Translate This Page
CTRL-F לחיפוש פרק בדף
אהבה ללא גבול
פרק 1
הטיפות השקופות זלגו על החלון.
הוא הביט בהן מבעד לדמעותיו השקופות שזלגו מעיניו, מבטו מתבלבל בין הדמעות לטיפות.
הכאב היה נורא.
למרות הזמן שעבר, מחשבותיו לא יכלו להרפות, חשבו עליה כל הזמן, מטרידות את מנוחתו.
בחדר השני הוא שמע את הילדים המשחקים, דבר אשר הגביר את זרם הדמעות אותן ניסה להחניק.
הגשם כאילו הרגיש בדבר והקיש על החלון ביתר חוזקה, כאילו מעצים את הדמעות הנשפכות ללא הפוגה, יוצר נהרות של עצב ברחובות.
מהחדר השני נשמעה קריאה קטנה, "אבא".
הוא זינק ממקומו בדריכות, מנגב את הדמעות במהירות, מנסה להסוותן ככל יכולתו, יודע שאת עיניו האדומות שום דבר לא יסתיר.
הוא הלך אל עבר הדלת ופתח אותה, עוצר לרגע, מביט בילדים הקטנים על השטיח.
אמיר בן החמש הביט בו בעיניו הקטנות במבט ערני וחד, קולט כל הבעה בפניו של אביו הכואב.
לעומתו זיו הקטן בן השנתיים, הביט בו לרגע ולאחר מכן המשיך לשחק עם אחד הצעצועים על הרצפה.
האב הביט בהם באהבה וירד אל הרצפה לצידם, מאמצם אל ליבו, מרגיש את הדמעות מתכוננות לפרוץ שוב החוצה.
---
"היי", אמרה ירדן לבחור החדש במחלקה.
"היי", ענה זוהר, מחייך אל הבחורה שקיבלה אותו.
"אני ירדן", הציגה את עצמה, "אני העוזרת של שרון, המנהלת", הוסיפה.
"אני זוהר", הציג את עצמו, "אני אמור לתחזק פה את המערכת".
"כן, אני יודעת, שרון אמרה לי"
"את יודעת אל מי אני צריך לגשת?", שאל בחוסר ביטחון קל.
"כן, בטח, אליי", חייכה, "אני אראה לך את המקום שלך ולאחר מכן אעשה לך סיבוב בבניין", אמרה.
זוהר חייך אליה, מרוצה שהבחורה הנחמדה הזאת היא זאת שקיבלה אותו עכשיו, הוא עדיין זכר את הבחור שעשה לו את הראיון, הוא היה ממש קשוח אליו.
"אז ככה, פה אתה יושב", הצביעה על שולחן נחמד בפינה ליד חלון גדול, "ופה זאת המעבדה שלך", הראתה לו חדר נוסף בפינה.
המעבדה נראתה נחמדה ומסודרת, בדיוק כמו שהוא אהב לעבוד.
לאחר שסיימו את הסיבוב בבניין וההיכרות עם שאר האנשים, אמרה ירדן, "זהו בינתיים, תתארגן ויותר מאוחר תהיה לך שיחה עם שרון, המנהלת, היא תסביר לך בדיוק מה נדרש ממך. אם אתה צריך משהו, אני יושבת בדיוק שם ממול", הוסיפה עם חיוך.
"תודה על הכול", אמר זוהר.
"בשמחה", ענתה לו.
---
השבועות עברו והקשר בין ירדן לזוהר התחזק, שניהם היו בין הרווקים היחידים בחברה הקטנה וחסרי בני זוג קבועים.
מדי פעם הם היו יוצאים לפגישות עיוורות עם אנשים שהכירו באינטרנט או באמצעים אחרים, אך לא הייתה נוצרת כימיה מספיק חזקה כדי לפתח קשר חזק יותר.
הם היו יוצאים לארוחות הצהריים יחד ומספרים את החוויות שלהם אחד לשני תוך כדי צחוקים על הפגישות הנכשלות.
