבקשת שתצא ותיתן לי להתלבש!", אמרה לבסוף בשיא הסמכותיות שהצליחה לגייס.
"אני לא חושב שאני רוצה לעשות זאת", ענה בשקט כשלקולו מתגנב צליל מאיים.
זהבה בהחלטה של רגע, סגרה את המים, הזיזה את הוילון ויצאה מהמקלחת, לוקחת בדרכה מגבת מהארונית והתעטפה בה.
חגי הביט בה כשחיוך מרוצה על שפתיו ויד אחת שלו ירדה אל אברו הנוקשה, מלטפת אותו בעדינות.
זהבה מיהרה לקחת את האימונית שהשאיר על הכסא וברחה אל החדר השני.
חגי בצעד מהיר יצא אחריה, עדיין מחייך.
זהבה התנגבה במהירות ורצתה ללבוש את האימונית, מנסה להתעלם מנכחותו של חגי העירום ליד.
"עד כאן חמודה", אמר לפתע, "האימונית הזאת תעלה לך", הוסיף.
ידיה של זהבה קפאו באמצע הניסיון להעלות את המכנס על גופה, "תעלה לי במה?", שאלה ומיד התחרטה.
"בסיבוב של אהבה איתי", ענה באדישות כאילו זה לא נוגע אליהם, "את תעשי איתי אהבה עד שאתעייף ואני בתמורה אתן לך בגדים ודלק", ענה בטבעיות.
"אתה יכול לשכוח מזה", ענתה.
"חבל", הוא אמר, "חשבתי שנגמור עם זה יפה", הוסיף, "אבל אם לא מתאים לך..."
פרק 3
"לא מתאים לי, עכשיו תסלח לי, אני רוצה ללכת מכאן", אמרה בקול לחוץ.
"את תלכי שאני אגיד שאת יכולה ללכת, זה הבית שלי וכל מה שבו שייך לי, את כרגע נמצאת בבית שלי, תביני את ההמשך", ענה והתקרב אליה, דוחק אותה אל הקיר.
זהבה, שהמכנסיים היו בגובה ברכיה עדיין, כשלה אל הרצפה המכוסה בשטיח.
חגי בזריזות שלפני כמה רגעים לא אפיינה אותו, זינק אחריה והצמיד את ידיה אל השטיח והתיישב על בטנה החשופה, לא מותיר לה הרבה מקום לתזוזה.
"תשחרר אותי", התחננה, "אני מבקשת!".
"אולי אחר כך, אני צריך לחשוב על זה", ענה כשהוא מחבר את ידיה יחדיו ומרתק אותה ביד אחת, משחרר את ידו השנייה.
"חגי, בבקשה, לא", התחננה.
חגי הושיט את ידו לאחור מוריד מעל ברכיה את המכנס ומשחרר את רגליה, נשימתו מתגברת.
זהבה ניסתה להתפתל ולהשתחרר, אך גופה היה חלש ועייף לעומת גופו השרירי של חגי.
"תפסיקי להילחם בי, זה לא יגמר בטוב!", פקד וסטר לה בכוח על פניה.
"הצילו!", ניסתה לזעוק, יודעת שאין מי שישמע אותה, בתי המושב היו מרוחקים אחד מן השני מטרים רבים.
חגי גיחך לנוכח ניסיונותיה לצעוק, "חבל על הגרון היפה שלך", אמר.
זהבה הביטה בו בתחינה בזמן ששלח את ידו וליטף את שדיה, ידיו יורדות אל מפשעתה, משחקות בה, גורמות לה לריגוש לא מובן מבעד לפחד שחדר אליה.
"את נהנית הא?", שאל בקול מרוצה כשהרגיש בגופה הנרטב לאיטו.
"לא, תפסיק!", התחננה, "אני לא רוצה".
"שמענו עלייך זונה!", אמר לפתע בקול זועם, התרומם מעליה ואז חדר לתוכה בכוח, מוציא מפיה קריאת תדהמה ובהלה.
זהבה ניסתה שוב להשתחרר, אך כשגופו היה בתוכה, חודר אליה באלימות וידיו מרתקות אותה, לא יכלה לעשות הרבה.
היא החלה לבכות ולרעוד בזמן גורמת לחגי לחיוך מרוצה יותר, "כן זונה שלי", אמר, "ככה אני אוהב, להרגיש אותך בוכה מאושר כשאני מזיין אותך", המשיך, גופו מגביר את הקצב יותר ויותר.
