Translate This Page
הנערה והחלון
הוא הביט בשעון בעצבנות, הזמן חלף לאיטו והוא ידע שנותרו עוד כמה דקות לפני שיוכל ללכת אל המרפסת.
מחוגי השעון זזו במהירות קבועה, לא מתחשבים ברגשותיו וברצונותיו.
הוא עשה סיבוב נוסף בחדרו כאריה הכלוא בכלובו, יודע שאין לו דרך החוצה, אך עדיין מנסה להעביר את הזמן במרדף סביב החדר.
עוד שתי דקות היא תגיע, ידע בתוכו, שתי דקות של מריטת עצבים נוספת.
והזמן חלף...
הוא זינק אל המרפסת חסר סבלנות, מביט למטה, מחכה לה.
לפתע שמע את צעדיה המתקרבים בזמן שעברה
תחת הבניין חוצה את החצר לפניו, גבה מופנה אליו, ישבנה הקטן מתנדנד אל מול עיניו,
הוא נותר עומד במרפסת מאחורי שלבי התריסים הפתוחים למחצה, המסתירים אותו מן החוץ, בדמיונו המשיך לראות אותה חוצה את החצר כפי שעשתה מידי יום בעודו עוקב אחריה מלמעלה ללא ידיעתה.
הוא הביט אל חלון המטבח הקטן שהיה למולו, החלון שהיה שייך לדירתה, הוא ידע שמיד תופיע לפניו בשעה שתכין לעצמה את ארוחת הצהריים היות והוריה נמצאו בעבודה, הרוטינה הייתה דיי קבועה מבחינתה, מה שאמר שגם מבחינתו.
היא הופיעה בחלון, שיערה היה פזור עכשיו, עוטף את פניה המושלמים מבחינתו כמסגרת תמונה יקרה ויפה.
היא זמזמה לעצמה מנגינה וחיוך קטן עלה על פניה, הוא לא יכול היה לשמוע אותה, אך הצליח להבחין בחיוך הקטן שעשה אותו מחויך בעצמו.
לאחר כמה דקות נוספות פנתה מהחלון וניגשה לאכול את ארוחתה, מותירה אותו לבדו שוב.
הוא הביט בשעונו, מעריך שנותרו לו כעשר דקות לפחות.
הוא נכנס חזרה אל חדרו, קורא לכלבו אליו.
"רינגו, בוא הנה", קרא אליו.
כלבו זינק אליו מיד למשמע קולו של אדונו האהוב.
"בוא כלב מתוק שלי, אתה מוכן לטיול?", שאל.
רינגו שלשמע המילה טיול נדרך בכל גופו, כשכש בזנבו הארוך בשמחה והתנפל עליו כדי לנשקו.
"כן מתוק, אנחנו מיד יוצאים", אמר, זורק על עצמו חולצת טריקו ומכנס.
"בוא חמוד", קרא ופתח את הדלת, נותן לכלבו לזנק אל עבר המדרגות ללא החגורה אותה הניח על כתפו.
השניים ירדו אל החצר למטה והנער נתן לכלבו יד חופשית להתרוצץ סביב, אך הוא עצמו נעמד ליד פתח הבית, מחכה.
רינגו הביט בו לרגע, מחכה לראות מתי הם יוצאים לסיבוב הקבוע שלהם, אך שנייה אחרי זה הבין שהם עדיין מחכים, כמו בכל יום כמעט.
הוא החל לרוץ מסביב לחלץ את עצמותיו וסימן בדרך כמה שיחים, מודיע לסביבה שהוא הגבר באזור.
הנער הביט בשעונו כשלפתע ראה אותה יוצאת מפתח הבית, ידה אוחזת בחוזקה בחגורתו של כלבה הגדול והחזק אשר משך אותה בכוח, רוצה להתחיל את טיולו לאחר שהיה כלוא כל היום בביתו.
"היי יפעת", קרא אליה בקול עליז.
"היי רון", ענתה לו מחייכת אליו בחזרה.