"אז אתה לא מאמין", סיפרה ירדן, "כל הערב בקושי דיברנו, ואז שאנחנו הולכים להיפרד אחרי הכוס קפה והעוגה שהזמנו, הבחור בלי בושה שואל אותי 'אז אצלי או אצלך?'"
"מה, הוא באמת חשב שתבואי איתו לדירה?", התפלא זוהר, לא מאמין איך לאנשים יש כל כך הרבה אומץ.
"כן, כאילו אני בעצם רק חיכיתי שהוא יזמין אותי לסקס איתו", צחקה ירדן.
"ומה ענית לו?", שאל זוהר.
"אמרתי לו ככה...
'אני אצלי ואתה אצלך, להתראות', אחר כך פשוט הסתובבתי והלכתי, לא חיכיתי אפילו שיענה לי אחרי הפליאה שעברה לו בעיניים", צחקה אליו ירדן, בוחנת את תגובותיו של זוהר לסיפורה.
"אני הייתי מחפש איפה לקבור את עצמי", אמר זוהר, מביט בפניה הצוחקות של ירדן, בעיניה היפות הבוחנות אותו ומתפלל בליבו שפעם יהיה לו את האומץ להזמין אותה לצאת איתו, אבל הפחד שיאבד את ידידותה עצר אותו מלבקש.
"אני רוצה לשאול אותך משהו", אמרה ירדן.
"מה?", נבהל זוהר מהרצינות הפתאומית בפניה.
"אם הייתי מציעה לך לצאת איתי, היית מסכים?"
"את שואלת אם אני מסכים לצאת איתך?, או שאת שואלת אם היית שואלת את זה?"
"תפסיק, תענה לי ברצינות", נזפה בו.
"אם את שואלת ברצינות, אז אני אענה לך ברצינות, אין דבר שהייתי רוצה יותר", ענה ונבהל מהתשובה של עצמו שפרצה ככה מפיו.
ירדן הביטה בו בפליאה, לא מאמינה שאמר זאת, במיוחד לאור העובדה שהכירה אותו מספיק כדי לדעת שקשה לו באופן כללי לבטא את עצמו אל מול בחורות, הוא סיפר לה זאת לא פעם ולא פעמיים בסיפורי היציאות שלו.
"אני מבין שלא זאת התשובה שחיכית לה", אמר בבהלה, מתחרט על שנתן דרור ללשונו להוציא את הרגשתו האמיתית, הוא הבין עכשיו שירדן בעצם רק רצתה לדעת מה הרגשתו כלפיה, אבל לא התכוונה לכך ברצינות.
"לא, אתה לא מבין", אמרה לו מיד, "פשוט לא האמנתי שתגיד לי איך אתה מרגיש בכזאת חופשיות, אתה יודע, בגלל כל מה שסיפרת לי. בטח שהתכוונתי ברצינות, אני מאוד רוצה לנסות ולצאת איתך, סך הכול אנחנו מסתדרים מצוין ביחד".
חיוך של שמחה עלה על שפתיו של זוהר, 'כנראה יש אלוהים שם למעלה שדואג לי', חשב.
"היי, מה אתה כזה מבסוט עכשיו, אני רוצה לדעת ומיד!", צחקה אליו.
"תשמעי, לא כל יום מתגשמים חלומות", ענה לה, מרגיש פתאום בעננים, כאילו שום דבר כבר לא יוכל להרוס את הפגישה המיועדת.
עכשיו היה זה תורה של ירדן להסמיק, "אתה עושה את זה בכוונה עכשיו", נזפה בו בקלילות, אך ליבה התמלא בחמימות.
"אז מתי יוצאים?", שאל.
"היום בערב מתאים לך?", שאלה.
"בהחלט מתאים, גם ככה אין לי מה לעשות לבד בבית", אמר.
"אז קבענו!", קבעה ורכנה לנשק לו על לחיו.
זוהר האדים כולו וירדן ראתה זאת.
"ככה זה יהיה עכשיו כל נשיקה?", שאלה.
"ככה מה?", שאל, לא מבין.
"ככה תהיה אדום", אמרה לו, מצביעה על פניו.
