Translate This Page
דייט
"כרטיסך מצא חן בעיני, אשמח להכיר", משפט היכרות סטנדרטי באתר היכרויות, כך התחיל הכל...
הוא פנה אליה והיא ענתה.
השיחה קלחה ועברה מהר מאוד אל הטלפון שם נמשכה שעה ארוכה, הם קבעו להיפגש יומיים אחרי, בסוף השבוע...
"יש לי רעיון", אמר לה בטלפון, "אולי ניפגש וניסע לראות את השקיעה בים?"
היא חשבה על זה מעט והסכימה, למרות שזאת הייתה רק הפגישה הראשונה.
הוא היה מאושר, משום מה הייתה לו הרגשה טובה הפעם, כאילו זה משהו מיוחד ולא כל הפגישות הסטנדרטיות בבתי הקפה.
"סוף סוף יציאה עם אישה לאיזה מקום מיוחד", חשב, ממתין בקוצר רוח לפגישה המיוחלת.
הוא הגיע לביתה, ממתין לה למטה שתרד, ראה את תמונותיה וקיווה שלא יתאכזב ויגלה שאלו תמונות ישנות שכבר אינן משקפות את המציאות, כפי שקרה כבר כמה פעמים בחייו.
הוא היה זקוק להרגיש שוב נאהב כפי שלא הרגיש כבר תקופה ארוכה.
היא ירדה, הולכת אליו בצעד עדין, כמו איילה עדינה היוצאת אל קרחת היער, על פניה היה חיוך מתוק שכוון אליו, מחמם את ליבו בחום מוזר.
הוא ניגש אליה, לוחץ את ידה בעדינות, מרגיש את עורה החלק והמשגע.
"נעים מאוד, דרור", אמר לה מחייך.
"רונית", ענתה כשחייכה אליו בחזרה בשעה שמיהר לפתוח עבורה את דלת מכוניתו.
היא החליקה ברכות אל המושב, מתמקמת בשעה שהוא טרק את הדלת ומיהר אל הצד השני.
"נראה לי שיש לנו מספיק זמן להגיע עד לשקיעה", אמר בשעה שהתניע את הרכב ויצא אל הכביש.
היא הביטה בו מהצד מהנהנת בראשה, "כן, יש לנו זמן", אמרה מחייכת בשעה שבחנה אותו.
"היא פשוט נראית מדהים", חשב תוך כדי הנהיגה, לא מאמין במזל שנפל בחלקו.
הם הגיעו אל החניון ליד הים לאחר שיחה קלילה במכונית הנוסעת.
"אני אוהבת את הים", אמרה.
"גם אני", ענה, מביט אל עבר השמש שכבר החלה לעשות את דרכה מטה.
"את רוצה לשבת באיזה מקום?", שאל.
"לא, בוא נסתובב קצת ואחר כך נראה", ענתה בקולה העדין.
הם צעדו לאיטם על הטיילת, בתחילה רחוקים אחד מהשני כשהרוח מבדרת את שערה הכתום באוויר הקר, גורמת לה לרעוד קלות.
"אני יכול לחבק אותך?", שאל לפתע לאחר שאזר את האומץ המספיק לכך.
היא הנהנה בראשה, מחייכת לעצמה מבפנים, מצא חן בעיניה שהוא שאל לפני שעשה את הצעד.
הוא עטף אותה בזרועו בעדינות, פוחד להכאיב לגופה הקטן והעדין, מצמיד אותה אליו, מרגיש שהיא אינה מתנגדת למגעו העוטף.
הם המשיכו לצעוד לאיטם לאורך הטיילת, מדברים מעט, שותקים מעט, נהנים מהחום שהיה חסר לשניהם תקופה ארוכה.
"השמש עומדת לשקוע", אמר לפתע.
"בוא נעלה למעלה", אמרה מצביעה על המדרגות בסוף הטיילת.
הם הגיעו למעלה המדרגות והסתובבו לעבר השמש השוקעת שהחלה לצבוע את השמיים בכתום ובאדום, גורמת לעננים להפוך לתפאורה רכה וצבעונית מסביבה כבמופע אור קולי.
הרוח התחזקה והוא עטף אותה מאחור, מריח את שיערה, נושם את הריח שלה עמוק לתוכו יחד עם ריח הים הנישא באוויר.
הוא נשק לעורפה בעדינות, מקווה שלא תרגיש ותרחיק אותו ממנה.
היא הרגישה את שפתיו המנשקות בעדינות וניסתה שלא לזוז, לא לגרום לו לברוח ממנה ולהתרחק.
ככל שהשמש שקעה כך התחזק חיבוקו והצמיד אותה אליו.
היא הרגישה את גופו הנצמד אליה והחלה לרעוד, מקווה שיחשוב שזה בגלל הרוח הקרה.
"בוא נלך לשבת", אמרה לפתע, לא מבינה איך כפחות משעה החלה להרגיש שרוחה נסערת כל כך.
הם התיישבו על ספסל והביטו בשמש שהחלה להעלם בים,.