"יוצאת לטיול היומי?", שאל כאילו לא חיכה לה.
"כן, אתה כבר חזרת?", שאלה.
"לא, בדיוק ירדנו", ענה רון בטבעיות מאולצת, מנסה שלא תראה עד כמה הוא חיכה לה.
"זזנו?" שאלה כשכלבה סער מושך בכוח.
"בואי", אמר רון, לוקח ממנה את רצועתו של סער, מרגיע אותו ברגע, מחייך לעצמו איך כל השנים האלו עדיין יפעת לא מצליחה להשתלט על הכלב הגדול שלה.
רינגו הגיע אליהם בריצה והסתובב סביב סער מברכו לשלום ומיד המשיך בריצה סביבם, שמח שהם יוצאים לטיול המובטח.
"אני לא יודע למה את לא משחררת אותו אף פעם", אמר רון, מצביע על סער.
"כי לא הצלחנו אף פעם לאלף אותו ואני לא סומכת עליו שלא יברח", אמרה יפעת.
"הוא כלב טוב", אמר רון וליטף את כלב הרועה הגרמני הגדול, נענה בליקוק על כף ידו.
"הוא ממש אוהב אותך", צחקה יפעת, נהנית לראות את סער רגוע ולא משתולל, איתה תמיד סער היה חסר סבלנות ורצה לרוץ קדימה, מיד כשרון אוחז בחגורה סער הופך להיות כלב רגוע וממושמע, מעולם לא הבינה את התופעה הזו, כאילו סער נהנה שרון לוקח אותו לטיול במקומה.
"אני בטוח שלא יברח, אבל לא משנה, נשחרר אותו למעלה בגן בתוך החצר המגודרת.
יפעת הביטה בו מחייכת, נותנת לו לקחת את ההחלטה.
הם הגיעו לגן המגודר עבור הכלבים ונכנסו לשם עם רינגו וסער.
רון שיחרר את סער מהרצועה והכלב הגדול קיפץ סביבו עדיין, לא מעכל שהוא חופשי להסתובב כרצונו.
"לך סער, לך שחק עם רינגו", אמר רון מושיט את ידו קדימה.
סער הביט בו לרגע נוסף ולאחר מכן פנה לאחור בצעד איטי הולך ומחכה שהחגורה תחזיק אותו, כשהרגיש שזה לא קורה, זינק לפתע במהירות אדירה, מנסה להשיג את רינגו שהתרוצץ מסביב.
"אני רק מקווה שלא תהיה לנו בעיה לתפוס אותו", אמרה יפעת בדאגה.
"אל תדאגי, אני אתפוס אותו", אמר רון בביטחון.
"טוב, אני סומכת עליך", ענתה יפעת והתיישבה לצידו על הספסל בגינה.
"אז איך הלימודים אצלכם בכיתה?", שאל רון, מראה התעניינות.
"קצת קשים, המורים מוציאים לנו את המיץ"
"כן, גם אצלנו, מכינים אותנו לקראת התיכון בשנה הבאה".
"ומה אתה אומר על טקס הסיום, נראה לך שנספיק ללמוד את כל המערכונים והשירים?"
"את זה דווקא נראה לי שנספיק, הדברים מתקדמים מהר, נראה כאילו כולם מתלהבים", אמר רון, יודע שלו אישית אין תפקיד מיוחד בחזרות, הוא רק חלק מהמקהלה, לעומת יפעת ששרה סולו באחד השירים, זה היה הקטע בחזרות שתמיד חיכה לו, לראות אותה שרה, שיערה פזור וקולה הענוג רוטט בשיר השקט, היה ברור לו שהוא מאוהב בה מעל לכל הראש, אם הוא רק היה יודע איך היא מרגישה כלפיו הכול היה פשוט יותר.
הם המשיכו לדבר עוד כרבע שעה כשלפתע אמרה יפעת, "טוב רון, בוא נזוז חזרה, יש לי עוד מלא שיעורים בבית".