זוהר לקח את מתקן המפיות מנירוסטה שהיה על השולחן וניסה לראות את בבועתו בה, אך ללא הצלחה יתרה.
ירדן פרצה בצחוק משוחרר, גורמת לאנשים סביבה להביט בהם.
פרק 2
---
"בואי, נצא לטייל קצת", הציע.
"טוב, לאן אתה רוצה ללכת?", שאלה.
"בואי ניסע קצת ונטייל, יום יפה היום",אמר.
"אתה מוביל", אמרה לו, רגילה לתת לו להחליט על הדברים האלו, בכל זאת הם כבר גרים יחד כמה חודשים.
זוהר נהג בכביש המהיר ולפתע החליט לפנות לצד הדרך, נעצר ליד שדה פרחים.
"בואי, נצא כאן", הציע.
"כאן?", התפלאה.
"כן, יש כאן מסלול טיולים קצר בטבע", אמר.
"טוב, אם זה מה שבא לך", הסכימה.
הם טיילו בינות לפרחים היפים וירדן נהנתה בכל רגע, מתלהבת כל פעם מחדש כשגילתה סוג של פרח חדש.
לבסוף הגיעו לראש הגבעה, משקיפים על נוף מלא צבעים מהפרחים השונים.
"זה פשוט מדהים", אמרה לו.
"כמוך", ענה לה כשחיוך מסתורי על פניו.
"מה אתה זומם?", שאלה, מכירה כבר כל הבעה שלו.
"אני? כלום", ענה בתמימות מעושה, מכניס את ידו לכיסו.
ירדן קלטה את התנועה, "מה אתה מחביא שם?", שאלה.
זוהר לא ענה, רק ירד על ברכו, שולף קופסא קטנה עם טבעת יהלום בתוכה.
"ירדן, האם תינשאי לי?", שאל.
ירדן עמדה משותקת, לא מאמינה, היא לא ציפתה שזוהר יהיה מוכן להתחייב כל כך מהר, למרות שהם מכירים כבר מעל לשנה ויוצאים כבר כמה חודשים.
"ירדן?", שאל זוהר בפליאה על שלא קיבל תשובה.
ירדן התנערה במקומה, "בטח שאני אנשא לך טיפשון שלי", אמרה לו נופלת על צווארו בחיבוק חזק.
"היי, רגע מתוקה, בואי נשים לך את הטבעת, אני מקווה שהיא מתאימה", אמר זוהר.
ירדן נעמדה מולו, מגישה לו את אצבעה, ממתינה שיענוד לה את הטבעת.
זוהר החליק את הטבעת לאצבעה, הטבעת התאימה בצורה מושלמת, בדיוק כמו שאמרה לו המוכרת לאחר שהביא לה טבעת של ירדן לדוגמא.
"היא כל כך יפה", אמרה ירדן, "אתה כל כך יפה, מתוק שלי", הוסיפה.
"אני אוהב אותך", אמר לה.
"ואני אוהבת אותך", ענתה לו, מצמידה את שפתיה לשלו.
---
"החתונה הייתה כל כך יפה!", אמרה לירדן חברתה מירב, "אנחנו נהנינו בגדול!", הוסיפה.
"תודה מתוקה, כיף לשמוע את זה", אמרה ירדן.
"איך זוהר, הוא נהנה?", שאלה מירב.
"מאוד!", אמרה ירדן, "הוא לא מפסיק לדבר על זה".
"זה התפקיד שלנו לא?", שאלה מירב.
"כנראה שלא, זוהר בנושאים האלו ממש רגיש", אמרה ירדן.
"הלוואי שאהרון שלי היה כזה", אמרה מירב, "אבל זה כנראה כבר לא יקרה".
"זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בבעלי, הרגישות שלו", אמרה ירדן, נהנית לגלגל את המילה 'בעל' על לשונה.
"תיהני לך כל עוד הכול ורוד, אחרי כמה שנים הם כבר לא אותו דבר", צחקה מירב.
"זוהר תמיד יהיה ככה", קבעה ירדן.
"אני מקווה בשבילך", אמרה מירב.
