Translate This Page
אהבה צבאית
זה התחיל כמה שבועות לפני הגיוס, ניצלתי כל רגע לבלות לפני שהצבא יגזול ממני את נעוריי, מי יודע מה יקרה אחר כך?
קוראים לה אילנה והכרתי אותה ביציאה מקרית עם חברי הטוב עודד כשיצאנו לדייט כפול עם ידידה שלו ואיתה.
נדלקתי עליה בשנייה בה ראיתי אותה וכל הערב ניסיתי להתקרב מה שבסופו של דבר חיבר בינינו וקיבלתי ממנה את הטלפון אשר הוביל אותנו לפגישות נוספות אשר הפכו אותה לחברתי הקבועה בסופו של דבר.
"אתה מתגייס עוד שלושה שבועות", אמרה לי, מביטה בי בעצב.
"כן", עניתי בזמן שידי ליטפה את זרועה בעדינות, "את תחכי לי?", שאלתי בקול חלש.
"אתה החבר שלי, לא?", אמרה, "ברור שאני אחכה".
"אני עלול להגיע פעם בהרבה זמן", אמרתי, מודע לעובדה שיש לה עוד שנה ללמוד בתיכון כשמסביבה מסתובבים בחורים נוספים אשר ניסו להתחיל איתה כל הזמן.
"אני אוהבת אותך", אמרה לי, מביטה בי בעיניה הירוקות.
ליטפתי את שיערה כשהרגשה לא נעימה עוברת בבטני כאילו משהו רע הולך לקרות.
לאחר שעה נוספת עזבתי את ביתה, מותיר אותה עם הלימודים לבגרות הבאה, מקלל בליבי את הבגרויות האלו אשר אילצו אותי לראות אותה הרבה פחות ממה שתכננתי.
הגעתי הביתה ונכנסתי למקלחת כשההרגשה הלא טובה מלווה אותי.
עברו שבועיים נוספים וההכנות לגיוס הלחיצו אותי יותר ויותר, הרגשתי כאילו חיי עומדים להתהפך מהרגע שאכנס לצבא.
ידעתי שאילנה אוהבת לצאת ולבלות כל סוף שבוע ולא ידעתי איך אני עומד למלא את המכסה השבועית כשאני נמצא בצבא. התפללתי בליבי שאצא כל שבוע הביתה, ידעתי שזה משהו הכרחי עבורי אם אני ארצה לשמור עליה איתי, חוסר הביטחון שלי גבר מיום ליום.
"נצא לרקוד ביום שישי?" שאלתי אותה כשהתקשרתי.
"אני לא בטוחה שאני אוכל, יש לי מבחן בגרות ביום ראשון", ענתה לי.
"אילנה, זה סוף השבוע האחרון שלי לפני הגיוס!", הגבתי קצת קשה.
"דבר איתי ביום שישי בבוקר", ענתה לי וטרקה את הטלפון, לא מחכה לתגובתי.
הייתי המום לרגע, לא מבין מה קורה, אך לבסוף החלטתי שזה רק בגלל שהייתה לחוצה מהמבחן.
"מה קורה ביום שישי?", שאל חברי עודד בקולו העליז.
"תגיד לי אתה", עניתי לו, מחכה לשמוע אם הוא מקבל חופש מהצבא בסוף השבוע הזה.
"אני בבית, יוצאים לרקוד?"
"אני מקווה שאילנה לא תדפוק לי ברז", אמרתי.
"למה אתה חושב ככה?", שאל, קולו נדרך, מכיר אותי מספיק טוב להבין שמשהו קורה.
"לא יודע, היא לא נשמעה כל כך מאושרת, אמרה שיש לה מבחן".
"תן לי לדבר איתה!", אמר וניתק לפני שהצלחתי להשחיל מילה נוספת.
האם אני כזה לא חשוב שכולם טורקים לי בפנים, חשבתי לעצמי בעצב.
לאחר שתי דקות נוספות הטלפון צלצל שוב.
"הלו?"
"היי, זה אני", אמר עודד, "הכל סגור, יוצאים ביום שישי!", הודיע לי.
"מה? איך?", שאלתי המום.
"שאלתי אותה איך היא לא מתביישת להתעלל בך בסוף שבוע האחרון לפני הגיוס", אמר עודד בקול צוחק.
"ו...", שאלתי, מפחד שפגע בה.