"אני לא נפתחת לאנשים כל כך בקלות ", אמרה לפתע, מרגישה שהיא מנסה לשכנע את עצמה יותר מאשר אותו.
"אני לא ממהר לשום מקום", ענה לה, מפחית את עוצמת חיבוקו שעטף את כתפיה.
היא נבהלה מעט ונצמדה אליו, חוששת שאולי פגעה בו.
"רוצה ללכת לאכול משהו?", הציע לפתע.
היא הנהנה בראשה לאישור, לא סומכת על קולה שיהיה יציב מספיק.
הם נכנסו אל המסעדה חבוקים, נכנסים מהקור שבחוץ אל המסעדה החמימה.
הוא עזר לה להוריד את המעיל והם התיישבו אחד אל מול השני.
"אתה רחוק לי מידי", אמרה עם חיוך מפונק.
הוא מיהר ועבר לצד השני של השולחן, התיישב לידה ואחז בידה הקרה עם ידיו החמות.
"יותר טוב?", שאל מחייך.
היא חייכה אליו חיוך מתוק ומאושר.
לפתע רכן לעברה בעדינות והצמיד את שפתיו לשלה בנשיקה עדינה, שואלת.
היא נענתה לנשיקתו ברכות מהפנטת, גורמת לו להרגיש את מוחו מתפוצץ באלפי זיקוקין העפים באוויר.
הוא האריך את הנשיקה כמה שיכול היה ואז התנתק בעדינות, הביט בעיניה היפות והרגיש את ליבו מגביר פעימותיו לקצב מטורף.
הוא רכן אליה שוב, מושיט את ידו אל פניה העדינות ונשק לה שוב, הפעם ביותר עוצמה, נותן ללשונו ללטף את שפתיה מבחוץ, לטעום אותה בשעה שידו ליטפה את לחיה הרכה.
היא נענתה לו בשמחה, נצמדת אליו, פותחת את פיה, נותנת ללשונה דרור לשחק עם לשונו.
הקהל במסעדה מסביב נעלם מבחינתם, שניהם עברו לעולם שרק הם נמצאים בו, עולים לשחקים בחום מטורף שהרעיד את שניהם מבפנים, גורם להם להרגיש את עוצמת הרגשות המזעזעים אותם עמוק בפנים, סוחפים אותם למחול מטורף של ערפול חושים.
כשהתנתקו לבסוף אחד משני, היה ברור להם שמה שקרה שם הוא מיוחד, דבר שלא קורה בפגישה ראשונה כה קצרה, דבר שכולם מדברים עליו, רוצים אותו, אך רק בודדים זוכים לו.
כשסיימו לאכול הסתובבו שוב על הטיילת, אך הקור הכריח אותם לחזור הביתה.
הם צעדו מחובקים אל הרכב והוא הרגיש מתוסכל על שהפגישה נגמרת כל כך מהר.
"רוצה לצאת לטיול מחר?", שאל לפתע, מנסה את מזלו.
היא נעצרה, הביטה בעיניו, בחנה אותו, מנסה להבין אם הוא רציני בהצעה.
הוא הביט בה בחזרה בשאלה, מקווה בכל ליבו שלא תדחה אותו על הסף.
לאחר מחשבה קצרה נוספת ענתה, "בשמחה".
ליבו קפץ שוב לשמיים והחסיר פעימה, הוא כבר הרגיש את האנרגיה מתפרצת לגופו, ידע שהלילה כבר לא יישן בשלווה.
הוא החנה את הרכב תחת ביתה.
"מאוד נהניתי", אמרה לו.
"גם אני", ענה ורכן לעברה שוב, נושק לה ברכות.
היא נענתה לנשיקתו בשקיקה והם היו חבוקים ומתנשקים במשך דקות ארוכות.
"אני לא מזמינה אותך למעלה היום", אמרה לפתע, פוחדת שינסה לשכנע אותה והיא לא תסרב לו.
"זה בסדר, אני מבין", ענה לה, מנסה להיות רגוע ככל האפשר למרות האכזבה שחש, הוא רצה אותה כל כך.
הם המשיכו להתחבק עוד כמה דקות נוספות, לא ממש רוצים להתנתק אחד מהשני.
"טוב, תעלי למעלה, את צריכה לנוח למחר", אמר לה לבסוף למרות שלא ממש רצה להיפרד ממנה.
היא חייכה אליו שוב את חיוכה הרך והמתוק.
"מחר בבוקר תהיי מוכנה מוקדם?", ספק שאל ספק קבע עובדה.
"אני אהיה מוכנה", ענתה, חושבת שאיזה מוזר עבורה זה לקבוע כבר את הפגישה השנייה, לא מבינה איך הוא כבש אותה ככה כבר מהפגישה הראשונה, גורם לה להרגיש כמו נסיכה.
הם נפרדו בנשיקה חמה נוספת והיא יצאה מהרכב, פוסעת בצעדי האיילה הרכים שלה אל עבר מדרגות ביתה כשמבטו הרך מלווה אותה במבט אפוף של אהבה...