---
"מה את רוצה שאני אקנה לך ליום ההולדת השלושים שלך?", שאל זוהר, יודע שזה אחד מימי ההולדת החשובים של החיים.
"את מה שאני צריכה, אתה כבר נתת לי", אמרה ירדן מחייכת אליו חיוך מסתורי וזוהר.
"למה את מתכוונת?", שאל זוהר, לא מבין.
"לזה", אמרה ירדן, מצביעה על ביטנה השטוחה והיפה.
"למה?", שאל זוהר, עדיין מבולבל.
"אני בהיריון טיפשון שלי", ענתה לו מחייכת.
"היריון?", שאל זוהר עם חיוך על פניו, הם ניסו להיכנס להריון כבר כמה חודשים וכלום לא קרה עד עכשיו.
"כן", ענתה לו ירדן, מחייכת באושר.
"את בטוחה?", שאל זוהר.
"כן, אתמול לקחתי שתי ערכות ושתיהן היו חיוביות, היום הלכתי להיבדק אצל הרופא והתוצאה חיובית, אנחנו הולכים להיות הורים בעוד כמה חודשים", צהלה ירדן ונצמדה אליו.
"אני לא מאמין שהצלחנו סוף כל סוף", אמר זוהר, עדיין מנסה לעכל את הבשורה.
"יש לך עוד שמונה חודשים להתרגל לרעיון", אמרה לו ירדן.
"אם את אומרת", אמר זוהר.
---
"אני לא רוצה לחזור לעבוד", אמרה ירדן, "אני רוצה ללכת ללמוד אחרי שאמיר ילך לגן, אני רוצה לקבל אותו בבית שהוא חוזר".
"את בטוחה שנוכל להסתדר עם משכורת אחת?", שאל זוהר, מרים את אמיר אל כתפו תוך כדי.
"אני מקווה שכן, וחלק ההורים שלי אולי יעזרו כדי שאסיים תואר", אמרה ירדן.
"אני לא בטוח שזה הדבר החכם לעשות, אבל אם זה מה שאת רוצה, אז נעשה את זה", אמר זוהר.
"אני פשוט מרגישה שלא מיציתי את החיים שלי כמו שצריך והזמן עובר כל כך מהר. אני מרגישה תקועה בעבודה שלי, תמיד רציתי לעשות משהו בתחום הרפואה", הצטדקה ירדן.
"חמודה, אם זה מה שאת מרגישה ורוצה, זה מה שנעשה", אמר זוהר, מודע לעובדה שעכשיו יצטרך לעבוד קשה יותר.
"אני אוהבת אותך", אמרה ירדן ונישקה אותו.
אמיר שלח יד קטנטנה וליטף את שיערה.
"הוא גדל כל כך", אמרה ירדן ולקחה אותו אליה.
"אני כל כך שמח שיש לנו אותו", אמר זוהר מביט בהם באהבה.
"ואני שמחה שאנחנו יחד", אמרה ירדן.
פרק 3
---
"שוב פיטרו אותי", אמר זוהר כשנכנס הביתה, מבטו עצוב.
"פיטרו אותך?", שאלה ירדן, לא מבינה, בתקופה האחרונה זוהר לא הצליח להחזיק מעמד באף עבודה יותר ממספר חודשים.
"כן, החליטו שעושים צמצומים והיות ואני האחרון שהגיע למחלקה, אני הראשון שהולך, סיפור חיי", אמר זוהר בעצב.
"זה אומר ששוב נצטרך לבקש קצת עזרה מההורים", אמרה ירדן.
"כן", אמר זוהר.
"חמודי, אני לא יודעת אם זה הזמן הנכון לספר לך את זה, אבל אני שוב בהריון", אמרה ירדן, מביטה בו כשרעד קל עבר בכתפיו, זוהר היה לפני התמוטטות קלה, היא הרגישה את זה.
"הריון נוסף, איך?", שאל לא מבין, "הרי נזהרנו".
"כנראה שלא נזהרנו מספיק", ענתה לו ירדן בעצב, יודעת שאם לא היה מאבד את עבודתו היום, תגובתו בוודאי הייתה שונה, "אתה מצטער?"