"ו..., היא שתקה לרגע ואמרה לי שאני צודק ושנקבע מה שאנחנו רוצים והיא תתאים את עצמה", אמר עודד, צוחק.
"אתה פשוט משהו אחר!", אמרתי.
"מזלך שיש לך אותי, נדבר אחר כך, חייב ללכת", אמר וניתק שוב בלי לחכות לתגובה שלי.
חייכתי לעצמי בסיפוק, כנראה שבכל זאת דברים יסתדרו.
יום שישי הגיע ואספנו את הבנות ויצאנו למועדון לילה לרקוד קצת ולהוציא את המתח לפני הגיוס שלי.
"אני רוצה להרים כוסית לכבוד המתגייס החדש", הניף עודד את כוסו.
כולנו הרמנו את הכוסות שלנו והקשנו בהן יחדיו עם חיוך על הפנים.
"אני מקווה שאגיע כל שבוע הביתה", אמרתי לעודד.
"תירגע, יהיה בסדר", ענה לי עודד מחייך.
הזמנו את הבנות לרחבת הריקודים והתחלנו לרקוד במרץ, פורקים את המתחים.
לקראת סוף הערב ה DJ שם שיר שקט עבור הזוגות, אספתי את אילנה לזרועותיי והצמדתי אותה חזק.
"אני אוהב אותך", לחשתי על אוזנה.
אילנה הרימה אליי את מבטה והסתכלה בי ברכות ולאחר מכן הניחה את ראשה על כתפי בלי לומר מילה.
ההרגשה הרעה החלה לחזור אליי, אך עדיין לא יכולתי לשים את האצבע על מה שמפריע לי.
שלב הגיוס עבר במהרה ויצאנו אל הטירונות.
הבעיה העיקרית שלי הייתה להגיע אל הטלפון בשעות הערב ולתפוס את אילנה בבית, דבר אשר לא תמיד הצליח וגרם לי לעבור לילות רבים ללא שינה.
הצ'ופר היחידי היה שהבנתי שנצא הביתה בכל שבת אלא אם תהיה איזושהי בעיה.
יום שישי הגיע והדבר הראשון אותו עשיתי ברגע שנכנסתי הביתה היה להתקשר אל אילנה.
"היי חמודה", אמרתי נלהב.
"מי מדבר?", נשמע קולה של אמה של אילנה אשר הרימה את השפופרת.
"זה רונן, החבר של אילנה", אמרתי לה.
"היי רונן, רגע, אני אקרא לאילנה", אמרה לי.
"היי רונן", אמרה לי אילנה.
"היי חמודה, מה קורה? רוצה שאקפוץ אלייך?", שאלתי נלהב.
"לא, לא עכשיו, אני לומדת", ענתה לי, שופכת על ליבי מים צוננים.
"מתי אוכל לראות אותך?", שאלתי בזהירות.
"נראה, אולי בערב", ענתה לי.
"אולי?", שאלתי, לא מבין.
"כן, נו, אמרתי לך שאני לומדת" , ענתה לי קצרת רוח.
"אילנה, קרה משהו? אני מתגעגע", אמרתי.
"לא קרה כלום, אני לומדת, אתה יודע איך זה", ענתה.
"טוב, אז בואי נקבע שאני אבוא אלייך בשמונה בערב ואם תרצי נצא, אם לא אז נשאר בבית, אני רוצה לראות אותך!", עמדתי על שלי.
אילנה שתקה בצד השני ואחרי זמן מה אמרה, "טוב, תגיע בשמונה ונראה כבר, אני חוזרת ללמוד".
"ביי", אמרתי, מבולבל.
"ביי", ענתה וניתקה.
בערב נפגשנו ולאחר שעה ביחד אילנה אמרה לי שהיא עייפה ורוצה לישון, בלית ברירה חזרתי לביתי מאוכזב.
למחרת התקשרתי אליה שוב וניסיתי לשכנע אותה להיפגש קצת, אך היא סירבה בתוקף בטענה שהמבחן ביום ראשון.
חזרתי לבסיס מאוכזב ומבולבל.
הטירונות הסתיימה לאחר ארבעה שבועת בהם נפגשתי עם אילנה בסופי השבוע, אך תמיד חזרתי לצבא עם הרגשה שמשהו קורה למרות שאילנה נפגשה איתה ואמרה שהכל בסדר, הרגשתי אמרה שלא.