"טוב", אמר רון בחוסר חשק, "אני אקרא לכלבים".
"רינגו, סער, בואו הנה!", קרא רון בקול.
רינגו הביט בו רגע, אך לא זז ממקומו, סער שלא הפסיק לרוץ ולהשתולל, עצר לרגע והביט ברינגו העומד ללא זיע.
"רינגו, סער לכאן!", קרא רון שוב, הפעם מזיז את ידו בצורה חדה כלפי מטה.
"הם לא יבואו", אמרה יפעת בקול מיואש, יודעת שייקח לה הרבה זמן לשכנע את סער להיקשר לחגורה שוב.
"אל תדאגי", הרגיע אותה רון.
כמה שניות לאחר מכן, רינגו החל לרוץ אליו במהירות כשסער מנסה להדביקו.
"בואו כלבים טובים שלי", עודד אותם רון כששני הכלבים הגדולים נצמדו אליו, זנבותיהם מכים בשמחה.
רון תפס את קולרו של סער וחיבר אליו את הרצועה כשחיוך גדול על פניו.
"בסדר, אז צדקת", חייכה אליו יפעת בהקלה.
"את פשוט לא מעריכה את הכלבים שלנו מספיק", נזף בה רון בצחוק.
"שמענו עליך, בוא הביתה", אמרה לו יפעת, מותירה את רצועתו של סער בידיו המיומנות של רון, נהנית ללכת בשקט ללא המשיכה הקבועה שסער נהנה למשוך אותה.
כשהגיעו חזרה אל החצר הגיש רון את רצועתו של סער ליפעת, "בבקשה", אמר בקול רשמי.
"טוב, אני עולה הביתה", אמרה יפעת, "להתראות".
"להתראות", ענה רון, מאבד את קולו כמו כל פעם שנפרד ממנה, יודע שהוא נשאר עם החלום בלבד.
בחלומו הוא לא נתן לה ללכת לפני שגילה לה עד כמה הוא אוהב אותה ורוצה להיות לצידה.
הוא ניסה להגיד לה זאת מספר פעמים, אך תמיד עצר בעצמו, יודע שלעולם לא יעשה זאת. האמת המרה הייתה שיפעת ראתה בו רק ידיד טוב שאפשר לדבר איתו ולשחק איתו, כפי שעשו פעם כשהיו קטנים יותר, אך היא מעולם לא הסתכלה עליו כעל מישהו שיכול להיות בן זוגה ובנוסף לזאת במשך השנה האחרונה היה לה חבר בגיל התיכון, בעל רכב שאיתו הייתה יוצאת בערבים, פעם הוא עוד חשב שאולי זה לא יהיה רציני, אך ככל שהזמן חלף, הבין רון שכנראה איבד אותה לנצח.
הוא עלה לביתו, מבטו שוב הפך זגוגי ועייף כבכל פעם שנאלץ להיפרד ממנה.
רינגו שהרגיש תמיד במצב רוחו המשתנה של רון בזמנים הללו נצמד אליו והביט בו בעיניו הגדולות כמנסה לנחמו.
"החיים קשים", אמר רון לרינגו וחיבקו אל ליבו לפני שניגש אל המרפסת להביט אל חלון ביתה של יפעת, נועץ בה מבט אחרון כשלקחה לעצמה משהו לשתות מן המקרר.
"להתראות עד מחר יפה שלי", מלמל רון כשסגר את שלבי התריס במרפסת.
הוא חזר אל חדרו והתיישב על המיטה, נותן לרינגו להניח את ראשו על ברכיו כשדמעה גדולה נוחתת על ראשו של הכלב הנאמן.
"אני אוהב אותה, אתה יודע את זה, נכון?", שאל את הכלב.
רינגו שחרר קול יללה קטן כמביע את הבנתו ותמיכתו ברון.
רון חייך אליו חיוך עצוב לפני שנשכב במיטה נותן לכלבו לשכב לידו וללקק את דמעותיו...