"מצטער?", שאל, "על מה? על זה שיהיה לנו עוד תינוק? לא, זה לא זה מתוקה, פשוט אני לא יודע איך אני אשיג את הכסף כדי להחזיק אותנו, אני באמת שקלתי להציע לך לחפש גם עבודה, אבל עכשיו כבר ברור שזה לא יקרה", אמר.
"אתה רוצה שאני אפיל אותו?", שאלה.
זוהר הביט בה במבט חד, "שלא תעיזי אפילו לחשוב על זה, בטח לא אחרי כל המאמצים שעשינו כדי להביא את אמיר לעולם", אמר.
ירדן הביטה בו, יודעת שחוץ ממנה, אמיר היה הדבר הכי חשוב בחייו של זוהר, הוא נתן לו את הנשמה כשהילד לא ישן בלילות כשצמחו לו השיניים, זוהר היה זה שהסתובב איתו שעות בלילה, מניח אותו על כתפו ומסתובב איתו עד שנרגע, בבוקר הוא היה שוטף את פניו ויוצא לעבודה.
ירדן הייתה זו שטיפלה בילד במשך היום, אבל הלילות היו קשים עבורה, היא הייתה חייבת את המנוחה שלה.
זוהר נשק לה והלך למקלחת, יודע שמחר בבוקר הוא חייב ללכת ולמצוא עבודה אחרת.
---
"הם קיבלו אותי!", נכנס זוהר הביתה בשמחה.
ירדן שביטנה כבר תפחה ונראתה לעין מיהרה אליו מחייכת, אמיר הקטן מיהר בעקבותיה לקבל את פני אביו ששב הביתה.
"אתה בטוח?", שאלה.
"כן, הם רוצים שאתחיל לעבוד מחר", אמר זוהר.
"מצוין", שמחה ירדן, מקווה שהפעם הזאת העבודה תישאר גם להרבה זמן, יודעת עד כמה כל פיטורים שוחקים את זוהר שלה.
---
"זוהר, תגיע הביתה, זה מתחיל!", אמרה ירדן לזוהר בטלפון, מרגישה את הכאבים המוכרים בבטן.
"אני כבר יוצא", אמר זוהר.
לאחר חצי שעה הוא הגיע הביתה, הם לקחו את התיק שהכינו מראש ויצאו אל בית החולים, משאירים את אמיר הקטן עם אחת הסבתות בביתם.
"סבתא, לאן אמא הולכת?", שאל אמיר.
"אמא הולכת להביא לך אח קטן", אמרה לו סבתא מחייכת.
"אח קטן", חזר אחריה אמיר בן השלוש, מנסה להבין מה זה אומר שיהיה לו אח קטן.
הם הגיעו אל בית החולים ולאחר כמה שעות יצא לעולם 'זיו' הקטן.
"תראה את הידיים הקטנות שלו", התלהבה ממנו ירדן.
"הוא מתוק", אמר זוהר, מביט בו באהבה.
"נכון שנסתדר?", שאלה ירדן.
"הכי טוב שבעולם", ענה לה זוהר מביט בה באהבה.
---
"אמממא", אמר זיו הקטן כשדידה אל עבר אימו.
"בוא חמוד שלי", אמרה ירדן מרימה אותו בידיה.
זוהר הביט בהם באהבה מהכורסא בה ישב כשאמיר יושב על ברכיו ומשחק באוזנו של אביו.
"מעניינת אותך האוזן שלי?", שאל זוהר.
"כן", ענה אמיר כשחיוך ממזרי על פניו.
"מצוין", אמר זוהר.
לפתע עלתה הבעת כאב על פניה של ירדן והיא התכווצה, בקושי מצליחה להניח את זיו על הספה לצידה לפני שקרסה לרצפה מהכאב.
זוהר מיהר להוריד את אמיר ממנו, מפתיע את הילד וזינק אל עבר ירדן המתפתלת.
"ירדן, מה קרה?", שאל בבהלה.
"יש לי כאב נוראי בבטן", אמרה ירדן.
"נראה לך שנתפס לך שריר או משהו?", שאל זוהר.