הוצבתי בבסיס קבוע רחוק מהבית וההודעה הראשונה שקיבלתי הייתה שהיציאות הן פעם בשלושה שבועות בסוף שבוע מלבד אפטר קצר באמצע השבוע.
הבנתי שעכשיו החוקים הולכים להשתנות ומצבי הולך להיות גרוע יותר, היתרון היחידי היה שיכולתי לטלפן כל יום בלי הגבלה בשעות.
למרות שדיברתי עם אילנה כל יום הרגשתי שהמצב בינינו מחמיר וכשהגיעה השבת שלי לצאת החלטתי לתפוס איתה שיחה.
"הכל בסדר חמודה?", שאלתי אותה, מביט בתגובות שלה.
"קשה לי עם היציאות שלך הביתה", הודתה לבסוף במה שפחדתי מלכתחילה.
"מה אני יכול לעשות?", שאלתי, "את יודעת שכל רגע פנוי שיש לי אני רוצה להיות איתך".
"אני מרגישה חנוקה", אמרה לי, "אני רוצה לצאת כל שבת ואתה לא פה."
"את רוצה להיפרד?", שאלתי.
אילנה הביטה בי לרגע ושקלה את הצעתי, לאחר זמן שנראה כנצח, אמרה, "לא, אני רוצה להישאר יחד".
"אוקי, אז זה המצב כרגע, אני מקווה שבעתיד המצב ישתנה ואני אצא יותר כשהדרגה שלי תעלה", אמרתי לה, שוקל במוחי למה לקח לה כל כך הרבה זמן לענות לי.
"טוב", ענתה לי והביטה בי במבט מוזר.
חזרתי לבסיס והתחלתי לדבר עם חבריי על המצב המוזר, מנסה להבין יחד איתם מה קורה.
לאחר שיחה דיי ארוכה אמר לי ארז, "נראה לי שיש לה מישהו אחר".
הרגשתי כאילו מישהו נתן לי בעיטה בבטן.
"איך מישהו אחר? כל פעם שאני בא היא יוצאת איתי", התגוננתי.
"היא יוצאת איתך גם בשבתות?", שאל ארז.
"לא, בגלל הלימודים", עניתי.
"אתה בטוח שרק בגלל זה?", שאל.
"כן", אמרתי בקול מהוסס.
"אתה מוכן להעמיד את זה למבחן?", שאל, מביט בי במבט מתגרה.
הבטתי בו כאילו נפל מהירח, "איזה מבחן?", שאלתי לבסוף בקול רועד.
"אני אציע לה לצאת איתי ביום שישי הזה, אתה בבסיס נכון?", אמר ארז.
"אתה חושב שהיא תסכים לצאת איתך בשבוע שאני בבסיס?", שאלתי, לא מאמין.
"כן", ענה לי ארז בפשטות, מודע ליכולתו לשכנע בנות לצאת עימו.
"אין מצב שהיא תצא איתך, היא חברה שלי כבר כמה חודשים", התרסתי נגדו.
"אז אם ככה אין לך מה לפחד, תן לי את המספר שלה", אמר מושיט את ידו.
שאר החברים הסתכלו בנו במתח.
המחשבות רצו בראשי במהירות, "מה אם ארז צודק? מה אם היא באמת תסכים? ומה אם לא, אולי היא תחשוד בי?"
"מה תגיד לה?", שאלתי.
"שקיבלתי את הטלפון שלה מחברה שלה, תן לי שם", ענה.
"היא תבדוק את זה", אמרתי.
"אז מה? זה כבר יהיה מאוחר, אני את התשובה אקבל קודם, הרי אני לא באמת הולך לצאת איתה", אמר ארז.
"תן לו את המספר, ככה תדע את האמת לכאן או לכאן", עודדו אותי חבריי.
נתתי לארז את המספר כשליבי פועם במהירות.
ארז ניגש למכשיר הטלפון וחייג, אני הייתי על הקו בטלפון מקביל.
זאת הייתה אחת מהשיחות הקשות ביותר ששמעתי בחיי, לקח לארז פחות מעשר דקות לשכנע את אילנה שקיבל את מספר הטלפון מחברה שלה ולקבוע איתה פגישה כשהוא מציג את עצמו בשם בדוי, יוסי.