מילותיו גרמו לזהבה להיות היסטרית עוד יותר ללא יכולת לשלוט יותר בדמעותיה.
לפתע גנח חגי בקול כשגופו התפרק לתוכה בזעזוע חזק.
"אוי, זה היה כל כך טוב!", זעק, מאושר, "את כל כך טובה!"
"תיתן לי ללכת עכשיו?", שאלה בקול חלש ורועד.
חגי הביט בה במבט קצר וחייך.
"ללכת? לאן את רוצה ללכת כשכל כך טוב לנו יחד? את רוצה לחזור אל הגשם, הסופה והבוץ?"
"אני רוצה הביתה", בכתה.
"בואי, אני אקח אותך הביתה", אמר בקולו הרגוע.
זהבה הביטה בו לא מבינה.
חגי התרומם ולקח משהו מאחורי הספה שזהבה לא הצליחה לראות מבעד לעיניה הדומעות והעייפות.
הוא נעמד מאחוריה ולפתע הרגישה משהו סוגר על צווארה.
זהבה הרימה את ידיה אל צווארה מרגישה קולר עשוי מתכת ועור.
"בואי כלבה שלי, בואי הביתה!", אמר חגי ומשך אותה בכוח אחריו בעזרת שרשרת ברזל שחוברה לקולר שעטף אותה.
זהבה שלא הייתה מוכנה למשיכה החזקה נפלה שוב על ברכיה, נגררת אחריו על ארבע כשחגי לא נותן לה הזדמנות לעמוד.
הם הגיעו לגרם מדרגות אשר ירד אל המרתף.
"בואי!", פקד שוב בקול חזק.
"חגי בבקשה, אני לא אספר כלום!", התחננה.
"תשתקי עכשיו!", פקד וגרר אותה אחריו במהירות במדרגות כשזהבה חצי הולכת חצי מתגלגלת אחריו, גופה הערום נחבט במדרגות הצרות.
לבסוף הגיעו לדלת מתכת כבדה וחגי פתח אותה לרווחה, "הגענו לבית החדש שלך!", אמר כולו מחייך חיוך מאושר.
זהבה הרימה את מבטה הכואב בוחנת את המרתף החדש אליו הגיעו...
במרתף היו ארבעה תאים עם סורגים עליהם כמו חדר מאסר, בשלושה מהם היו בחורות ערומות, מלוכלכות כשמבטים המומים על פרצופן, מנותקות מהעולם.
"זהבה תכירי, אלו האחיות החדשות שלך, אורית, שירלי ודנית", אמר חגי, "בנות זאת אחותכן החדשה, זהבה", הוסיף למרות שנראה היה שהבנות לא ממש מבינות אותו.
חגי גרר את זהבה אל התא הריק שהיה מרוהט רק במיטה , כיור ושירותים, "כאן את הולכת לגור מהיום", אמר, "אם תרצי לאכול תצטרכי לשלם כמו ששילמת לי קודם, תתנהגי יפה תקבלי אוכל, לא תתנהגי יפה, תישארי רעבה, את מבינה?", שאל תוך כדי נעילת הדלת אחריו.
זהבה הנהנה בראשה בייאוש, לא יודעת איך תצא משם.
"חגי, אני מתחננת, תשחרר אותי הביתה", מלמלה אל מול דלת המרתף שנסגרה אחרי חגי.
"בנות, אתן שומעות אותי?", קראה אל עבר הבנות שישבו במקומן, אפאטיות, לא מבינות אותה.
"בנות?", קראה שוב ללא תגובה.
היא הביטה בתא המאסר הקטן שלה ולקחה את השמיכה מהמיטה על מנת לעטוף את גופה הערום, לפתע ראתה כתובת קטנה חרוטה על הקיר...
"למי שיראה את הכתובת הזו, אני כאן כבר שלוש שנים, קוראים לי בתיה זינגר ואני מחיפה, אנא הודיעו להוריי שאני מצטערת שברחתי מהבית, אני כבר בקושי מסוגלת לזוז, הוא אמר שאם אני אמשיך ככה הוא יהרוג אותי, בתיה."
זהבה הביטה ולא האמינה למה שקראה, הבנות מסביבה עדיין בהו בנקודות נעלמות על הקירות.
הייאוש התחיל להתגבר בתוכה, היא הבינה שהפעם היא לא רק הלכה לאיבוד בדרך.
לפתע כבה האור וזהבה לא יכלה לראות עוד דבר.
זהבה צעקה...
הסוף !!!