"לא יודעת, זה ממש כאילו יש לי סכין שם", אמרה ירדן.
זוהר מיהר להתקשר להורים, וכשהם הגיעו, הוא מיהר לקחת את ירדן לבית החולים.
---
"מה קורה?", שאל זוהר את הרופא לאחר שבוצעו הבדיקות.
הרופא הביט בו במבט עייף, "המצב לא טוב", אמר לבסוף.
ירדן וזוהר הביטו בו לחוצים.
"גילינו סרטן", אמר לבסוף הרופא.
"אבל ניתן לרפא אותו היום, נכון?", שאל זוהר, "הרפואה מספיק טובה".
"כשמוצאים אותו בזמן, אז כן", ענה הרופא.
"ומצאנו אותו בזמן, נכון?", שאלה ירדן.
"אני באמת שלא יודע", ענה הרופא לאחר כמה שניות של מחשבה.
"אתה לא יודע?", שאל זוהר, מבולבל.
"הסרטן בגופה של ירדן נמצא במצב מתקדם במעי הגס, ואולי יש לו גרורות נוספות, נצטרך להתחיל בטיפולים ולראות", אמר הרופא.
"דוקטור, אתה תציל את אשתי!", אמר זוהר לרופא, "אתה מוכרח!".
---
"אמא, תספרי לי סיפור", ביקש אמיר.
ירדן ששכבה במיטה החזיקה בקושי את הספר בידה, גופה היה חלש מהטיפולים הבלתי נגמרים, כבר חמישה חודשים עברו מאז שנפלה וכל גופה היה חלש.
היא התחילה להקריא לאמיר את הסיפור, אך לאחר כמה שורות קולה נחלש.
"אמא אני לא שומע", התלונן אמיר.
"בוא אמיר, תביא את הספר מאמא ותן לה לנוח, אני אסיים להקריא לך את הסיפור", אמר זוהר שבדיוק סיים לקלח את זיו ולהשכיבו לישון.
בחודשים האחרונים כל העול של הבית הוטל על הוריו והוריה של ירדן במשך היום ואילו בערב לאחר שחזר מעבודתו, המשיך אמיר את הטיפול בילדים ובירדן.
בעבודתו חשבו גם לפטרו היות ותפקודו היה לקוי עקב עייפותו, אך למזלו לאחר ששמעו מה המצב בביתו, החליטו להשאירו ולאפשר לו לטפל באשתו החולה ולהעדר ככל שהיה צריך, כמובן שהדבר פגע במשכורתו ששולמה בהתאם לנוכחותו בעבודה.
לאחר שהשכיב את אמיר לישון, ניגש אמיר ונשכב ליד ירדן.
"למה אתה צריך אותי ככה?", שאלה ירדן בקול חלש.
"כי אני אוהב אותך ואת אשתי", ענה לא זוהר ונשק לה.
"אני אפילו כבר לא מסוגלת להעניק לך כלום", אמרה ירדן.
"אנחנו נעבור את זה", אמר זוהר, "אל תאבדי תקווה".
ירדן הביטה בו ובמאמץ הניחה את ידה על ראשו וליטפה קלות את שערו, מעבירה בגופו צמרמורת נעימה.
---
"הסרטן הגיע גם לכבד", הודיע להם הרופא.
"ומה זה אומר?", שאל זוהר.
"זה אומר שכבר אין לנו הרבה מה לעשות", ענה הרופא, מרגיש חסר אונים אל מול השניים שרצו לשמוע בשורות טובות.
"ומה הלאה?", שאל זוהר.
"אין לי הרבה תשובות בשבילכם, יש איזה טיפול ניסיוני, אך אחוזי ההצלחה שלו נמוכים, זה כרוך בהרבה כסף", אמר הרופא.
"אתה ממליץ לנסות?", שאלה ירדן, "כי אני כבר עייפה".
"כמו שאמרתי, הסיכויים נמוכים, אבל זה עדיין יותר ממה שאני יכול להציע, מבחינת הטיפולים שלנו, אין לנו לאן להמשיך הלאה", אמר הרופא, "עברנו את השלב שיש ביכולתנו לעזור, זה הזמן שאנו אומרים לחולה שינסה ליהנות מכל רגע שנשאר לו".