השאלה הכואבת ביותר הייתה בתחילת השיחה כששאל אם היא פנויה לצאת או שיש לה חבר ותשובתה הייתה שאין לה אף אחד קבוע.
לאחר שקבעו את הפרטים ארז ניתק את השיחה, מביט בי בעצב.
הסתכלתי על חבריי מגלה שפניי שטופות בדמעות אשר לא הבחנתי בהן קודם.
"מצטער חבר, אבל היית חייב לדעת, אתה נראה גמור כבר כמה שבועות", אמר לי ארז כשחיבק את כתפיי.
התאוששתי קצת לאחר כמה דקות והרמתי את השפופרת שוב.
"מה אתה עושה?", שאל ארז.
"מתקשר אליה", עניתי, מביט בו במבט חד, כואב.
"אתה בטוח שזה הזמן?", שאל ברכות.
"אני רוצה לדעת למה", אמרתי.
"כי אתה לא שם, זה לא ברור?", שאל.
"לא זה לא ברור", עניתי, "היא יכלה להגיד לי ולגמור את זה.
"אבל נוח לה שאתה מוציא אותה, מפנק אותה, משלם על הכל, לוקח אותה עם הרכב לאן שהיא צריכה, נותן לה תשומת לב בלתי נגמרת, למה היא צריכה לוותר על זה? היא רק משלימה חוסרים בזמן שאתה לא שם", אמר לי ארז את האמת המרה.
"טוב, תן לי קצת פרטיות", ביקשתי.
ארז יצא אל החדר השני והצטרף לחבורה, אני נותרתי בחד האחורי לבד עם הטלפון.
"הלו", נשמע קולה הצלול והמתוק של אילנה.
"היי", אמרתי, מנסה לחנוק את הדמעות.
"היי רונן", ענתה לי ללא התרגשות יתרה.
"מה את עושה?", שאלתי.
"סתם, לא משהו מיוחד", ענתה.
"עשית תוכניות ליום שישי?", שאלתי.
"לא, אני כנראה אהיה בבית", שיקרה לי.
"ומה עם יוסי, הוא לא נפגש איתך ביום שישי?", שאלתי אותה בקול אדיש.
מהצד השני הייתה שתיקה ארוכה.
"את שם?", שאלתי.
"אתה פשוט רע!", צעקה עליי.
"למה עשית את זה?", שאלתי אותה, מנסה להיות רגוע.
"כי אתה לא פה ואני לא מוכנה להיתקע בבית", ענתה לי תשובה של ילדה שעוד לא התבגרה.
"ומה עם נאמנות? את חושבת שלי פה אין בנות שיכולתי להתחיל איתן, אבל אני איתך, כמו שחשבתי שאת איתי!", אמרתי כועס.
"אני מצטערת, אבל אני לא מוכנה לחבר פעם בשלושה שבועות, מצטערת", ענתה לי כועסת גם היא.
"אז זהו? אם לא הייתי עולה על זה אז הכל היה בסדר?", שאלתי לא מבין.
"כן, זה נגמר! אם אתה לא סומך עליי אין לי מה לעשות איתך!", ענתה בכעס.
"וכנראה שהייתה לי סיבה טובה", עניתי.
"אז תחפש לך מישהי אחרת, אני גמרתי איתך!", צעקה וניתקה לי את הטלפון בפנים.
הרגשתי את הסכין מתהפכת בבטני קורעת אותי מבפנים, באותו הרגע הבנתי עד כמה אהבתי אותה ועד כמה הייתי זקוק לה, לחיות בלעדיה זה כמו לחיות ללא אוויר.
למולי ליד המיטה היה מונח נשקי האישי, הרמתי אותו בתנועות אוטומטיות וטענתי אותו בתחמושת חיה.
נעמדתי מול הראי כשהנשק מכוון לראשי והמחשבות רצות במהירות ובעיני ראיתי רק מבט ריקני חסר חיים.
"אני אוהב את אילנה יותר מהכל", חשבתי, "גם אחרי מה שעשתה. בלעדיה החיים שלי לא שווים הרבה ואין לי באמת שום סיבה אחרת להישאר בעולם הזה עם הכאב הזה וללא עתיד יחד איתה" , המשכתי את חוט המחשבה, "אז למה בעצם להישאר כאן?", שאלתי את עצמי ויריתי...