ירדן וזוהר הביטו ברופא ואחר כך אחד בשני.
"אני לא אתן לך ללכת!", אמר זוהר וחיבק אותה חזק, הדמעות חונקות אותו.
---
"גייסנו את הכסף", אמר זוהר, חושב על המאמצים שעשתה כל המשפחה על מנת לגייס את כל הסכום.
"טוב, נתחיל בטיפולים, אבל כמו שאמרתי, אני לא יודע מה הסיכויים שהם יעזרו", אמר הרופא.
---
"זוהר אני כל כך חלשה, אתה יכול לקשור לאמיר את השרוכים?", שאלה ירדן שאמיר בא אליה כל בוקר שתעזור לו והיא נאלצה כל בוקר להפנות אותו לאביו, אך אמיר לא ויתר ויום למחרת התייצב שוב לצידה, מחפש את תשומת ליבה.
"כן, אני כבר בא", אמר זוהר.
"תודה", אמרה ירדן, חלשה.
"בוקר טוב", נשמע קולה של אימה מהדלת, מגיעה לשחרר את זוהר לעבודתו.
"בוקר טוב", אמר זוהר.
לאחר כמה שניות בא זוהר עם הילדים להיפרד ממנה לפני שיצאו לדרכם.
היום היה קשה לירדן והיא חיכתה לזוהר שיחזור לחבקה.
שמונה חודשים עברו מאז שהמחלה התגלתה, אמיר היה כבר בן חמש, זיו בן שנתיים.
ירדן חשבה על כל הדברים שהיא הולכת להחמיץ מחייהם, מודעת לעובדה שכנראה לא נשאר לה הרבה זמן. זוהר מצידו ניסה להתעלם מהסוף, מנסה כל הזמן להגיד לה שהיא תעבור את זה ותישאר איתו ועם הילדים לעוד הרבה שנים.
'אני אחמיץ את הילדים שלי מסיימים את בית הספר ואת התיכון והצבא', חשבה.
לפני כמה ימים חגגה את יום הולדתה השלושים וחמש, 'איזה גיל עגול ויפה', חשבה.
---
"זהו, סיימנו להיום", אמר לה זוהר לאחר שהשכיב את הילדים לישון.
"אני אוהבת אותך", אמרה לו, מביטה בו במבט חם ואוהב, כמו בימים הראשונים שלהם יחד.
"אני אוהב אותך", ענה לה זוהר וחיבק אותה, מבטו עייף ומותש מהמלחמה הבלתי נגמרת לטפל בכולם.
למרות גילו הצעיר, השנה הוא גידל הרבה שערות לבנות על ראשו, הכאב נתן את אותותיו.
"אל תשכח אותי", הרגישה צורך לומר לו.
"את לא הולכת לשום מקום", ענה לה.
"אתה יודע שכן", ענתה לו, "תשמור על הילדים שלנו בשבילי".
"אל תוותרי", אמר.
"אני אנסה", הבטיחה, מרגישה את העייפות בכל עצמותיה.
הם הלכו לישון חבוקים.
ירדן לא קמה בבוקר.
---
ההמולה מסביב לא נתנה לו לכאוב.
הטיפול בילדים, בקבורה, החברים מסביב והמשפחה העוטפת.
בשבעה הוא אפילו הצליח קצת לחייך ולצחוק עם האנשים.
לכולם היו סיפורים על ירדן, סיפורים טובים, מצחיקים לפעמים.
הם עטפו אותו בצמר גפן כל הזמן, לא נתנו לו ליפול.
בערבים לאחר שהשכיב את הילדים, זה היה זמן הדמעות שחנקו אותו פעם אחר פעם.
החודש עבר במהרה, הוא נכנס לשגרה שהחזיקה אותו יחסית, חוץ מהדברים הקטנים.
זיו הקטן שרצה את 'אמא' כל הזמן ולא הבין מה קרה.
או הסיפור שהיה אצל הספר כשלקח את אמיר אליו.
"איזה תספורת אתה רוצה ילד?"
"קצר", אמר אמיר.
"ומה אמא תגיד על זה?", שאל הספר.
"אין לי אמא", ענה אמיר מבלי להתבלבל, משאיר את הספר ואת זוהר המומים מהתשובה הפשוטה והכואבת.
"אני מצטער", מלמל הספר במהירות, "אז מה אבא אומר?"
"תספר אותו איך שהוא רוצה", אמר זוהר, משתף איתו פעולה.
ואז הגיע השלושים.
פרק 5
---
אביה של ירדן הקריא את פסוקי התהילים.
הקהל הגדול שהגיע אל הקבר הביט במצבה החדשה, לא מבין עדיין איך המוות לקח אמא כזו צעירה אליו, גורם לה להותיר אחריה שני ילדים קטנים ובעל כואב.
הקהל היה עדיין עצור, אך אמא של ירדן בכתה על כתפה של אחת האחיות, מנסה להתאפק.
לאחר שסיים האב, אימה קראה שיר קטן ולאחר מכן ביקשה מהקהל לשיר איתן שיר שאמיר אהב לשיר במכונית עם אימו ולאחר מכן איתם כל פעם שנסעו יחד במכונית כדי להיזכר בירדן.
הדמעות החלו לבצבץ בעיני הקהל.
ואז, אחת האחיות הפעילה דיסק במערכת ניידת ובו היו שני שירים שירדן אהבה, אחד מהם היה שיר בו מישהי מבקשת מבעלה שלא ישכח אותה לעולם גם לאחר שתלך לעולמה.
לאחר שהשיר הסתיים, לא נשאר בקהל אדם אחד אשר לא ניגב את דמעותיו.
זוהר, שהיה חזק ליד כולם כל התקופה הזאת, נשבר ובכה גם הוא כשחבריו הקרובים מנסים לחבקו ולנחמו.
בזה הסתיים פרק נוסף בחייו, ידע זוהר, מכאן הוא צריך להמשיך בשביל לבד עם ילדיו כשברקע תמיד יישאר הזיכרון של אהובתו שהלכה.
---
הטיפות השקופות זלגו על החלון.
הוא הביט בהן מבעד לדמעותיו השקופות שזלגו מעיניו, מבטו מתבלבל בין הדמעות לטיפות.
הכאב היה נורא.
למרות הזמן שעבר, מחשבותיו לא יכלו להרפות, חשבו עליה כל הזמן, מטרידות את מנוחתו.
בחדר השני הוא שמע את הילדים המשחקים, דבר אשר הגביר את זרם הדמעות אותן ניסה להחניק.
הגשם כאילו הרגיש בדבר והקיש על החלון ביתר חוזקה, כאילו מעצים את הדמעות הנשפכות ללא הפוגה, יוצר נהרות של עצב ברחובות.
מהחדר השני נשמעה קריאה קטנה, "אבא".
הוא זינק ממקומו בדריכות, מנגב את הדמעות במהירות, מנסה להסוותן ככל יכולתו, יודע שאת עיניו האדומות שום דבר לא יסתיר.
הוא הלך אל עבר הדלת ופתח אותה, עוצר לרגע, מביט בילדים הקטנים על השטיח.
אמיר בן החמש הביט בו בעיניו הקטנות במבט ערני וחד, קולט כל הבעה בפניו של אביו הכואב.
לעומתו זיו הקטן בן השנתיים, הביט בו לרגע ולאחר מכן המשיך לשחק עם אחד הצעצועים על הרצפה.
האב הביט בהם באהבה וירד אל הרצפה לצידם, מאמצם אל ליבו, מרגיש את הדמעות מתכוננות לפרוץ שוב החוצה, אך עוצר בעדן בכוחות עליונים.
"אבא, מותר גם לך לבכות", אמר אמיר לפתע, מביט בו במבט חכם כאילו גדל בעשרים שנה.
זוהר חיבק אותו אל ליבו ופרץ בבכי מתפרץ, יודע ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה פעם.
---
סוף!
מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי.
מוקדש באהבה לחבר קרוב אשר איבד את אשתו למחלה האכזרית.